משנה בכורות ח ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ח · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים, נותן חמש סלעים לכהן.

מת אחד מהן בתוך שלשים יום, האב פטור.

מת האב והבנים קיימים, רבי מאיר אומר, אם נתנו עד שלא חלקו, נתנוי.

ואם לאו, פטורין.

רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים.

זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום.

נוסח הרמב"ם

מי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים לכוהן מת אחד מהן בתוך שלשים יום האב פטור מת האב והבנים קיימין רבי מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים זכר ונקבה אין כאן לכוהן כלום.

פירוש הרמב"ם

מי שלא בכרה אשתו וילדו שני זכרים נותן כו': דף מח שמור שני השרשים האלו שעליהן נבנות כל ההלכות שנאמרו בענין הזה הא' מהן שבכור אדם אין חייבין לפדותו אלא לאחר ל' יום שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה וכשימות הוולד קודם ל' יום אינו חייב בפדיון. והעיקר השני דכל זמן שיהא בספק אם זה בכור אם לאו לא נתחייב על אותו המסופק ה' סלעים מפני העיקר שבידינו המוציא מחבירו עליו הראיה. ומה שאמר מת האב ר"ל שמת האב אחר ל' יום וזה ענין מבואר. וסיבת מחלוקת ר"מ ור' יהודה שדעת ר"מ שהאחין שחלקו לקוחות הן ר"ל שהן כמי שלקח נכסי האב ואלו החמש סלעים דומים למלוה על פה ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות ודעת ר' יהודה האחין שחלקו יורשין הן ומלוה על פה גובה מן היורשין והלכה כר' יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים - דאחד מהן בכור:

האב פטור - דמצי למימר הבכור מת. וכשמת הבן קודם שלשים אינו חייב בפדיון, ועכשיו שהדבר ספק שמא הבכור מת ופטור, שמא זה שנשאר הוא הבכור וחייב, הוי הכהן מוציא מחבירו, והמוציא מחבירו עליו הראיה. והוא הדין שהבן הנשאר פטור מלפדות את עצמו כשיהיה גדול ט:

מת האב - לאחר שלשים:

ואם לאו פטורים - דסבר ר' מאיר האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן, לפי שאין ברירה יא לכל אחד על ירושתו, אלא הרי הן כאילו קנו זה מזה כל אחד חלקו ואלו החמש סלעים היה חוב על אביהן כמלוה על פה, ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, הלכך אם חלקו עד שלא נתנו פטורים:

רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים - קסבר האחים שחלקו יורשים הן, דיש ברירה לומר כל אחד זכה בחלקו, ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כר' יהודה יב:

זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום - דאמר ליה הנקבה יצאה ראשונה, והמוציא מחבירו עליו הראיה:

פירוש תוספות יום טוב

האב פטור. כתב הר"ב וה"ה שהבן הנשאר פטור כו'. והאי לישנא דנקט האב פטור. משום סיפא דבעי למתני מת האב כו'. רש"י:

[*אם נתנו עד שלא חלקו נתנו. כלומר כדין נתנו. שהרי כל שלא חלקו הרי החוב על הנכסים אף לר"מ. ומחוייבים לתת. וכן מוכח בסוגיא]:

ואם לאו פטורין. כתב הר"ב דסבר ר"מ האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן. לפי שאין ברירה כו'. וכ"כ הרמב"ם [ויתכן דגירסא אחרת היתה להם בגמ'. דלגירסתינו מספקא ליה לר"מ. אי יורשין אי לקוחות וחמש ולא חצי חמש] ותימא דר"מ אית ליה ברירה בההיא דהלוקח מבין הכותי' [במתני' ד' פ' בתר' דדמאי] ויש לחלק בבריר'. היכא דמתני בפירו' כגון ב' לוגין שאני עתיד להפריש. תוס'. ועי' בפי' הר"ש דדמאי ועיין מ ש בשם הר"ן ברפ"ה דנדרים:

רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים. פי' הר"ב קסבר האחים שחלקו יורשים הם דיש ברירה וכו'. ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כרבי יהודה. וכ"כ הרמב"ם. ואיכא למידק טובא. דהא במתני' ו' מפרש דר"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וטרף ממשעבדי. וא"כ אפילו ס"ל כר"מ דלקוחות הן. גבי. וכן פירשו התוס' דטעמא דר"י דהכא. נמי משום דס"ל דככתובה בשטר דמיא וגובה מן הלקוחות. אלא שפירשו דלא אמר מלוה הכתובה בתורה לענין זה. אלא כגון פדיון הבן וערכין ונזקין דלא הוה ידעינן עניני הנתינות הללו אם לא שחייבתו התורה בפירוש. אבל הלואה ע"פ לא אע"ג דכתיב (דברים כ"ד) והאיש אשר אתה נושה בו. לא חשיב כתובה בתורה. כיון שא"צ לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע. עכ"ד. וע"ק היאך פסקינן כר' יהודה דיש ברירה ואנן קי"ל דבדאורייתא אין ברירה. כמ"ש הר"ב בההיא דדמאי דלעיל. וכן קשה למאי דפירשו לקמן דס"ל ככתובה בשטר דמיא ופסקו דלא כוותיה והכא פסקו כוותיה. ולא מתרצה מלתא אפי' כי נימא דמש"ה פירשו הכא בטעמא אחרינא דהא אף לטעמא דהכא קשיא הלכתא דהכא אהלכתא דדמאי. וקא חזינן להרמב"ם בחבורו פי"א מה' בכורים וכן הטור סי' ש"ה דפסקו לדר"י לכך נ"ל דודאי טעמי' דר"י כדמסקינן לקמן דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ועל הדרך שפירשו התוס'. ומיהו אנן דלא קיי"ל הכי כמ"ש הרמב"ם והר"ב לקמן. ועוד בספ"ק דערכין. הא דפסקינן הכא כר"י לאו מטעמיה דלקמן ולאו מטעמא שכתבו הרמב"ם והר"ב בכאן. אלא היינו טעמא כדמסיק הרא"ש בפ"ק דב"ק ובספ"ז דב"ב גבי האחין שחלקו ובא ב"ח כו'. דהלכתא בטלה מחלוקת. וכתב דאע"ג דקי"ל בדאורייתא אין ברירה לענין אחים שחלקו לית לן דכלקוחות הן ולא משום דיורשים הם ויש ברירה אלא דסברא מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוהון אינון לפרוע חובת אביהן בשוה [*ומ"ש הר"ב דמלוה ע"פ גובה מן היורשים. עיין במשנה ב' פ"ה דערכין]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על הברטנורא) ונקט האב, משום סיפא דבעי למתני מת האב. רש"י:

(י) (על המשנה) נתנו. כלומר כדין נתנו. שהרי כל שלא חלקו הרי החוב על הנכסים אף לר"מ, ומחויבים לתת:

(יא) (על הברטנורא) ותימה, דר"מ אית ליה ברירה [בפ"ז דדמאי מ"ד]. ויש לחלק בברירה היכא דמתני בפירוש כגון שני לוגין שאני עתיד להפריש. תוספ'. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ואיכא למידק טובא, דהא במ"ו מפרש דר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וטריף ממשעבדי, וא"כ אפילו ס"ל כר"מ דלקוחות הן, גבי. והתוס' כתבו דטעמא דר"י דהכא, נמי משום דס"ל ככתובה בשטר דמיא. ועוד קשה הלכתא אהלכתא דדמאי [שם] דבדאורייתא אין ברירה. ועוד קשה דלקמן פסקו דלא כוותיה. לכך נראה לי דודאי טעמיה דר"י כמו שכתבו התוספ'. ומיהו אנן דלא קיי"ל הכי הא דפסקינן הכי כר"י, לאו מטעמיה, ולא מטעמא שכתבו הר"ב והר"מ, אלא כמ"ש הרא"ש דבטלה מחלוקת ולא מטעם ברירה אלא דסברא מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוהון לפרוע חובותיו. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מי שלא בכרה אשתו וכו':    עד מת הבן בתוך שלשים יום שם בהלכות בכורים פי"א מסי' כ' עד סוף הפרק ושם כתב מת האב בין בתוך שלשים יום בין אחר שלשים יום אבל כאן בפי' המשנה פי' מת האב לאחר שלשים יום כדמשמע פישטא דגמרא וכבר נתן טעם לדבר למה חזר בו שם בכסף משנה וגם בבית יוסף יו"ד סי' ש"ה:

אם נתנו:    פירוש חייבין ליתן ואם לא נתנו פטורין ונקט אם נתנו משום ואם לאו דר"ל אם לא נתנו הא לכתחלה חייבין ליתן. תוס' חיצוניות:

ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים:    צ"ע קשה אמאי קתני הכא ולקמן גבי אחת בכרה ואחת לא בכרה פלוגתא דר"מ ור' יהודה ושמא י"ל דאי תני קמייתא ה"א בהאי הוא דקאמר דלאחר שחלקו פטורים ור' יהודה אמר נתחייבו הנכסים ויתנו כל אחד שני סלעים וחצי משום דהוי תרי מחדא אבל בסיפא דחד מחדא אימא הך דלא בכרה שביח טפי ויתן הזריז והחלום חמש סלעים ויפטר הכחוש ואי אשמועינן בסיפא ה"א משום דחד מחדא אבל בקמייתא דתרי מחדא ההיא דשביח טפי הוי בכור הלכך צריכי וכן צריך לומר בפ' שני דעביד צריכותא מתרי באבי קמייתא ולא עביד צריכותא מבתרייתא תוס' חיצוניות. וצ"ע אם היה להם ז"ל כל הצריכותא שהעתקתי מן התלמוד לעיל פ' שני סי' ז':


פירושים נוספים