רמב"ם על בכורות ז
ראו גם נוסח המשנה בכורות ז רמבם
בכורות פרק ז
[עריכה]כילון - נגזר מן "אכלה", והוא מה שאמרו בתלמוד "דרישיה דמי לאכלה", ו"אכלה" הוא כלי שיש לו צואר ארוך ששואבין בו היין מן החבית. ועניין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה.
והלפתס - נגזר מן לפת, והוא שיהא ראשו על צוארו כראש הלפת על העלין שלה. והוא מה שאמרו בתלמוד "צוארו עומד באמצע ראשו", כזה:
מקבן - גזור מן "המקבות"(מלכים א ו, ז), והוא שיהא ראשו כמו מקבת ויהא קדקדו גבוה למעלה.
ושראשו שקוט - הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו, ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בני אדם "קובי".
ושקיפס - הוא שיהא אחורי ראשו בולט לצד ערפו כמו שבולטין הצדדין מה"קובי".
וחטוטרת - שם ידוע, באיזה עניין שיהיה השמטת החוליות בין לאחריו בין לצדדיו מהן שיהיה, וכן אף על פי שלא נשמטו החוליות אלא שנולדה מורסא קשה על גבו כדמות חטוטרת, הרי הוא פסול לדעת חכמים.
וכן הלכה:
הקרח - ידוע.
ומה שאמר ואם יש לו כשר - על מנת שתהא שטה של שער מאחורי הראש מצד העורף, ושתהא מאוזן לאוזן.
וגבינין - גבות העין.
גביניו שוכבין - הוא שיהא שער גביניו רב עד שהוא מגיע אל עפעפי עיניו.
ועניין שני גבין - שיהא גבו חלוק כאילו היו שתי גבין, בכל גב מהן (שלשלת) [שדרה] קשה.
ואין רבי דוסא ותנא קמא ורבי חנינא בן אנטיגנוס חולקין אם אלו מומין או אינן מומין, רק הכל מודים שהן מומין, אבל מחלוקתם [איזה מ]אלו השלושה מומין הוא "גבן" האמור בתורה:
חרום - הוא שגובה חוטמו שפל מאד.
ומה שאמר שתי עיניו למעלן, ולמטן - הוא שיהא שתי עיניו בפניו למעלה מן הראוי או למטה מן הראוי.
(עד) [או] שיהיו שניהם במקום הראוי אלא שרואה את החדר ואת העלייה כולן כאחת והוא "המעוות", והוא מה שאמרו "שמדבר עם חבירו ואחר אומר שרואהו", וזהו עניין "המעוות".
וסכי שמש - כבר אמרו שהן שונאי השמש רוצה לומר שונאי השמש והירח, והכוונה בזה שבשעה שרוצה להביט אל השמש או לירח או לדברים המאירים מאמץ ומקבץ עפעפי עיניו ומקטין אותן, ולא יארע זה אלא למי שנתרחבה בבת עינו.
וידוע שיש בגוף אברים שדומים זה לזה כגון העינים והאזנים וגבות העינים וזולתן. וכשיהיה בין אחד לחבירו שנוי באיזה דבר שיהא אותו שנוי, כגון שיהא בגב עינו אחת שער הרבה מאד ובשני מעט מזעיר, או שיהא האחד מהם שחור והשני לבן, או עינו האחת שחורה והשניה כעין התכלת, או עינו אחת גדולה והשניה קטנה, או אחד משני עפעפיו לבן והשני שחור, וכן בשאר האברים שהן זוגות ושאר השנויין, הרי האיש ההוא בעל מום.
זוגדס - ויקרא "זגדס", עניינו בעל שנוי בשני הדברים שאין ראוין שיהא בהן שנוי.
וצירן - מי שעיניו דומעות, או שנוזלים קצות עיניו תמיד, והוא מה שאמרו בפירוש השם הזה "דמעות זולפות".
ושנשרו ריסי עיניו - הוא מי שנפלו שער עפעפיו.
ועל זה אמר שהוא פסול מפני מראית העין - כשישאר מן השער שום דבר לצד עיקרו. אבל אם לא נשאר רושם לשער כל עיקר, או שער העפעפים הרבה מאד ודוחק זה לזה, הרי אלו שני מומים גדולים. וכן אמרו בברייתא "הלימז והתימז", ואמרו בתלמוד "דלימז דנפישי זיפיה, תימז שתמו זיפיה", וזיפיה הם ריסי העין.
וההפרש שיש בין המומין שכוללים האדם והבהמה, ובין המומין המיוחדים לאדם, והמומין שנאמר להם משום מראית העין, הוא זה:
- שכל מי שיש בו מהמומין הכוללין אדם ובהמה, אם עבר חילל עבודתו.
- ומי שיש בו מום מן המיוחדים לאדם, לא חילל עבודתו אבל הוא לוקה.
- ומי שהוא פסול מפני מראית העין, לא חילל ואינו לוקה, ואפילו עבר ועבד:
העולה בידינו מזה שצריך להיות אברי גופו משוערים כשיעור הראוי לשיעור גופו, וקצתם אל קצתם.
ושיעור חוטמו אמרו שהוא כשיעור אצבע קטן שבידו, לפי שחוטמו השווה באבריו הוא כאורך אצבע קטנה של יד, ואם היה ארוך מכן או קצר מכן הרי זה מום. וכבר נתבאר בסיפרא שאם נעשה בחוטם חטוטרת או שום עוות או השמטת קצהו שהוא מום.
וספוג - צמר הים, והוא הידוע בספוג, וכבר פירשנו זה פעמים:
כריסו צבה - שבטנו גדולה עד שהיא בולטת.
ורוב בני אדם מקום טבורם דומה לגומא בשטח הגוף. ויש מהן שטבורן בולט על שטח הגוף דומה ליבלת, וזה שנקרא טבורם יוצא, והוא מום.
נכפה - ידוע. ונקרא כך לפי שמתהפך שלא ברצונו בשעה שהוא כורע.
ורוח קצרית - מקרה מחמת מרה השחורה, כגון הנקראים בלשון ערב "ממלבנין ואמדמין", שגברה עליהן המרה השחורה כל כך עד שנפסדו פעולות הגוף וכוחותיו.
ומעושכן - הוא מי שכיס הביצים שלו ארוך עד שמגיע לארכובותיו. ואין הפרש בין שיהיה מלא רוח או ליחה להיות "מרוח אשך", או שיהיה הכיס ארוך מדולדל ואין בו רוח, ולא מורסא, הכל מום.
ובעל גבר - על משקל ארץ, ולפעמים קורא גובר על משקל גובל, והוא מי שהאבר שלו ארוך עד שמגיע לארכובותיו, וזה חולי מתחלואי האבר וכבר הזהירו עליו הרופאים וזכרו אותו.
ומה שאמר בכאן אין לו ביצים, או אין לו אלא אחת - אין אומרים כן [שאלו המומים המיוחדים באדם לפי שכבר הזכיר מומים אלו בבהמה, אלא] על דעת שאלו המומים הן הנקראים בתורה "מרוח אשך", אלא שנחלקו אלו התנאים על איזה מאלו המומים הוא שאמרה עליו התורה "מרוח אשך".
ומראיו חשוכים - רוצה לומר השחור, ואף על פי שאינו שחור בתכלית:
מקיש קרסוליו - אחת בחברתה בשעת הליכתו. וכן מקיש בארכובותיו.
ובעל פיקה - הוא שתהא עקבו מאחר רגליו בולטת ויוצאת יותר מן הראוי.
ועיקל - הוא מי ששוקיו כפופין כקשת. ושיעור כפיפה זו זכרנו כבר, שהוא עד שהנותן רגליו זו בצד זו לא יתחברו ארכובותיו.
ופיקה יוצא מגודלו - שיהא בולט מבוהן היד והרגל שום דבר, או שיתעקם גם כן הבוהן בשעת הנחתו.
קלוטות עד הפרק - מדובקות עד שיהיו שתי האצבעות כאצבע אחת.
ואמר ואפילו יהיו שש ושש בידיו, ושש ושש ברגליו, שלא ישתנה אבר מן הדומה לו הרי הוא מום אצל החכמים. ואפילו היה גם באחד באלו הארבעה אברים שש בלבד והנשאר חמש חמש, אינו מום אצל רבי יהודה.
כושי - שחור.
גיחור - אדום.
הלבקן - לבן בתכלית הלובן.
לפי שכמו שבשחור מום, כן האדום כארגמן או הלבן כחלב מום, וכן באר התלמוד. והשמר שמא תעלה בדעתך שאלו השמות נאמרו על הגוונים, לפי שאינן אלא שמות לבני אדם שיש בהן אלו הגוונים.
וקפח - הוא הארוך הרבה, עד שמואסים בני אדם ארכו.
וננס - הקצר.
ובעלי הדלדולין - הן שמתדלדלין מגופן עורות עד שעורותיהם דומין לדיסקיא.
והלכה כרבי אלעזר.
ומה שאמר שהשכור מכלל המומין המיוחדים המותרים באדם, כבר זכרנו שבעלי המומים המיוחדים באדם אינם מותרים לעבודה, ולפיכך השכור אינו מותר לעבודה וזהו אמת. אבל מי שנשתכר מדברים שמבלבלין המוח זולתי מיין והשכר, כגון ששתה חלב הרבה או אכל דבש הנקרא בלשון ערב "סיכראן" ובלע"ז "גושקימאי", אינו נדון כדין זה, רק כשהוא שתוי יין או שכר הוא מחלל עבודה:
אותו ואת בנו - רוצה לומר שמותר לכהן ובנו לעבוד בזמן אחד, ואינו מותר להקריב אותו ואת בנו.
וטרפה - הוא שאירע בו חולי ממית, כנקובת המרה והמעים וכיוצא בו מאשר מצינו באלו טרפות.
ומפני מה הצריכו בנשיאת נשים נדר והספיקו בטומאה כשיקבל בלבד, לפי ששם יצרו מתגבר עליו ולפיכך אינו נמנע אלא בנדר, ועל מנת שידור על דעת רבים שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה כמו שהתבאר בתלמוד. ואין אנו חוששין שמא ילך אצל חכם ויאמר לו, נדר נדרתי על דעת רבים אבל דבר מצוה בא לידי ואני רוצה להתיר הנדר מחמתו, לפי שהחכם יאמר לו על איזה דבר נדרת, לפי שהעיקר בידינו שצריך לפרוט את הנדר:
משנה בכורות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב