ברטנורא על בכורות ז

משנה בכורות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

מומין אלו - הפוסלין בבכור, פוסלים בכהן לעבודה, בין קבועים בין עוברים כל זמן שהן עליו :

הכילון - שראשו חד מלמעלה ורחב למטה. ודומה לכסוי של חבית שקרוי אכלה, לפיכך נקרא כילון:

והלפתן - שראשו דומה ללפת, שרחבה מלמעלה והולכת וכלה מלמטה:

מקבן - שדומה ראשו למקבת, שבולט הפדחת לחוץ וכן ערפו מאחוריו, ולצדעיו שוה ראשו, ודומה לפטיש דהיינו מקבת שיוצא מלפניו ומאחריו:

וראשו שקוט - גרסינן. יש מפרשים שראשו בולט הרבה ויוצא לחוץ כלפי פניו. ויש מפרשים שאינו בולט כלל לפניו, כענין שקיפס מאחוריו שאין ראשו בולט מאחוריו כלל, והוא מחוסר, שדומה כמי שנחתך ממנו חתיכה מאחוריו. ולשון שקיפס, שקול פיסא [סנהדרין ס"ד ע"ב], שניטלה ממנו חתיכה. ובתוספתא מונה ג"כ צואר שקוע, שראשו מוטל בין כתפיו ודומה כמי שאין לו צואר:

ובעלי החטוטרת ר' יהודה מכשיר - כשיש עצם בחטוטרת כולי עלמא לא פליגי דהוה מום. כי פליגי, בשאין בה עצם. ר' יהודה סבר חתיכת בשר בעלמא היא, ורבנן סברי, אמר קרא (ויקרא כא) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, השוה בזרעו של אהרן יעבוד, ושאינו שוה בזרעו של אהרן לא יעבוד . והלכה כחכמים:

(ב)

ואם יש לו הרי זה כשר - והוא שתהיה שיטת השער המקפת מאזן לאזן מאחוריו, ולא לפניו. דטפי הוי נוי כשיש לו לאחוריו ולא לפניו יותר מכשיש לו סביב כל הראש ובאמצע קרח . וכל שכן דיש לו לפניו ולא לאחוריו דפסול:

גבינים - גבות העין :

שגביניו שוכבים - ששערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו :

מי שיש לו שני גבים ושתי שדראות - לא שיש לו שני גבים ממש, דההוא לא חיי. אלא כגון ששדרתו עקומה ומיחזי כגבין ושדראות הרבה. וכולי עלמא מודו דכל הני מומי דחשיבי הני תנאי הוי מום, ומשמעות דורשים בלבד איכא בינייהו, דכל חד סבר שהמום שהוא מונה הוא גבן האמור בתורה:

(ג)

הכוחל שתי עיניו כאחת - שחוטמו שבין עיניו שקוע ואינו בולט כלל, עד שכשהוא בא להעביר מכחול בעיניו יכול למשוך המכחול בין עין לעין ואין החוטם מעכבו:

שתי עיניו למעלה - בגובה המצח שלא כשאר בני אדם:

ושתי עיניו למטה - מן המקום שנהוגים להיות:

עינו אחת למעלה - מן המקום הנהוג:

ועינו אחת למטה - מן המקום הנהוג:

רואה את החדר ואת העליה כאחת - שעיניו עומדות במקומן הראוי אבל עינו אחת רואה למעלה ועינו אחת למטה, חדר למטה ועליה למעלה. וכל מי שהוא מעוות הראות עושה כן, שמדבר עם חבירו ונראה כאילו מביט בפני אדם אחר:

סכי שמש - כשרוצה להביט אל השמש מעמץ עיניו וסוגר עפעפיו:

זגדוס - זוג שנים. דוס בלשון רומי שנים. כלומר, הזוג של עינים או של גביני העין שדרכם להיות שוין חלוק לשני ענינים. כגון עינו אחת שחורה ואחת כעין התכלת. באחת מגבות עיניו שער מרובה ובאחת מעט. וכן בכל שאר זוגות של אברים כל זוגא דלא שוו להדדי, זגדוס קרי ליה:

צירן - שעיניו זולגות, דולפות ויורדות תמיד דמעה:

שנשרו ריסי עיניו - שנפל שער שבעפעפיו. מפני מראית העין. אבל מום גמור לא הוי. והני מילי כשנשאר בעפעפים רושם שער, אבל אם לא נשאר רושם לשער כל עיקר, הרי זה מום גמור. וכן אי נפישי שערי בריסי העין, הוי מום גמור. ושלשה דינים חלוקים יש במומי אדם. המומין השוין באדם ובבהמה, כהן שעבר ועבד בהן לוקה ועבודתו מחוללת. והמומין היתירים באדם ואינן בבהמה, לוקה אם עבד ואין עבודתו מחוללת. והמומין שהן מפני מראית העין, אם עבר ועבד אינו לוקה, ואין צריך לומר שאין עבודתו מחוללת:

(ד)

גופו גדול מאיבריו - שיעור גופו גדול מן הראוי לפי שיעור שאר אבריו כגון ידיו ורגליו ושוקיו:

חוטמו גדול - שיעור החוטם כשיעור אצבע קטנה של ידו. ואם היה ארוך מכן או קצר מכן, הרי זה מום:

דומות לספוג - שכווצות וסתומות :

(ה)

דדיו שוכבים - גדולים עד שנראים שוכבים כדדי אשה:

נכפה - נופל מחמת חולי:

אפילו אחת לימים - שאינו נופל תדיר אלא פעם אחת לזמן מרובה:

רוח קצרית - שרוחו קצרה מחמת [מרה] השחורה הגוברת עליו לפרקים ונשאר בלא הרגש:

המאושכן - שכיס של ביצים שלו ארוך עד שמגיע לארכובה. בין שהוא נפוח מחמת רוח או מחמת ליחה:

ובעל גבר - בעל אבר. שנתארך הגיד שלו ונעשה גדול עד שמגיע לארכבותיו:

שנמרחו אשכיו - שנימוחו ביציו :

שרוח באשכיו - וע"י כן ביציו נפוחים:

שמראיו חשוכין - שהוא שחור. ואע"פ שאינו שחור ככושי. ולשון מרוח אשך, מראה חושך. ולאו בביצים משתעי קרא. ובעיקר הדין לא פליגי, שכל אחד מהם מודה במום שמונה חבירו דהוי מום. ולא נחלקו אלא בפירושו של מקרא, ומשמעות דורשין איכא בינייהו:

(ו)

המקיש בקרסוליו - שארכבותיו עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים ונוקשים זה בזה כשהוא מהלך. ומקיש בארכבותיו הוי איפכא, שרגליו עקומים כלפי חוץ ומרוחקים זו מזו עד שארכבותיו למעלה [העקומות] כלפי פנים נוקשות זו בזו:

בעל הפיקין והעיקל - וקא פריש עיקל ברישא :

כל שהוא מקיף פרסותיו - כשיושב ומקרב פרסות רגליו זו לזו ואין ארכובותיו נוגעות זו לזו. שעקומות כלפי חוץ. ובעל הפיקין הוא שפיקה יוצא מגודלו, חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאה מגודל של ידו או מגודל של רגלו:

עקבו יוצא מאחוריו - כגון ששוקו עומד באמצע רגלו, שחצי הרגל לפנים וחצי רגל לאחור:

רחבות כשל אווז - שקלושות הן כשל אווז ואין ארכן יותר על רחבן :

קלוטות - מדובקות זו בזו:

עד הפרק - האמצעי של אצבעות:

למטה מן הפרק - דהיינו לצד הצפורן שמחוברים כולן:

וחתכה - שיהיו מחולקים, כשר:

היתה בו יתירה - אצבע יתירה:

אם יש בה עצם פסול - דהואיל וחתכה הרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו:

שש ושש עשרים וארבע - כלומר אפילו היו אצבעות ידיו ואצבעות רגליו שוין, שבכל יד ובכל רגל יש שש ושש, אפילו הכי חכמים פוסלים. וכל שכן אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש, דהוי מום טפי. והלכה כחכמים:

השולט בשתי ידיו רבי פוסל - דסבר כחישותא אתילידא ביה בימין:

וחכמים מכשירין - סברי בריאותא היא דאתילידא ליה בשמאל. והלכה כחכמים:

הכושי - שחור:

הגיחור - אדום כארגמן:

הלבקן - לבן ביותר:

והקפח - ארוך ודק, שאינו עב לפי ארכו. והוא מכוער ומגונה :

והשכור - ולא מיין, הוא דחשיב כבעל מום מן המומים היתירים באדם, שאם עבד לוקה ואין עבודתו מחוללת. אבל השכור מיין ושכר, אם עבד חילל. דבפרשת שתויי יין כתיב (ויקרא י) ולהבדיל בין הקודש ובין החול. ושכור דמתניתין אינו אלא ששתה חלב הרבה, או רוב דבש, או אכל דבילה קעילית, ונתבלבלה דעתו. שאלו חשובים כבעלי מומים ואין מחללים עבודה:

ובעלי נגעים טהורים - כגון בוהק וכולו הפך לבן. דאי מנגעים טמאים לא צריך למימר, דאפילו אכניסת עזרה חייב כרת:

דלדולין - כמין חתיכות בשר יוצאות תלויות בהן. והלכה כר"א בן יעקב:

(ז)

אותו ואת בנו - אב ובנו כהן עובדים עבודה ביום אחד ובזמן אחד. ואין אותו ואת בנו בבהמה קרבין ביום אחד:

וטריפה - שנולד בה אחד מסימני טריפות המנויין בפרק אלו טריפות, אינה קריבה על גבי המזבח:

ויוצא דופן - שקרעו את אמו והוציאוהו חי. בבהמה, פסולה להקרבה, דכי יולד כתיב, פרט ליוצא דופן. ובכהן המקריב לא מפסיל בהכי:

הנושא נשים בעבירה - כהן שנשא גרושה וחללה זונה, נודר ועובד. אע"פ שעדיין לא גירש מותר לעבוד אחר שנדר שלא יהנה הוא ממנה והיא ממנו עד שיגרש. והוא שידור על דעת רבים שאין לו התרה אלא לדבר מצוה . וליכא למיחש שמא ילך אצל חכם ויאמר דלצורך דבר מצוה הוא שואל שיתירו לו את נדרו, דכיון דקיימא לן שהבא להתיר נדרו צריך לפרש על מה נדר, ודאי כי שמע חכם דמשום שהיא גרושה או זונה דאסורה לו נדר לא שרי ליה נדרו:

עד שיקבל עליו שלא יהא מיטמא למתים - הכא סגי ליה בקבלה, ולא מדרינן ליה כמו גבי נושא נשים בעבירה. משום דהתם יצרו תוקפו, הכא גבי טומאה אין יצרו תוקפו, הלכך בקבלה גרידא סגי ליה: