משנה בכורות ז ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ז · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

החרום, פסול.

איזהו חרום, הכוחל שתי עיניו כאחתח, שתי עיניו למעלה, ושתי עיניו למטהט, עינו אחת למעלה, ועינו אחת למטה, רואה את החדר ואת העליה כאחת, סכי שמש, זוגדוס, והצירן.

ושנשרו ריסי עיניו, פסול, מפני מראית העיןי.

נוסח הרמב"ם

החרם פסול איזה הוא החרם הכוחל שתי עיניו כאחת שתי עיניו למעלן שתי עיניו למטן עינו אחת למעלן ועינו אחת למטן רואה את החדר ואת העליה כאחת סכי שמש והזוגדוס והצירן ושנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין.

פירוש הרמב"ם

החרום פסול איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כו': חרום הוא שגובה חוטמו שפל מאד: ומה שאמר שתי עיניו למעלן ולמטה הוא שיהא שתי עיניו בפניו למעלה מן הראוי או למטה מן הראוי (עד) שיהיו שניהם במקום הראוי אלא שרואה את החדר ואת העלייה כולן כא' והוא המעוות והוא מ"ש שמדבר עם חבירו ואחר אומר שרואהו וזהו ענין המעוות: וסכי שמש כבר אמרו שהן שונאי השמש ר"ל שונאי השמש והירת והכוונה בזה שבשעה שרוצה להביט אל השמש או לירח או לדברים המאירים מאמץ ומקבץ עפעפי עיניו ומקטין אותן ולא יארע זה אלא למי שנתרחבה בבת עינו וידוע שיש בגוף אברים שדומים זה לזה כגון העינים והאזנים וגבות העינים וזולתן וכשיהיה בין אחד לחבירו שנוי באיזה דבר שיהא אותו שנוי כגון שיהא בגב עינו אחת שער הרבה מאד ובשני מעט מזעיר או שיהא הא' מהם שחור והשני לבן או עינו האחת שתורה והשני כעין התכלת או עינו אחת גדולה והשני קטנה או אחת משני עפעפיו לבן והשני שחור וכן בשאר האברים שהן זוגות ושאר השנויין הרי האיש ההוא בעל מום: זוגדס ויקרא זגדס ענינו בעל שנוי בשני הדברים שאין ראוין שיהא בהן שנוי וצירן מי שעיניו דומעות או שנוזלים קצת עיניו תמיד והוא מה שאמר בפירוש השם הזה דמעות זולפות. ושנשרו ריסי עיניו הוא מי שנפלו שער עפעפיו ועל זה אמר שהוא פסול מפני מראית העין כשישאר מן השער שום דבר לצד עיקרו אבל אם לא נשאר רושם לשער כל עיקר או שער העפעפים הרבה מאד ודוחק זה לזה הרי אלו שני מומים גדולים וכן אמרו בברייתא הלופן והתימר ואמרו בגמרא דלופן דנפישי זיפי תימר שתמו זיפיה וזיפי הם ריסי העין וההפרש שיש בין המומין שכוללים האדם והבהמה ובין המומין המיוחדים לאדם והמומין שנאסר להם משום מראית העין הוא זה שכל מי שיש בו מהמומין הכוללין אדם ובהמה אם עבר חלל עבודתו ומי שיש בו מום מן המיוחדים לאדם לא חלל עבודתו אבל הוא לוקה ומי שהוא פסול מפני מראית העין לא חלל ואינו לוקה ואפי' עבר ועבד:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הכוחל שתי עיניו כאחת - שחוטמו שבין עיניו שקוע ואינו בולט כלל, עד שכשהוא בא להעביר מכחול בעיניו יכול למשוך המכחול בין עין לעין ואין החוטם מעכבו:

שתי עיניו למעלה - בגובה המצח שלא כשאר בני אדם:

ושתי עיניו למטה - מן המקום שנהוגים להיות:

עינו אחת למעלה - מן המקום הנהוג:

ועינו אחת למטה - מן המקום הנהוג:

רואה את החדר ואת העליה כאחת - שעיניו עומדות במקומן הראוי אבל עינו אחת רואה למעלה ועינו אחת למטה, חדר למטה ועליה למעלה. וכל מי שהוא מעוות הראות עושה כן, שמדבר עם חבירו ונראה כאילו מביט בפני אדם אחר:

סכי שמש - כשרוצה להביט אל השמש מעמץ עיניו וסוגר עפעפיו:

זגדוס - זוג שנים. דוס בלשון רומי שנים. כלומר, הזוג של עינים או של גביני העין שדרכם להיות שוין חלוק לשני ענינים. כגון עינו אחת שחורה ואחת כעין התכלת. באחת מגבות עיניו שער מרובה ובאחת מעט. וכן בכל שאר זוגות של אברים כל זוגא דלא שוו להדדי, זגדוס קרי ליה:

צירן - שעיניו זולגות, דולפות ויורדות תמיד דמעה:

שנשרו ריסי עיניו - שנפל שער שבעפעפיו. מפני מראית העין. אבל מום גמור לא הוי. והני מילי כשנשאר בעפעפים רושם שער, אבל אם לא נשאר רושם לשער כל עיקר, הרי זה מום גמור. וכן אי נפישי שערי יא בריסי העין, הוי מום גמור. ושלשה דינים חלוקים יש במומי אדם. המומין השוין באדם ובבהמה, כהן שעבר ועבד בהן לוקה ועבודתו מחוללת. והמומין היתירים באדם ואינן בבהמה, לוקה אם עבד יב ואין עבודתו מחוללת. והמומין שהן מפני מראית העין, אם עבר ועבד אינו לוקה, ואין צריך לומר שאין עבודתו מחוללת:

פירוש תוספות יום טוב

איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כו'. ול' חרום מל' כל חרם אשר יחרם. והחרמתי [את] עריהם ענין חרבן. ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים. כמו שאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם [משנה ג' פ' בתרא דיבמות] ואשר אין חוטמו כתואר בני אדם צורתו חרבה. הרמב"ן שם:

שתי עיניו למעלה וכו'. דת"ר בעינו [תבלול בעינו דה"ל למכתב דק תבלול. ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין] כל מה שבעינו. מכאן אמרו שתי עיניו למטה וכו':

מפני מראית העין. אנשרו ריסי עיניו קאי. רש"י. וכן דעת הרמב"ם ספ"ח מהב"מ. וכן במתני' דלקמן דתנן נמי הכי. ולא קאי אלא אדסמיך ליה כמו שאפרש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב. וה"מ כשנשאר בעפעפים רושם וכו' וכן אי נפישי שערי. ודוחק זה לזה. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב. וג' דינים חלוקים יש וכו'. והמומין היתרים באדם ואינן בבהמה לוקה אם עבד. כן כתב הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ו מהלכות ביאת מקדש. ואע"ג דלא כתיב ביה לאו בהדיא. דלא ילפינן לה אלא מדיוקא דאיש השוה מזרע אהרן בעי מומא. הא שאינו שוה כו'. כמ"ש לעיל. אפ"ה מחייבו מלקות. דלא אמרינן. אלא לאו הבא מכלל עשה עשה. והאי לאו מכלל עשה קאתי. כך נ"ל לדעת הרמב"ם. אבל רש"י כתב וז"ל. עשה מי שאינו שוה בזרעו של אהרן עובר בעשה אם [עבד] דהכי משמע השוה בזרעו אהרן [ואין בו מום] הוי כהן ויעבוד. שאינו שוה לא יעבוד. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ע"כ. ומשמע דגרס בהדיא בגמרא. דעובר בעשה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על המשנה) איזהו כו'. ולשון חרום מלשון כל חרם אשר יחרם. והחרמתי עריהם, ענין חורבן. ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים, כמו שאמרו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם. ואשר אין חוטמו כתואר בני אדם צורתו חריבה. הר"מ:

(ט) (על המשנה) למעלה כו'. דת"ר, בעינו, כל מה שבעינו, מכאן אמרו שתי עיניו כו':

(י) (על המשנה) מפני כו'. אנשרו ריסי עיניו קאי. רש"י:

(יא) (על הברטנורא) ודוחק זה לזה. הר"מ:

(יב) (על הברטנורא) כך כתב הר"מ בהדיא דלוקה. אבל רש"י כתב עשה, דהכי משמע, השוה בזרע אהרן ואין בו מום הוי כהן ויעבוד, שאינו שוה לא יעבוד. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הכוחל שתי עיניו כאחת:    מתני' ר' יוסי היא ובברייתא א"ל חכמים הפלגת יותר מדאי שאע"פ שאינו משוקע כ"כ הוי חרום:

שתי עיניו למעלה וכו':    נפקא לן בברייתא בגמרא דהוו מומא מדכתיב או תבלול בעינו דה"ל למיכתב דק תבלול ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין אלא לרבות כל הני או ג"כ את שמדבר עם חברו. ואומר [בגמ' ואחד אומר לי רואה . ועי' בשט"מ.]67 בי רואה. עוד גרסינן בגמרא עור בין סומא בשתי עיניו בין בעינו אחת ומרבויא דאיש עור מרבינן חוורור והמים הקבועים דהיינו כהיותא דאינו רואה כלל. ומחסורייתא דהיינו שחסר מראיתו קצת מדק שחסר ממנו המראה קצת ולא ניטל כולו. מבלבלתא דהיינו לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור ואינו מקצר ראות העין כלל מתבלול. משנוייתא כגון שתי עיניו למעלה וכו' מבעינו כדכתבינן:

סכי שמש:    בגמרא תני רב יוסף סני שמש שכשרוצה להביט אל השמש מעמץ עיניו וסוגר עפעפיו ותוס' ז"ל פירשו בשם ר"י סכי כמו חשוכי שמש חסר אות אחת כלומר נמנע וחשך ממנו אור השמש. ובספרי כתיבת יד פי' רש"י ז"ל סכי שמש שיכול להסתכל כנגד השמש. והקשו עליו תוס' חיצוניות וכי מפני שיש לו אורה שרואה בחמה יחשב בעל מום והעלו בשם ר"י כדכתבינן:

זוגדוס:    כצ"ל. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה והזגדס:

ושנשרו ריסי עיניו:    שנפל שיער שבעפעפיו שרגילין להיות נושרין מרוב דמעה כי ההיא דרבן גמליאל וזימנין דקרי ריס עור המקיף את העין כי ההוא דפירקין דלעיל ריש של עין שניקב שנפגם שנסדק דמפרש בגמרא תורא ברא דעינא:

מפני מראית העין:    וה"מ כשנשאר בעפעפים רושם שיער וכו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל ורש"י ז"ל. אבל הרגמ"ה ז"ל פי' בהפך:


פירושים נוספים