משנה בכורות ז ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ז · משנה ו | >>
המקיש בקרסוליו, ובארכובותיו, ובעל פיקה, והעיקל.
איזהו עיקל, כל שמקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נושקות זו לזו.
פיקה יוצאה מגודלו, עקבו יוצא לאחוריו, פרסתו רחבה כשל אווז.
אצבעותיו כה מורכבות זו על זו, או קלוטות [ למעלה ] עד הפרקכו, כשר.
למטה מן הפרק וחתכה, כשר.
היתה בו יתרת וחתכה, אם יש בה עצם, פסול.
ואם לאו, כשר.
יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבעכח, רבי יהודה מכשיר, וחכמים פוסלים.
השולט בשתי ידיו, רבי פוסל, וחכמים מכשירים.
הכושיכט, והגיחור, והלבקן, והקפח, והננס, והחרש, והשוטה, והשכור, ובעלי נגעים טהורין, פסולין באדם, וכשרין בבהמהלא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, שוטה בבהמה אינה מן המובחר, רבי אליעזר אומר, אף בעלי דלדולין, פסולין באדם, וכשרין בבהמה.
הַמַּקִּישׁ בְּקַרְסֻלָּיו, וּבְאַרְכּוּבוֹתָיו,
- וּבַעַל פִּיקָה,
- וְהָעִקֵּל.
- אֵיזֶהוּ עִקֵּל?
- כֹּל שֶׁמַּקִּיף פַּרְסוֹתָיו,
- וְאֵין אַרְכּוּבוֹתָיו נוֹשְׁקוֹת זוֹ לְזוֹ.
- כֹּל שֶׁמַּקִּיף פַּרְסוֹתָיו,
- פִּיקָה יוֹצְאָה מִגּוּדָלוֹ,
- עֲקֵבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו,
- פַּרְסָתוֹ רְחָבָה כְּשֶׁל אַוָּז.
- אֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל זוֹ,
- אוֹ קְלוּטוֹת לְמַעְלָה עַד הַפֶּרֶק,
- כָּשֵׁר.
- לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק וַחֲתָכָהּ,
- כָּשֵׁר.
- אוֹ קְלוּטוֹת לְמַעְלָה עַד הַפֶּרֶק,
- הָיְתָה בּוֹ יְתֶרֶת וַחֲתָכָהּ,
- אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם,
- פָּסוּל;
- וְאִם לָאו,
- כָּשֵׁר.
- אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם,
- יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע,
- רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר,
- וַחֲכָמִים פּוֹסְלִים.
- הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו,
- רַבִּי פּוֹסֵל,
- וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים.
- הַכּוּשִׁי, וְהַגִּיחוֹר, וְהַלַּבְקָן,
- וְהַקִּפֵּחַ, וְהַנַּנָּס,
- וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה,
- וְהַשִּׁכּוֹר,
- וּבַעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִין,
- פְּסוּלִין בָּאָדָם,
- וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- שׁוֹטָה בַּבְּהֵמָה,
- אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר.
- שׁוֹטָה בַּבְּהֵמָה,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- אַף בַּעֲלֵי דִּלְדּוּלִין,
- פְּסוּלִין בָּאָדָם,
- וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה:
- אַף בַּעֲלֵי דִּלְדּוּלִין,
המקיש בקרסוליו, ובארכובותיו,
- ובעל פיקין, והעיקל.
- איזה הוא העיקל? -
- כל שהוא מקיף פרסותיו, ואין ארכובותיו נושקות זו לזו.
- פיקה יוצאה מגודלו,
- עקבו יוצא לאחוריו,
- פרסתו רחבה כשל אווז.
- אצבעותיו מורכבות זו על גבי זו, או קלוטות -
- עד הפרק - כשר,
- למטה מן הפרק, וחתכה - כשר.
- היתה בה יתרת, וחתכה -
- אם יש בה עצם - פסול,
- ואם לאו - כשר.
- יתר בידיו וברגליו, שש ושש, עשרים וארבע -
- רבי יהודה - מכשיר,
- וחכמים - פוסלין.
- השולט בשתי ידיו -
- רבי - פוסל,
- וחכמים - מכשירין.
- הכושי, והגיחר, והלווקן, והכיפח,
- והננס, והחירש, והשוטה,
- והשיכור, ובעלי נגעים טהורין -
- פסולין - באדם,
- וכשרין - בבהמה.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- שוטה בבהמה - אינה מן המובחר.
- רבי אלעזר אומר:
- אף בעלי הדלדולין - פסולין באדם, וכשרין בבהמה.
מקיש קרסוליו - אחת בחברתה בשעת הליכתו. וכן מקיש בארכובותיו.
ובעל פיקה - הוא שתהא עקבו מאחר רגליו בולטת ויוצאת יותר מן הראוי.
ועיקל - הוא מי ששוקיו כפופין כקשת. ושיעור כפיפה זו זכרנו כבר, שהוא עד שהנותן רגליו זו בצד זו לא יתחברו ארכובותיו.
ופיקה יוצא מגודלו - שיהא בולט מבוהן היד והרגל שום דבר, או שיתעקם גם כן הבוהן בשעת הנחתו.
קלוטות עד הפרק - מדובקות עד שיהיו שתי האצבעות כאצבע אחת.
ואמר ואפילו יהיו שש ושש בידיו, ושש ושש ברגליו, שלא ישתנה אבר מן הדומה לו הרי הוא מום אצל החכמים. ואפילו היה גם באחד באלו הארבעה אברים שש בלבד והנשאר חמש חמש, אינו מום אצל רבי יהודה.
כושי - שחור.
גיחור - אדום.
הלבקן - לבן בתכלית הלובן.
לפי שכמו שבשחור מום, כן האדום כארגמן או הלבן כחלב מום, וכן באר התלמוד. והשמר שמא תעלה בדעתך שאלו השמות נאמרו על הגוונים, לפי שאינן אלא שמות לבני אדם שיש בהן אלו הגוונים.
וקפח - הוא הארוך הרבה, עד שמואסים בני אדם ארכו.
וננס - הקצר.
ובעלי הדלדולין - הן שמתדלדלין מגופן עורות עד שעורותיהם דומין לדיסקיא.
והלכה כרבי אלעזר.
ומה שאמר שהשכור מכלל המומין המיוחדים המותרים באדם, כבר זכרנו שבעלי המומים המיוחדים באדם אינם מותרים לעבודה, ולפיכך השכור אינו מותר לעבודה וזהו אמת. אבל מי שנשתכר מדברים שמבלבלין המוח זולתי מיין והשכר, כגון ששתה חלב הרבה או אכל דבש הנקרא בלשון ערב "סיכראן" ובלע"ז "גושקימאי", אינו נדון כדין זה, רק כשהוא שתוי יין או שכר הוא מחלל עבודה:
המקיש בקרסוליו - שארכבותיו עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים ונוקשים זה בזה כשהוא מהלך. ומקיש בארכבותיו הוי איפכא, שרגליו עקומים כלפי חוץ ומרוחקים זו מזו עד שארכבותיו למעלה [העקומות] כלפי פנים נוקשות זו בזו:
בעל הפיקין והעיקל - וקא פריש עיקל ברישא כג:
כל שהוא מקיף פרסותיו - כשיושב ומקרב פרסות רגליו זו לזו ואין ארכובותיו נוגעות זו לזו. שעקומות כלפי חוץ. ובעל הפיקין הוא שפיקה יוצא מגודלו, חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאה מגודל של ידו או מגודל של רגלו:
עקבו יוצא מאחוריו - כגון ששוקו עומד באמצע רגלו, שחצי הרגל לפנים וחצי רגל לאחור:
רחבות כשל אווז - שקלושות הן כשל אווז ואין ארכן יותר על רחבן כד:
קלוטות - מדובקות זו בזו:
עד הפרק - האמצעי של אצבעות:
למטה מן הפרק - דהיינו לצד הצפורן שמחוברים כולן:
וחתכה - שיהיו מחולקים, כשר:
היתה בו יתירה - אצבע יתירה:
אם יש בה עצם פסול - דהואיל וחתכה כז הרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו:
שש ושש עשרים וארבע - כלומר אפילו היו אצבעות ידיו ואצבעות רגליו שוין, שבכל יד ובכל רגל יש שש ושש, אפילו הכי חכמים פוסלים. וכל שכן אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש, דהוי מום טפי. והלכה כחכמים:
השולט בשתי ידיו רבי פוסל - דסבר כחישותא אתילידא ביה בימין:
וחכמים מכשירין - סברי בריאותא היא דאתילידא ליה בשמאל. והלכה כחכמים:
הכושי - שחור:
הגיחור - אדום כארגמן:
הלבקן - לבן ביותר:
והקפח - ארוך ודק, שאינו עב לפי ארכו. והוא מכוער ומגונה ל:
והשכור - ולא מיין, הוא דחשיב כבעל מום מן המומים היתירים באדם, שאם עבד לוקה ואין עבודתו מחוללת. אבל השכור מיין ושכר, אם עבד חילל. דבפרשת שתויי יין כתיב (ויקרא י) ולהבדיל בין הקודש ובין החול. ושכור דמתניתין אינו אלא ששתה חלב הרבה, או רוב דבש, או אכל דבילה קעילית, ונתבלבלה דעתו. שאלו חשובים כבעלי מומים ואין מחללים עבודה:
ובעלי נגעים טהורים - כגון בוהק וכולו הפך לבן. דאי מנגעים טמאים לא צריך למימר, דאפילו אכניסת עזרה חייב כרת:
דלדולין - כמין חתיכות בשר יוצאות תלויות בהן. והלכה כר"א בן יעקב:
המקיש בקרסוליו כו'. דת"ר שבר רגל אין לי אלא שבר רגל מנין לרבות הקישן *)והעיקל והקילבן [פרש"י [הקישן היינו] המקיש והעיקל (ופיקה יוצא) [והקליבן היינו פיקה יוצאת מגודלו] ת"ל או שבר רגל:
איזהו עיקל. כתב הר"ב קא פריש עיקל ברישא כו'. וכבר כתבתי במ"ד. דזמנין דפריש הכי. אבל להרמב"ם לא פריש במתני'. אלא עיקל בלבד. דפיקה יוצאה מגודלו. לא הוה פירוש דבעל פיקה. ומפרש בעל פיקה הוא שתהא עקבו מאחר רגליו בולטת ויוצאת יותר מן הראוי:
שמקיף. פירש הר"ב כשיושב ומקרב כו'. עמ"ש במ"ג פ"ד דמסכת תרומות:
פיקה. פי' הר"ב חתיכת בשר עגולה כפיקה. ועיין בפירושו לסוף פ"י דחולין [*ומ"ש שם]:
רחב כשל אווז. פי' הר"ב שקלושות הן כשל אווז. ואין ארכן יתר על רחבן וכן ל' רש"י. ובגמ' לא תימא דטרפא ולא סדיקה. אלא כיון דטרפא אע"ג דסדיקה. ופירש"י טרפא קלושה. והערוך פי' טרפא רחבה ומשווה. ונמצינו למדין שרש"י בפירוש המשנה הרכיב שני הפירושים ביחד [*ונ"ל ליישב שז"ש ואין כו' ר"ל או אין כו']:
אצבעותיו כו'. העתיק הרמב"ם בידיו וברגליו:
עד הפרק. באיזה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד. הרמב"ם בחבורו:
[*וחתכה אם יש בה עצם פסול. פי' הר"ב דהואיל וחתכה כו' וכ"כ רש"י. ותימה דלקמן מפרש הר"ב כ"ש אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש דהוי מום כו'. והיאך תלי טעמא הכא בהואיל וחתכה כו'. והרמב"ם בפ"ח מה' ב"מ אם חתך את היתירה כשר. ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול ע"כ ולדבריו פי' וחתכה כלומר אפי' אם חתכה]:
שש ושש עשרים וארבע. לישנא דקרא נקט רש"י. ובגמ' עביד צריכותא אקרא:
רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. ושניהם מקרא אחד דרשו ותהי עוד מלחמה (שמואל ב' כ"א) וכתיב (שם) ויהי איש מדון ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש מר סבר בגנותיה משתעי ומר סבר בשבחיה משתעי גמ':
הכושי. [*והא] דבמתני' דלעיל קאמר ר"ח בן אנטיגנוס כל שמראיו חשוכים ופי' הר"ב שהוא שחור. ואע"פ שאינו שחור ככושי. גם ל' הרמב"ם נראה כן. שכתב ואע"פ שאינו שחור בתכלית ע"כ וכתבו גם שניהם דלאו נחלקו עליו לענין הדין וא"כ למאי איצטריך למתני תו כושי ול' רש"י לעיל שהוא שחור ככושי. ע"כ. [*הא מסקינן בסוגיא. דר"ח בן אנטיגנוס לא תני כושי]:
הכושי והגיחור והלבקן וכו'. פי' הר"ב שחור אדום ולבן וכו' והשמר שמא תעלה בדעתך שאלו השמות נאמרו על הגוונים. לפי שאינן אלא שמות לבני אדם שיש בהן אלו הגוונים. הרמב"ם. ובת"כ מרבה להו לכל הני מאיש איש ואצטריך קרא לרבינהו דלא תילף מבהמה דפסל אותו ואת בנו. וכולה דמתני' דלקמן והכשיר בה הכושי וגיחור כו' אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו כו' אינו דין שנכשיר בו את הכושי כו' ת"ל איש איש ריבה. ונ"ל דהיינו טעמא דתנא דידן דתני פסולים באדם וכשרים בבהמה ולמאי נ"מ אצטריך למתני דהא תנן בר"פ יתר עליהן באדם כו' וכה"ג פרכינן בפ' דלעיל מי"א כמ"ש שם הר"ב אלא לומר שאע"פ שכשרים בבהמה לא תילף באדם. ועיין במשנה דלקמן:
והשכור. כתב הר"ב שאם עבד לוקה. עמ"ש בזה במ"ג:
רבי אליעזר אומר אף בעלי דלדולין. פי' הר"ב כמין חתיכות בשר כו'. באיזה מקום שיהיה בכל הגוף. הרמב"ם בחבורו. וכתב הר"ב והל' כר"א בן יעקב וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וגם בחבורו העתיק דבריו. ונ"ל דכך גירסתם ולפיכך פסקו כמותו דמשנתו קב ונקי ובנא"י מצאתי נמחק בן יעקב מפירוש הרמב"ם. ולי נראה מ"ש:
(כג) (על הברטנורא) אבל להר"מ לא פירש במתניתין אלא עיקל בלבד. דפיקה יוצאה מגודלו לא הוי פירוש דבעל פיקה. ומפרש בעל פיקה הוא שתהא עקבו מאחר רגליו בולטת ויוצאת יותר מן הראוי:
(כד) (על הברטנורא) בגמרא, לא תימא דטרפא ולא סדיקה, אלא כיון דטרפא אף על גב דסדיקה. פירש"י טרפא קלושה. והערוך פירש רחבה ומשווה:
(כה) (על המשנה) אצבעותיו. בידיו וברגליו. הר"מ:
(כו) (על המשנה) הפרק. פרק ראשון הסמוך לף היד. הר"מ:
(כז) (על הברטנורא) ותימה דלקמן מפרש הר"ב, כל שכן אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש דהוי מום כו' והאיך תלי טעמא הכא בהואיל וחתכה כו'. והר"מ כתב, אם חתך את היתירה כשר, ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול. ולדבריו פירוש וחתכה כלומר. אפילו חתכה:
(כח) (על המשנה) עשרים וארבע. לישנא דקרא נקט. רש"י. בגמרא עביד צריכותא אקרא:
(כט) (על המשנה) הכושי. לפירוש הר"ב לעיל שמראיו חשוכים שחור ואינו ככושי וכן נראה שפירש הר"מ, קשה, כושי למה לי דכל שכן הוא. ורש"י פירש התם שחור ככושי. ובגמרא ר' חנינא בן אנטיגנוס לא תני כושי:
(ל) (על הברטנורא) והשמר שמא תעלה על דעתך שאלו השמות נאמרו על הגוונים, לפי שאינן אלא שמות לבני אדם שיש בהן אלו הגוונים. הר"מ:
(לא) (על המשנה) פסולין כו'. אע"ג דכבר תני יתר עליהן באדם כו', משום דבת"כ רצו למילף בק"ו אדם מבהמה עד דמרבי ליה מקרא, להכי קאמר אע"ג דכשרין בבהמה פסולין באדם:
המקיש בקרסוליו ובארכובותיו ובעל פיקין והעיקל איזהו עיקל וכו': כצ"ל. גרסינן בגמרא ת"ר או שבר יד אין לי אלא שבר יד אצבעות מורכבות זו ע"ג זו או קלוטות למעלה מן הפרק ולא חתכן מנין ת"ל או שבר יד ופי' רש"י ז"ל למעלה דברייתא היינו למטה דמתני':
פיקה יוצאה מגודלו עקבו יוצא לאחריו פרסותיו רחבות כשל אווז: כך מצאתי מוגה אבל הה"נ פרסה אחת. ובגמ' לפי פי' הרגמ"ה ז"ל אמר רב פפא לא תימא שדקה הרבה ולא סדיקא בין האצבעות אלא שעגולה כשל אווז אלא כיון שהיא דקה אע"ג דסדיקא פסול:
אצבעותיו מורכבות זו על זו: פי' אצבעות דידים או דרגלים וכמו שמבואר בארך בפ"ח דהלכות ביאת מקדש:
או קלוטות עד הפרק כשר למטה מן הפרק וחתכה כשר: מה שפי' רעז"ל הוא לשון רש"י ז"ל וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות ביאת מקדש מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות עד למטה מן הפרק. ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר באיזה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד ע"כ וגבי מומי רגל נמי כתיב שם מי שהיו אצבעות רגליו קלוטות עד למטה מן הפרק ואם היו עד הפרק או שחתכן והפרישן כשר ע"כ ונראה שהוא פי' רש"י ז"ל שפירש קלוטות הוא מצד כף היד או כף הרגל שנתפשטה פסת כף היד או הרגל עד למטן מן האצבעות ואם נתפשטה כ"כ הקליטה עד למטה מפרק האמצעי אינו כשר אא"כ חתכו ע"כ:
היתה בה יתרת וכו': כך מצאתי וצריך לפרש דקאי אגודלו הנ"ל ה"ר יהוסף ז"ל ועוד ראיתי שהגיה ייתר בידיו וברגליו בשני יודין:
אם יש בה עצם פסולה: מפ' ר' יוחנן דהא דחשיב לה במתני' אבר בנספרת ע"ג היד שעומדת בשורת האצבעות:
ואם לאו כשר: דלא חשיב אלא תלתול בעלמא רש"י ז"ל. ונראה שטעמו ז"ל דאע"ג דקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב דאמר בסמוך בעלי תלתולין באדם פסולין היינו דוקא אם לא חתכן:
יתר וכו' ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלין: גמרא תניא א"ר יהודה מעשה באדם אחד שבא לפני ר' טרפון יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע א"ל כמותך ירבו בישראל א"ל ר' יוסי משם ראיה כך אמר לו כל הממזרים שבישראל יהיו כמוך ויתמעטו ממזרים ונתינים מישראל שיהיו ניכרים בכך שמטפה פסולה הם באים ולא ידבקו בהם:
השולט וכו': אבל איטר בין ביד בין ברגל קתני בברייתא סתמא פסול לכ"ע ופי' רש"י ז"ל איטר ביד פסול דכתיב וטבל אצבעו וכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין ואיטר דרגל נמי לעמוד לשרת כתיב כדרך שאר עמידות דרגל ימין עוקרין תחלה ועיקר העבודה מרגל ימין:
והכפח: בכא"ף גריס בערוך:
והשכור: אי הוי שכור מיין בהדי מומין גמורים בעי למיחשביה אלא שכור דמתני' דקתני ליה גבי מומין שאין שוין בזרעו של אהרן דאמרן בריש פירקין דלא מחלי עבודה אינו אלא ששתה חלב הרבה או רוב דבש או אכל דבלה קעילית ודלא כר' יהודה דאמר אכל דבלה קעילות ושתה חלב או דבש ונכנס למקדש חייב דלר' יהודה שאר משכרין נמי מחלי עבודה. ואיתה להאי בבא בפ' הוציאו לו (יומא ד' מ"ט:)
ר' אליעור בן יעקב אומר אף בעלי דלדולים פסולין באדם וכשרין בבהמה וכו': כך נראה דגריס הרמב"ם ז"ל ואיתה בפ' על אלו מומין (בכורות ד' מ':)
יכין
המקיש בקרסוליו: לפעמים פירושו ברכיים. ולפעמים פירושו עקב [וערתוי"ט אהלות פ"א מ"ח]. ולפעד"נ דפירושו הכולל הוא מקום שמחובר עצם על עצם ע"י עצמות קטנות [געלענק בל"א]. והכא ר"ל. מקום שמחובר הפרסה להארכובה הנמכרת עם הראש. דהיינו שהברכיים עקומות לחוץ. ועי"ז מקום חיבור הפרסה להארכובה מתקרב לרגל האחר. ונוקשות זה בזה בלכתו:
ובארכבותיו: ר"ל או שמקיש בברכיים. שרגליו התחתונים עקושים לחוץ. ועי"ז הארכובות סמוכות ומנקשות זו בזו בלכתו:
ואין ארכבותיו נושקות זו לזו: ר"ל או שכשסומך הפרסות זו לזו אי אפשר לו להסמיך הארכובות. אי בעל פיקה. היינו שפיקה וכו':
פיקה יוצאה מגודלו: שיש בליטת עצם מגודל ידו או מגודל רגלו:
עקבו יוצא לאחוריו: שעי"ז רגלו עומד באמצע הפרסה. חצי פרסה בולט לפניו וחציה לאחריו:
פרסתו רחבה כשל אווז: ר"ל שהפרסה קלושה ועגולה שאין ארכה יותר על רחבה:
אצבעותיו מורכבות זו על זו: בידו או ברגלו:
או קלוטות: מדובקות ב' יחד:
עד הפרק: ר"ל עד פרק האמצעי של אצבע:
למטה מן הפרק: שמדובקות למעלה לצד הציפורן:
וחתכה: הפרידן כדי שיהיו מחולקין זמ"ז:
היתה בו יתרת: אצבע יתירה:
אם יש בה עצם פסול: וה"ה בלא חתכה. ורק משום שאין בה עצם נקט וחתכה. דבכה"ג דוקא בחתכה כשרה:
יתר בידיו וברגליו שש ושש: אצבעות:
רבי יהודה מכשיר: הואיל וכל מנין אצבעותיו שוין:
השולט בשתי ידיו רבי פוסל: דס"ל כחישות אתילד ליה בימין:
וחכמים מכשירים: דס"ל בריאות וחוזק אתילד ליה בשמאל. מיהו באיטר לפ"ז לכ"ע פסול:
הכושי: שעורו שחור:
והגיחור: אדום כארגמן:
והלבקן: לבן כשלג. וכל אלו שמות אומות הן שצבע עורן כך:
והקפח: ארוך ודק. שאיננו עב כראוי לפי ארכו. והוא מכוער:
והננס: צווערג:
והשכור: ודוקא כשמשוכר משאר משקין. דהרי מדכלל הכא משוכר בין מומין היתרים באדם מבהמה. על כרחך אם עבד לא חילל. וכמ"ש לעיל סי' כ"ו. והרי במשוכר מיין שעבד עבודתו פסולה [כתענית ד"ז ב' ועי' בחומר בקודש פ"א סי' ט"ו]:
ובעלי נגעים טהורין: כגון בוהק. או כולו הפך לבן. אבל כשיש בו נגע טמא. הרי אפילו רק נכנס לעזרה חייב כרת:
רבי אליעזר אומר אף בעלי דלדולין: שיש לו געוועכס. והוא חתיכת בשר מדולדלת:
וכשרין בבהמה: והלכה כדבריו. מיהו בחתכה גם באדם כשרה דלא גרע מיתרת שאין בה עצם. וכלעיל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת