רמב"ם על בכורות ו
ראו גם נוסח המשנה בכורות ו רמבם
בכורות פרק ו[עריכה]
משנה א[עריכה]
נפגמה - רוצה לומר חסרה, כגון שנחתך ממנה מגוף הסחוס לא מן הקצה העליון שהוא דומה לעור ונקרא בשם הסחוס.
מלא כרשינה - שיעור גרגר כרשינה. ואפילו היה הנקב לאורך או על איזה צורה שיהיה שמצטרף ממנו כשיעור כרשינה, הרי זה מום.
נפרכת - בין האצבעות ונעשית פתיתין.
ואין הלכה כרבי יוסי:
משנה ב[עריכה]
ריס העין - שם העפעף האחד משני עפעפי העין.
ושם הלבן - לובן העין.
ודק - פירושו רושם.
וכבר נתבאר שכל מה שאירע בלבן לבדו אינו מום. ולפיכך:
- אם היה הרושם הזה תבלול לבן בשחור העין והיתה גומא בעין שהיא נראת שפלה, הרי הוא כשר ואינו מום.
- ואם היתה בולטת על שטח העין, הרי הוא מום.
- ואם היתה כמו גרגר שחור בולט בשחור העין, הרי זה גם כן נקרא דק אבל אינו מום.
- ואם נעשית גומא כל שהוא בשחור העין, הרי זה מום.
וחלזון נחש - שני שמות נגררים על עניין אחד, הוא שיצמח בעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת משחור העין. ושמו המפורסם אצל הרופאים בלשון ערב "טפרא"*הערה 1: .
ותבלול - הוא הערבוב, ונגזר מן "בלל"(בראשית יא, ט), והוא שיתערב הלבן עם השחור.
ויש לו שני דינים והוא:
- שאם נראה כאילו מן הלבן נכנס שום דבר בשחור העין הרי הוא מום, והוא מה שאמר לבן הפוסק בסירא, ונכנס בשחור.
- ואם צמח בשחור שום דבר במה שנראה לעין ונמשך בלבן אינו מום, והוא עניין מה שאמר נמשך בשחור ונכנס בלבן, אינו מום.
וסירא - הוא שפת הלבן. לפי שקרומי העין כוללין כל העין ומקיפין אותה, זולתי הלבן שהוא מקיף לקרום הקרניים מכל צדדין סביב לשחור העין, רוצה לומר סביבות המקום הנראה מן העין שמתהפך למראה השחרות או התכלת, ואינו מקיף כל העין.
ואיני בא להגיד סיבות מאורעות התחלואים האלו, ולא מקום החולי בצמצום באיזה קרום יהיה, ואיזה מהן ראוי ליקרא חולי על האמת, ומה הוא הנגרר אחרי החולי, לפי שאין כוונתי להודיע אלא הדבר שכשרואים אותו אומרים עליו זה הוא מום. וזו היא הכוונה בכאן, לא לרפאות אלו התחלואים עד שנצטרך לדעת סיבותם ומקומותם ואיזה מהן חולי:
משנה ג[עריכה]
חורור - הוא שיעור שיטרד הראות מהעצבים האלו, וידוע זה כשאירע פתאום.
והמים - הם המים היורדים בעין, המפורסם אצל בני אדם.
ומה שאמר הקבועים - הוא שב אל המים והחורור, לפעמים יתמסמס הסתום ויסורו המים ויתפזרו ולא יעמדו, ולפעמים תהיה הראיה נעדרת מחמת סיבות אחרות ויבריא אחרי כן. ולפיכך אמר שצריך לדעת שהחורור קבוע כשיתקיים שמונים יום שלא יראה.
ואמר רבי חנינא, שצריך לבדוק אותה בכל ששה ועשרים יום ושלשים יום משעה שאנו מרגישים בו, אם נמצא שהוא רואה, וחזר שאינו רואה ממחרת יום הבדיקה דרך משל, מונין לו שמונים יום אחריו משעת העדר הראיה, ובודקין אותו בכל שלישית מהזמן הזה גם כן.
ויודע שהמים קבועים גם כן אם עמדו זמן, אחר כן הודיע הזמן ההוא והודיע שהוא הזמן ידוע מפרקי השנה, ואינו כמו השמונים יום שזכרנו שהוא מניין זמן באיזו פרק מפרקי השנה שיהיה. ולפיכך אמר אם אכל העשב הלח והיבש בזמן הקור ולא הבריא, או אכל העשב הלח והיבש שצומח בארצות הציה ולא הבריא, או אכל העשב היבש שבזמן הקיץ ואחר כך אכל העשב הלח שצומח אחר כך בתחילת החום ולא הבריא, הרי הוא לא יהא בעל מום עם כל זה, לפי שלא נקבע המום עדיין ואפשר שיבריא. ואם אכל עשב לח החם עד אדר וניסן ועמד בעניין זה שלא ראה, ואכל אחר כן יתר העשב שיבש בארץ בזמן החורף אלול וחצי תשרי ולא הבריא, הרי אלו מים קבועים וישחט על המום הזה. ולפחות שמאכילים אותו מהן כגרוגרת, וכל שמוסיפין הרי זה משובח, מפני שיש להן תועלת רוצה לומר לעשבים האלו הלחים והיבשים בחולי זה. וצריך להאכילו מן העשבים האלו בזמן הזה כגרוגרת או יותר בכל סעודה וסעודה, וקודם סעודה ואחר שתיה, יהיה מותר רוצה לומר שלא יהא כפות בשעה שיאכל הגרוגרת הזאת, ויהיה עם חבירו, ויהיה בשדה ולא בעיר. וכשעושין כן כל הזמן הנזכר ולא הבריא הרי הן מים קבועים.
והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:
משנה ד[עריכה]
וכן אם ניקב הבשר המפסיק האף לשני נקבים עד שיהא עובר בין שני הנקבים, אם היה לו בחלק הנראה על פני האדמה הרי הוא מום, ואם היה תחת העור רוצה לומר לצד העליון מן האף אינו מום.
וחוטיו החיצונות - הן שני החוטים הבולטים בגופו של חיך קרוב לשיפוע כובע, והן נראין לעין בשעה שפותח בעל חיים את פיו. וחוטיו הפנימיות - הן הפיקות, והן הנה שקורא רבי חנינא מתאימות מפני שהן מזדווגות. ויש אומרים חוטיו שיניו, וחוטיו הפנימיות הטוחנות.
וכבר ידעת שהפגימה היא חסרון, וסדיקה בקע.
ונגממו - הוא שרזו ונימקו עד שלא נשאר בהן אלא רושם מעט, ואינן בולטות כמו שהיו.
והכל מודים שמן הפיקה ולפנים אל הגוף אין חוששין לחסרון ולא יהיה שם מום. אמרו "מום כלל, פסח או עור פרט, כל מום רע חזר וכלל, כלל ופרט וכלל, אין אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרים, אף כל מומין שבגלוי ואינם חוזרים". ולפיכך אין אנו קורין למה שאירע בפנים מבית הבליעה ובני המעים מום. והמחלוקת הוא בפיקות עצמן, שהחכמים אומרים אם נעקרו מעיקרן הרי הוא מום, ורבי חנינא אומר שהן עצמן כלפנים.
ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:
משנה ה[עריכה]
זובן - הוא העור התלוי בזכרות הבהמה שהגיד מתקשה משם. ואם נחתך הכיס מעיקרו אינו מום, ואם נפגם הגיד עצמו אינו מום, לפי שאינו בולט בבהמה כמו שאמרנו ועל כן אין חוששין לחסרונו.
ועריה - כלי הנקבות, הבולט ממנו על שטח הגוף אם נפגם.
ומה שאמר במוקדשים - לפי שהבכור לא יהיה אלא זכר, והתועלת שיש כשנודע המום ממיוחד בנקבה הוא לשאר קדשים.
מפצל עצם - שיהא קצה של זנב כשתי זנבות ובכל אחד משתיהן עצם, או שיהיו החוליות רחוקות זו מזו כמו שאמר:
משנה ו[עריכה]
סדר המשנה הזאת כך היא, אין לו ביצים בשני כיסים אלא שתי ביצים בכיס אחד, או שתי כיסים וביצה אחת, הרי הוא בעל מום.
וחורגוזו - הוא סוף חליות השדרה, ויש מי שקורא עכוזו.
והביא המעשה הזה ללמדך שכל זמן שמעך ולא יצאת, אף על פי שמצאנו אותו בפנים הרי הוא בעל מום ומותר לאוכלו. וכן הלכה:
משנה ז[עריכה]
התוספת הזו או המגרעת שאמר עליו שהוא בעל מום ויאכל עליו, הוא כשהיה התוספת או המגרעת לצד הראש, אבל אם יש לו רגל אחת או שלוש רגלים הרי היא טריפה גם כן.
והכסול - נגזר מן כסלים, אמרו "כסול זה שרגלו אחת בתוך הכסל".
ומה שאמר קלוטות - רוצה לומר עגולות כדמות רגל החמור, ואפילו היתה סדוקה:
משנה ח[עריכה]
אף על פי שאינו ניכר - רוצה לומר אינו ניכר כשהוא עומד אלא כשהוא מהלך, אבל כל זמן שלא יהיה ניכר אפילו בשעת הילוכו אינו מום.
והלכה כבית דין של אחריהם:
משנה ט[עריכה]
עניין עצם - הוא גוף אחד וגולם אחד, כמו שנטל גולם וכפלו, גזור ממה שנאמר "וכעצם השמים לטוהר"(שמות כד, י).
ומה שאמר ושאין לו שלשה חוליות - חוזר על זנב של טלה. אבל אם היתה של גדי, חוליא אחת מום, שתים אינו מום, והוא דברי הכל.
והלכה כרבי חנינא בן גמליאל.
משנה י[עריכה]
יבלת - ידוע.
וכל זמן שתהא יבלת אפילו בלובן העין ויהיה בו שער הרי זה מום לדברי הכל.
ולדעת חכמים אפילו אזנו אחת כפולה כשר, וכל זמן שתהא עינו אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז אז יהיה מום.
והלכה כחכמים בלבד:
משנה יא[עריכה]
מה שכפל הלשון ואמר על אלו מומין שוחטין את הבכור אף על פי שאמר בתחילת הפרק על אלו מומין, היה כדי לכלול עם המומין שלשה שהוסיפו.
ומה שאמרו חכמים ז"ל כל מרבית עגלים כן - אמת ואינו מום, לפי שגדלים לאחר מכאן:
משנה יב[עריכה]
אין שוחטין במקדש דבר שיש בו שום עניין מכל אלו, לפי שהוא חסר ואין מקריבין אלא שלם בתכלית השלמות. וכן לא ישחט עליהן במדינה לפי שאינן מומין קבועים.
ומה שאמר בעל גרב - רוצה לומר הגרב הלח, אבל היבש הרי הוא מום. ועל היבש אמרה התורה "או גרב"(ויקרא כב, כב).
ויבלת - ידועה, ועל מנת שיהא בהם עצם. ואם אין בהם עצם הרי הן נקראים "דלדולים".
ומה שאמרו חכמים אינו בכור - הוא על האנדרוגינוס, אבל טומטום לדברי הכל הוא קדוש מספיקא ויאכל במומו לבעליו, לפי שהמוציא מחבירו עליו הראייה ואין הכהן יכול להוציא מיד בעליו.
ומה שאמר שנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם' - זהו בעד אחד או על פי הבעלים, אבל בשני עדים בני מוות הן.
ומזוהם - הוא שריחו רע.
ואין הלכה כרבי ישמעאל:
הערות[עריכה]
- הערה 1: אמר המעתיק: וכן קורין לצפורן האצבע "טפרא" בלשון ערבי.
משנה בכורות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב