משנה בכורות ו י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ו · משנה י | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר, את שיבלת בעינו, ושנפגם עצם כה ידו, ועצם רגלו, ושנפסק עצמו שבפיו.

עינו אחת גדולה כו ואחת קטנה, אזנו אחת גדולה ואחת קטנה, במראה אבל לא במדה.

רבי יהודה אומר, אחת מביציו גדולה כשתים בחברתה, ולא הודו כז לו חכמים.

נוסח הרמב"ם

רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר את שיבולת בעינו שנפגם עצם ידו ועצם רגלו או שנפגם עצם שבפיו עינו אחת גדולה ואחת קטנה אוזניו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במידה רבי יהודה אומר אחת מביציו גדולה כשתים בחברתה ולא הודו לו חכמים.

פירוש הרמב"ם

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת כו': יבלת ידוע וכל זמן שתהא יבלת אפי' בלובן העין ויהיה בו שער הרי זה מום לדברי הכל ולדעת חכמים אפי' אזנו אחד כפולה כשר וכל זמן שתהא עינו אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז אז יהיה מום והלכה כחכמים בלבד:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

יבלת פורו"ש בלע"ז - ואפילו היא בלובן שבעין, ויש בה שער כד, הרי זה מום:

ושנפגם עצם ידו - שניכר המום. ולעיל איירי בשנשבר:

ושנפסק עצמו שבפיו - שהשינים קבועות בו. ולמעלה מן החוטין קא מיירי. דאי חוטין גופייהו, דהיינו השינים עצמן שבאמצע הפה, הא תנן לעיל דאפילו נפגמו או נגממו הוי מום:

עינו אחת גדולה - כשל עגל:

ואחת קטנה - כשל אווז:

במראה - שנראה לכל שזו גדולה מזו:

אבל לא במדה - שאם אינו ניכר אלא במדה, אינו מום:

ולא הודו לו חכמים - לרבי יהודה. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

את שיבלת בעינו. פי' הר"ב בלובן שבעין. ויש בו שער. דאלת"ה הא תני במשנה ב' שאין מומין בלבן. גמ'. ועיין משנה י"ב:

ושנפגם עצם ידו כו'. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמורה בתורה. הרמב"ם ספ"ז מהב"מ:

ושנפסק. עיין בדבור דלקמן:

עינו אחת גדולה. ואחת קטנה. אבל שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום דמחמת בריאותא יתירתא. או כחישותא יתירתא הוא דהוי. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. אי מחמת בריאות הוא. תרוייהו בעו מיברא. ואי מחמת כחישותא. תרוייהו בעו מיכחש. הכי אסיקנא בגמ' פ"ק דף ג' ועיין פירקא דלקמן משנה ד'. ופשטא דמתני' דכולהו דברי ר"ח בן אנטיגנוס הן ואפ"ה הלכה כמותו. שהרי הר"ב פי' ולא הודו לו חכמים לרבי יהודה והלכה כחכמים. וה"נ ודאי משמע דלא קיימי אלא אדר"י. ש"מ דאילו לר"ח לא מצינו שלא הודו. ועוד דבגמרא מפרש למלתיה. ועוד בה שלישיה מהטעם שאכתוב במשנה דלקמן. ואין נראה בעיני מ"ש הכ"מ בפ"ב מהלכות איסורי מזבח. דעינו גדולה כו'. רבנן קאמרי לה. והכי משמע בריש בכורות ולפיכך פסק הרמב"ם כן. ע"כ. דהרי הרמב"ם ס"ל דאזנו א' כו'. קמיפלגי רבנן ומכשירין אפי' קטנה כפול. כמ"ש בפירושו ובחבורו. וא"כ השתא רישא וסיפא רבי חנינא. ומציעתא רבנן. ועוד שהרי הרמב"ם פוסק לשארא דר"ח הא דיבלת בפרק הנזכר. והא דפגימת ופסיקת עצם כללינהו בפ"ז מהלכות ביאת מקדש. במ"ש כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ. הרי זה מום כו'. ואע"פ שהכ"מ לא הזכיר אלא פגימה ולא פסיקה. וראיתי ג"כ מוגה במשנת א"י ושנפגם עצמו שבפיו. אבל באזנו לא פסק כמותו משום דס"ל דחכמים פליגי עליה בברייתא שאעתיק בסוף המשנה. הלכך הנכון מ"ש דדברי ר"ח הן והלכה כמותו היכי דלא פליגי רבנן בהדיא. והואיל וכן. הא דכתב הכ"מ דבריש בכורות משמע דרבנן קאמרי לה לאו מילתא היא דמשום דפרכינן לה מינה משמע ליה דרבנן היא אבל כיון דהלכה כר' חנינא לא משמע כלל דרבנן קאמרי לה:

ולא הודו לו חכמים. גמרא ועד כמה [תהא חברתה קטנה דמכשרי. רש"י] תניא אחרים אומרים אפילו אינה בשנייה אלא כפול כשרה. וזו היא הברייתא דהרמב"ם מפרשה דקאי אאזנו כו' כמו שכתבתי לעיל [ור"ל משא"כ רש"י מפרש דקאי אביצים]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כד) (על הברטנורא) דאי לא תימא הכי הא תני במשנה ב' שאין מומין בלבן. גמרא:

(כה) (על המשנה) עצם. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרוץ הרי זה מום, והוא בכלל חרוץ האמור בתורה. הר"מ:

(כו) (על המשנה) אחת גדולה כו'. אבל שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום, דמחמת בריותא יתירתא או כחישותא יתירתא הוא דהוי. אבל אחת גדולה כו', אי מחמת בריאות הוא, תרוייהו בעי מיברא כו' או תרוייהו בעי מיכחש. גמרא. ועתוי"ט:

(כז) (על המשנה) ולא כו'. ועד כמה תהא [חברתה קטנה דמכשירין], תניא כו' אפילו אינה בשניה אלא כפול כשרה. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ר' חנניה בן אגטיננוס:    יש גורסין אנטיגנס בלי וי"ו בכל מקום שהוא מוזכר וכן ג"כ מלת אנדרוגינוס גורסין אנדרוגינס בלי וי"ז אחר הנון בכל מקום שהוא מוזכר:

יבלת בעינו:    העלו תוס' חיצוניות בשם ר"י דגרסינן בגמרא אידי ואידי בשחור בין מתני' דהכא דחשיב ליה מום בין מתני' דסוף פירקין דלא חשיב ליה מום ולא קשיא הא דאית ביה שיער הוי מום קבוע לשחוט עליו אבל לית ביה שיער אין שוחטין עליו אע"פ שהוא בתוך השחור של העין דאינו מבלבל את העין כמו תבלול ע"כ. וכן מוכח מתוס' שבדפוס ומבואר בפירוש רעז"ל שהוא פי' הרמב"ם ז"ל שהוא מדבר אפילו בלובן. וגירסת רש"י ז"ל אידי ואידי בלבן הא דאית ביה שיער הא דלית ביה שיער ועיין בסוף פירקין שהבאתי שם כל פי' רש"י ז"ל:

ושנפרק עצמו שבפיו:    מצאתי מוגה ושנפגמה והיא גירסת הרגמ"ה ז"ל דכן פירש ושנפגם עצמו שבפיו לחיו ע"כ. ורעז"ל אשר דרכו להיות נמשך ברוב אחר פי' רש"י ז"ל בהא לא פירש רש"י ז"ל כלל לא ושנפרק ולא ושנפגם ולא ושנפסק אלא תפס עצמו שבפיו וכו' ומ"מ מתוך מה שפירש דאי חיטין גופייהו אפילו נפגמו או נגממו משמע דלא גריס נפגם ומ"מ ושנפקס עצם ידו ועצם רגלו ושנפקס עצמו שבפיו ומסופקני אם הוא טעות אכן גם הר"ר יהוסף ז"ל הגיהו כן בקו"ף וסמ"ך וכתב ס"א ושנפקם בקו"ף ומ"ם ע"כ:

עינו אחת גדולה וכו':    פ"ק דמכלתין ד' ג' והתם מפרש אבל אם היו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום משום דהתם טעמא הוי אי משום בריותא יתירתא אי משום כחישותא יתירתא אבל הכא אי מחמת בריותא יתירתא תרוייהו בעו למיברא אי מחמת כחישותא יתירתא תרויהו בעו מיכחש אלא ודאי שנוי הוא והוי מומא ומשום הכי פסול ולא מטעם שרוע שאבר אחד גדול מחברו אבל גבי אדם אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות תנן בפירקין דלקמן דהוי מום דכתיב איש איש מזרע אהרן דבעינן איש השוה בזרעו של אהרן פי' שיהא דומה לשאר בני אדם ע"כ. ופי' רגמ"ה ז"ל במראה ולא במדה כלומר דלא יהיב שיעורא לאזנו גדולה כי היכי דיהיב לעין גדולה ולביצה גדולה ע"כ. פי' דבריו ז"ל שהרי ביארו בברייתא בגמרא עין וביצה עין כעגל וכאווז. וביצה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד:

ולא הודו לו חכמים:    בגמרא בעי ורבנן דלא הודו לו בביצים עד כמה תהא האחת קטנה מחברתה והוי מומא ומשני תניא אחרים אומרים עד פחות מכפול אבל אי הויא כפול כשרה כן פירשו סוגיית הגמרא רש"י והרגמ"ה ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל נראה שמפרש ורבנן דפליגי עליה דתנא דמתני' דהיינו ר"ח בן אנטיגנוס באזנו אחת גדולה ואחת קטנה עד כמה תהא האזן האחת קטנה מחברתה ויהא מום ומשני תניא אחרים אומרים אפי' אינה לשניה אלא כפול כשרה וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ולדעת חכמים אפילו אזנו אחת כפול כשרה:


פירושים נוספים