משנה בכורות ח ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ח · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אחת בכרה ואחת שלא בכרה של שני אנשים, וילדו שני זכרים, זה שלא בכרה אשתו, נותן חמש סלעים לכהן.

זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום.

מת הבן בתוך שלשים יום, אף על פי שנתן לכהן, יחזיר [ לו חמש סלעים ].

לאחר שלשים יום, אף על פי שלא נתן, יתן.

מת ביום שלשים, כיום שלפניו.

רבי עקיבא אומר, אם נתן, לא יטול.

ואם לא נתן, לא יתן.

מת האב בתוך שלשים יום, בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שנפדה.

לאחר שלשים יום, בחזקת שנפדה, עד [ שיביא ראיה ] יח שלא נפדה.

הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם את בנו.

רבי יהודה אומר, בנו קודמו, שמצותו על אביו, ומצות בנו עליו.

נוסח הרמב"ם

אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה של שני אנשים וילדו שני זכרים זה שלא ביכרה אשתו נותן חמש סלעים לכוהן זכר ונקבה אין כאן לכוהן כלום מת הבן בתוך שלשים יום אף על פי שנתן לכוהן יחזיר לו חמש סלעים לאחר שלשים יום אף על פי שלא נתן ייתן מת ביום שלשים כיום שלפניו רבי עקיבה אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא ייתן.

מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם את בנו רבי יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו.


פירוש הרמב"ם

אחת בכרה ואחת שלא בכרה של שני אנשים כו': מת הבן בתוך שלשים יום אע"פ שנתן כו': מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה כו': אין ספק אצל החכמים להיות יום ל' כיום כ"ט לפי שלמדנו זה משנות ערכין ששנת כ' כשנת י"ט ושנת ס' כשנת נ"ט שנאמר מבן ששים ומעלה ולר' עקיבא יום ל' אצלו ספק ולפיכך דן דינו כמו שאתה רואה והלכה כחכמים. כל זמן שאין לו אלא ה' סלעים דברי הכל הוא קודם לבנו ואין מחלוקתן אלא במי שיש בידו ה' סלעים בני חורין וה' סלעים משועבדים ר' יהודה אומר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר הוא והכהן יטרוף ממשעבדי ונותן לו אלו הה' סלעים שבידו בשביל בנו וחכמים אומרים אינו כמלוה בשטר ואין הכהן יכול לטרוף מהן ולפיכך נותן אלו שבידו בשביל עצמו והלכה כחכמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אחת בכרה ואחת שלא בכרה וכו' - אין כאן לכהן כלום. דיש לומר המבכרת ילדה הנקבה: מת הבן בתוך שלשים יום אבכורות ודאין דעלמא קאי:

יחזיר - דנפל הוה. ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים יום:

מת ביום שלשים כיום שלפניו - ואע"פ שנתן לו יחזיר. דגמרינן חודש חודש ממדבר, כתיב הכא (במדבר יח) ופדוייו מבן חודש תפדה, וכתיב במדבר (שם ג) פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה, דמשמע לאחר שלשים:

רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול - מספקא ליה לר"ע מדאיצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין, ולא גמרינן ממדבר, הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים יז, הלכך אם נתן לא יטול. ואם לא נתן לא יתן, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כחכמים:

בחזקת שלא נפדה - דלא עביד איניש דפריק תוך שלשים:

לאחר שלשים בחזקת שנפדה - דכהן [הוי מוציא מחבירו והורע כחו]:

הוא קודם לבנו - הכל מודים כל היכא דלית ליה אלא חמש סלעים הוא קודם את בנו, דמצוה דידיה עדיף. כי פליגי דאיכא חמש סלעים ממשעבדי וחמש בני חורי, ר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וחמש סלעים דידיה דאחייב בהו אבוה אזיל כהן וטריף ממשעבדי, שהרי שעבודו של כהן קדים. והיינו דקאמר שמצותו על אביו, כלומר שמאביו נשתעבדו הנכסים יט. ובהני חמש בני חורי פריק לבריה כ מיד, דאי יהיב בני חורי משום פדיון דידיה, תו לא מפריק בנו, דשמא כא שעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו. ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ואי יהיב בני חורי בשביל בנו תו לא מפריק איהו, דכהן לא מצי טריף מלקוחות, הלכך מצוה דידיה עדיף. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

יחזיר. פי' הר"ב דנפל הוי וכפירש"י. ועיין מ"ש לעיל בשם התוס' [בד"ה יחזיר]:

רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול. פי' הר"ב מספקא ליה לר"ע מדאיצטריך למיכתב כו' ה"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים או דלמא כי אין מלמדין לעלמא [דלא משתעי מבכור ודערכין כמו אי הוה כתב חדש במידי אחריני] אבל לגופייהו [כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי] מלמדין. גמרא:

בחזקת שנפדה עד שיביא ראיה. ונ"א עד שיאמרו לו וכן הוא בגמ' והכי מייתי לה בפ"ח דב"מ דק"ב. וכן גי' הרמב"ם והטור. וז"ל רש"י עד שיאמרו לו לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה. לא זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. והכא לא שייך למימר עד שיביא [הכהן] ראיה דהכא יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהביה אבא ובב"מ כתב דכהן לאו בעל דינו הוא. דאי בעי א"ל לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר. ולהכי תני עד שיאמרו לו ע"כ. ושם לא כתב ובאמירה סגי בלא עדות גמורה וכו':

שמצותו על אביו. כתב הר"ב כלומר שמאביו נשתעבדו הנכסים. וכן לשון רש"י בגמרא. ובפירוש המשנה כתב מצות פדייתו של אב זה. היתה על אביו שמת ע"כ. ומ"ש הר"ב דס"ל לר"י מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר עמ"ש בזה במשנה ג' בשם התוס'. ומ"ש הר"ב וחמש סלעים דידיה כו' אזיל כהן וטריף ממשעבדי וכו' ובהנך חמש בני חורי פריק לבריה. וכתבו התוס' וא"ת היכי טריף ממשעבדי. הא אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח [כדתנן במשנה ב' פ"ה דגיטין] ואפילו כי פריק לבריה מתחלה [כדכתב הר"ב] אכתי להדרי לקוחות מהני חמש שפדה בהן בנו וי"ל דהכא מלקוחות שקנו מאביו לפיכך אין חוזרין על נכסים שקנה הוא. וכ"כ בפ"ק דקדושין דף כ"ט. ומסיימי וכן משמע מלשון דקתני שזה מצותו על אביו. ע"כ. ומ"ש הר"ב דשמא שעבוד הלקוחות קודם. וכן לשון רש"י. אבל בקדושין העתיקו התוס' ל' הקונטרס דמיירי שנשתעבדו קודם וכו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על הברטנורא) או דילמא, כי אין מלמדין לעלמא [דלא משתעי מבכור ודערכין, כמו אי הוה כתיב חודש במידי אחרינא], אבל לגופייהו [כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי] מלמדין. גמרא:

(יח) (על המשנה) [שיביא ראיה. ונ"א, שיאמרו לו. וזה לשון רש"י, עד] שיאמרו לו לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה, ובאמירה סגי בלא עדות גמורה כו'. ולא שייך כאן [עד שיביא הכהן] ראיה, דיכול לומר לכהן אחר יהביה אבא. אי נמי לאו בעל דין דידי את דיהבינא לכהן אחר. ועתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) ורש"י בפירוש המשנה כתב מצות פדייתו של אב זה היתה על אביו שמת:

(כ) (על הברטנורא) וא"ת, היכי טריף ממשעבדי במקום שיש בני חורין, ואפילו כי פריק לבריה מתחלה אכתי ליהדרו לקוחות אהני חמש שפדה בהן בנו. וי"ל, דהכא מלקוחות שקנו מאביו, לפיכך אין חוזרין על נכסים שקנה הוא. תוס':

(כא) (על הברטנורא) והתוס' העתיקו לשון רש"י, דמיירי שנשתעבדו כו':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

יחזיר:    דנפל הוי כן פי' רש"י ז"ל וכתבו תוס' ז"ל ובחנם פי' כן דאפילו קים לן ביה דכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רתמנא ע"כ:

מת הבן בתוך שלשים יום:    תוס' פ' הקומץ רבא ד' ל"ז:

לאחר שלשים יום אע"פ שלא נתן יתן:    בגמרא ד' נ"א ע"ב בעי מנלן דחייב ליתן לאחר מיתה ומפרש רב דימי א"ר יונתן דאמר קרא וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה עולת ראיה יורשין חייבין דחובה היא וגבי עולת חובה תנן בס"פ שני דמסכת קנים האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה ואף כאן יורשין חייבין לאחר מיתת האב והבן דהוו מחוייבין ומתו ור"ש בן לקיש מייתי בג"ש ערך ערך מערכין דכתיב הכא ופדויו מבן חדש תפדה בערכך ותנן התם בפ' חמישי דערכין אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין וילפינן לה מיערכנו ואפילו מת נתחייבו יורשין והכא נמי כי מת לאחר שלשים נתחייב האב בפדיונו. וכתבו תוס' ז"ל בס"פ ע"פ אמרינן דאבי הבן מברך שתים ויש לספק הכא כיון שמת לא מברך שהחיינו דצעריה קא מדכר או שמא מ"מ מברך מכיון דזוכה לקיים המצוה ע"כ:

מת ביום שלשים:    פ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ה:)

כיום שלפניו:    פי' דינו כאילו מת ביום שלפני היום ההוא כי עדיין נפל הוא ה"ר יהוסף ז"ל:

ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן:    וא"ת כיון דאם לא נתן לא יתן השתא נמי כשנתן להוי כתקפו כהן דאמרינן בפ' שנים אוחזין דמוציאין מידו וי"ל כיון דמתחלה ניתן לו בתורת מתנות כהונה אע"פ שאח"כ נתגלה שאם לא נטל לא היה ראוי ליטלו מספק לא אמרינן מוציאין מידו תוס' ז"ל. ומפרש בגמרא טעמא דר' עקיבא מדאיצטריך למיכתב ומעלה גבי ערכין למילף משנת ששים כלמטה ממנו להחמיר ואף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו אע"ג דלהקל וכדתנן בספ"ד דמסכת ערכין והה"נ לענין בן חדש דיום שלשים כלמטה ממנו אע"ג דלהקל דלא גמר חדש חדש ממדבר דלא יהא לו ערך עד לאחר שלשים משום דמספקא ליה אי אמרינן דהוו ערכין ודמדבר סיני שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין על פדיון הבן או דילמא דכי אמרינן דשני כתובים אין מלמדין ה"מ לעלמא דלא משתעי מבכור ומערכין כמו אי הוה כתיב חדש במידי אחרינא אבל לגופייהו כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור משתעי מלמדין ומדמספקא ליה קאמר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן:

מת האב בתוך שלשים יום וכו':    ס"פ השואל ותוס' פ"ק דב"ב ד' ה':

לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה:    כצ"ל וכן הנוסחא בגמרא גם שם ס"פ השואל גם הרמב"ם והטור ז"ל. ופי' רש"י ז"ל כאן שיאמרו לו לבן שלא נפדה שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן לה בחזקת שנפדה לאו חזקה מעלייתא היא דרובא דאינשי לא עבידי למיפרע חובם מיד והכא לא שייך למימר עד שיביא ראיה דהכי יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהבי' אבא עכ"ל ז"ל וז"ל שם ס"פ השואל דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי א"ל לדידך לא יהבינא אלא לכהן אחר ולהכי תני עד שיאמרו לו ע"כ. ופי' רגמ"ה ז"ל עד שיאמרו לו שלא נפדה בין עבד בין אשה בין קטן נאמנים לומר:

הוא לְפַדוֹת ובנו לִפדוֹת:    פ"ק דקדושין ד' כ"ט ברייתא ותוס' פ"ק דשבועות ד' ד':

שמצותו על אביו:    מצות פדייתו של אב זה היתה על אביו ומצות בנו עליו. וביד פי"ב דהלכות בכורים סי' ג' י"ז י"ט:


פירושים נוספים