"דברי אגור" - ידמה ששלמה קרא עצמו אגור מצד הדברים שכלל אותם בזה הספר, כמו שקרא עצמו קהלת מצד הדברים הנכללים בספר קהלת. והנה אגור הוא מענין הקבוץ והאסיפה. וקרא עצמו בן יקא, ר"ל בן אשר יקיא, והרצון שהוא אגור בתוכו ומקובץ מהמחשבות המקבילות בדרושים הגדולים ורוצה להקיא המעמס והמשא מן המחשבות הבלתי צודקות כדי שישארו לו הצודקות, וספר שכבר אמר זה המאמר לחכם אחד ששמו איתיאל, ואמרו גם כן לו לחבירו שהיה שמו אוכל:
"ולא למדתי חכמה". ואין בי כח לדעת דעת קדושים והם המניעים אשר לגרמים השמימיי' הנה תקרה לי מצד חסרוני מבוכה חזקה באלו הדרושים שאזכיר ובדומיהם לולי מה שהושרתני אליו התורה הא' הוא שכבר יפול ספק במה שנתפרסם שכבר ישפעו כתות מהשמי' ישלם בהם מה שבארץ כמו שנראה שישפעו מהשמש תקופות היום ותקופת השנה אשר להם מבוא נפלא בדברי' הטבעיים בכל מה שתחת גלגל הירח ונראה כמו זה בירח ר"ל שכבר יגיע ממנו רושם באלו הדברים השפלים וכן ההקש בנשארים ואין הענין בקצתם יותר מפורסם ויותר נגלה מקצת והספק הוא על זה התואר:
"מי עלה שמים". מי מהדברים השפלים עלה לשמי' או מי מהשמי' ירד לארץ שיתכן שיהיה התיחסות בין השמים ובין הארץ באופן שיתכן שישפעו כחות מהשמים ישלם בהם מה שבארץ כי זאת השאלה עמוקה ומסופקת מאד מפנים רבי' ונזכיר מהם היותר חזקים לקצר המאמ' בזה האופן הא' הוא שכבר ידמה שיחוייב היות למשפיע בפועל באופן מה שאצל מקבל השפע בכח והמשל כי האש לא תשוב מה שהוא חם בכח חם בפועל אלא מפני שיש לאש חום בפועל ובהיות הענין כן והו' מבוא' במה שאין ספק בו שאין לגרמים שמימיי' דבר מאלו האכיות אשר ישפעו מהם באלו הנמצאות השפלו' ר"ל החום והקור והלחות והיובש הנה יפול ספק חזק איך ישפעו אלו האכיות והנמש' להם מהגרמי' השמימיים והאופן הב' והוא חזק העומק ג"כ הוא שכבר יחשוב חושב שהדברי' המתחלפים יחוייב שתהיינה התחלותיה' מתחלפות ולזה ידמה שיהיה מחוייב היות ההתחלה מתיחסת למה שהיא לו התחלה עד שתהיה התחלת הדברים הבלתי נפסדים זולת התחלת הדברים הנפסדים ולפי שהתחלת הדברים הבלתי נפסדים יחוייב היותה בלתי נפסדה הנה ידמה שיחויב מזה היות התחלת הדברים הנפסדי' נפסדת וזה ממה שירחיק היות השמים התחלה למה שבארץ אלא שאם יונח שעלה לשמי' דבר מאלו הנמצאות השפלות והוא נפסד כמו הם ובעל תכלית וממנו ירדו וישפעו אלו הכחות וזה דבר בתכלית הזרות והביטול ואם רצינו להשלי' הספק בזה הצטרכנו למאמ' ארוך לא יכילהו זה הביאור ויספיק לנו מה שזכרנו מזה והספק הב' מי אסף רוח בחפניו השמי' להיות נאצל מכללם רוח א' באופנים והם היסודות והיא רוח החיה אשר באופנים שקראו הפילוסופי' הנפש הנאצלת מהגלגלי' והתבאר מציאות' בס' ב"ח כי בזה גם כן ספקות עמוקות כמו שביארנו בה' מספ' מ"י הא' איך ישפע א' בלתי מתחלק מרבים והב' איך יתכן בעלול שיהיה יותר שלם מכל א' מהעלות הקרובות אשר שפע מהם כי זה ענין הנפש הזאת שזכרנו עם מניעי הגרמי' השמימיים ששפע' מהם וכבר יפול ספק עוד איך יסתבך זה הרוח ביסודות ובאי זה אופן יתכן בו זה והספק הג' הוא מי צרר מים בשמלה באופן שיהיה רקיע בתוך המים העליוני' מחלק מה מהם כמו שנזכר בתור' ויתבאר מדברינו בספ' מלחמו' ה' שיהיה מחוייב שיהיה שם בין גלגל לגלגל גשם בלתי שומר תמונתו הוא הנקר' מים העליוני' והנה הספק בזה הוא כי זה הגר' העליון הוא נקי מהאכיו' אשר ישלם בהם הקרוש וההתקשות לדברים ולא יתכן ג"כ שנניח חדוש העולם בהם מצד קור או חום יהיה סבת בהם הענין בגשמים אשר אצלינו שקצתם יקרשו מהקור וקצתם יקרשו מהחום כמו שיתבאר בס' האותות והנה השאלה עמוקה וקשה מאד ואם באנו להרחיב המאמר בה ובמה שיפול מזה מהספק במציאות המים העליונים אשר הספק ההוא הוא ג"כ בכח זאת השאלה הצטרכנו למאמר ארוך מאד וכבר יעמוד על זה במעט עיון מי שיראה מדברינו בג"ה בה' מספר מ"י והספק הד' הוא מי הקי' כל אפסי ארץ באופן שיהי' זה החלק נגלה ממנ' לא יקיפוהו המים כמו שהיה ראוי לפי הסדור הטבעי וזה כי אם אמרנו שהסבה בזה משפע הגרמים השמימיים כמו שזכר הפילוסוף הנה יתחייבו הספקות הנזכרו' בספק הראשון מאלו ועוד שכב' בארנו בספר מ"י ובבאורינו לספר השמי' והעולם שא"א שייוחס זה אל הכוכבי' שאם היה הענין כן היה מחוייב שיהיה הנגלה מהארץ שלם סבוב כי הכוכבים ההם הם סובבי' סביב הארץ סבוב שלם ואנחנו לא נמצא הנגלה מהארץ יותר מי"ב שעות כמו שזכ' בטולמיוס היוני שנתבא' מהלקיות הירחי' שהבינו מהם המזרחיי' והמערביי' ובכלל אין דרך לחכם לעמוד על סבת זה אם לא יעזר במה שזכר' התור' מזה מה שמו ומה שם בנו כי תדע הנה קראו לסבה הקרוב' לזה הפועל בן כי היא עלולה מהעלה האחר' הגבוה ממנ' ורצה בזה אמו' לי מה היא הסבה הפועלת בזה ואם אמרת שהסבה ההיא תפעל זה באמצעו' סבה אחרת יותר קרובה קרא שם לזא' הסבה הקרוב' שיאו' שישפעו ממנו אלו הדברי' לפי מה שיורה עליו שמו והמשל באלו השמו' כי אנחנו נאמ' כי הש"י ברא האד' באמצעו' השכל הפועל והשכל הפועל בראהו באמצעו' זרעי הזכר והנקבה הנאו' להיו' ממנו זאת ההוי' כמו שהתבא' בטבעיו' ואולם באלו הספקות שזכרנו לא תוכל לקרוא שם לא לפועל ולא לבנו באופן יאות להיות ממנו זאת ולזה צריך שתקרא אלו המחשבות המחויבות ספק באלו הדברים ותשען על אמרת הש"י בתורה ובנביאים שהתבאר ממנ' אמונת אלו העניני' אשר נפל בהם הספק והוסר הספק מהם במה שזכר' מחדוש העולם כי לא נצטרך אחר זה לבקש באלו הדברי' סבות ממין הסבו' אשר יותנו בדברי' הטבעיי' וכבר התבאר כל זה מדברינו במאמ' הה' והו' מספר מלחמו' ה':
"כל". הנה כל אמרת הש"י צרופה ר"ל שהיא נקייה מן הסיגי' והדברים שילכו במדרגות המות' והוא מגן לחוסים בו לשמרם מהטעו' ומהדברי' בכמו אלו המקומות אשר הטעות מרחיק בהם האדם מהצלחתו האמתית ולזה נזכרו אלו השרשים הגדולים בתור' ובדברי הנביא:
"אל תוסף". על דברי הש"י אך יתבונן בהם באופן לא יצטרך למה שתבין מהם תוספת בדברים ההם שאם הקלת בעיונם עד שלהקל מעליך כשלא יתן וכן הבאו' תאמ' שהוא חסר מלה או מלו' כך שמא יוכיח בך הש"י שאר האנשי' מעשו' ככה מפני עצם מה שיגיעו לך מהרע וההפסד עד שתשא' הבל וכזב מזולת השארות כלל:
"שוא ודבר כזב הרחק ממני". בהשגותי שוא ודבר כזב שלא אשתבש ואתבלבל בעיוני ושלא יהיה עיוני בדב' הבל שאין לו מציאות כאילו תאמר שיהי' העיון במציאות הרחוק וידמ' שרמז בשוא אל מה שהוא שקר ודבר כזב אל מה שהוא הבל או הפך זה והנה תקרה לאדם החקירה והעיון במה שאינו נמצ' לחשבו שהוא נמצא אם מפני שבוש המדמ' אם מפני ספו' כוזב קרה לו אם מפני דעות ירשו בזה מזולתו והשאלה הב' היא שלא תתן לי עוני ודלו' בדעו' לקצר בדעות מה שאפש' לאדם השגתו ולא תתן לי ג"כ עושר לפנות להתחכ' במה שאין לאדם השגתו אך השפיע לי בדעות המזון הראוי לשכלם לא פחות ולא יותר וזאת באמת היא שאלה גדולה לא יתכן שימצ' איש יגיע אליה באלפי' מן הב' אבל הוא ראוי שישתדל כל אחד מהאנשי' המעייני' בזה כחזק' היד:
"פן אשבע". להתחכ' במה שלא אוכל להשיגו ואומ' מי הוא הש"י ר"ל מה הוא וזה דבר לא יתכן שיושג אלא לש"י ולזה תבו' זאת החקירה אל שאכחש ואעשה אלוה מדבר בלתי נמצא כן כשאחייב לאלו' מהות בלתי נמצא כן ויביא זה לכפירה ולהאמין בזולתו ופן אורש ואקצ' מהחקור במה שאפשר לאדם השגתו ויהיה זה סבה אל שלא אעמוד על חיוב היות שם אלוה הוא הפועל לכל הנמצאו' ויהיה קצורי עבה שאגנוב האלוה מהנמצאות ואומר שאין שם אלוה כמו שהיה אומר אפיקורוס וסיעתו ואחשוב כי לא תפשתי בזה כי אם השם לבד כי הנקרה בו אין לו מציאות ויהיה זה יותר קשה באופן מה ממה שיגיע מהפסד בסבת התחכם יותר ממה שראוי:
"אל תלשן". והוסיף להזהיר שנית על דברי התורה, שלא יחטא בעיונו בהם וישתבש ויתלה בזה בדברי תורה. ולפי שהתורה הוא כמו עבד לש"י לשרתו בה בהגעת השלימות בה לאדם, הזהיר שלא יתלה האדם בדעותיו המשובשות בדברי התורה, כי בזה כאלו הלשין העבד אל אדניו לומר לו שהטעה אותו עבדו; ואמר שאם תעשה כן "אולי יקללך" אדניו, והוא הש"י, ותהיה "לשממה" והפסד מפני היותך מיקל בתורתו.
והמשיל ואמר כי זה הפועל המגונה מהבנת דברי התורה בזה האופן החסר ידמה אל הדור "שמקלל הוריו" אשר גדלוהו והביאוהו אל המציאות בצד מה, ולא יתן להם הכבוד הראוי אך יקללם, וכן הענין בזה המעיין עם התורה, כי אלו היה נותן כבוד לדברי התורה היה מעמיק בהבנתם באופן ראוי, וישמר בזה מהטעות בדבריה, אך הוא מקל בדברי התורה עם רוב הטובה שהיא משפעת לו במוסר ובדעות עד שהיא תגדל נפשו ותזונה מהמזונות אשר תקנה בהם החיים הנצחיים:
"דור טהור". ואמר ממשל על מי שנכנס בעיונו שוא ודבר כזב שהוא דומה אל הדור שהוא טהור בעיניו ולא רוחץ מטנוף והלכלוך היותר מגונה והוא הצואה שירגישו בעיפושה כל הקרובים אליו וכן הענין הזה בשוא כי השוא ודבר כזב אצל מזון הנפש הוא כמו הצואה אצל מזון הגוף כי הגוף יזון מהמזון והמותר שלא יאות ליזון ממנו הוא הצואה והנפש תזון מהדעות ותקח האמת ותשליך השק' כי לא יאות להזון ממנו ואמר ממשל על מה שיתחכ' יותר ויעיין במה שאין דרך אל השגתו שזה דומה לענין הדו' שהוא עז פני':
"דור חרבות". ואמר ממשל על מי שיורש וגנב ותפש שם אלהיו שזה דומה אל הדור ששניו הם כמו חרבות לחתוך ולהשחי' הדברים ומזונות מתלעותיו והם השני' הטוחנות הם לאכול עניים ולכלותם מן הארץ ולכלות אביונים ממין האדם וכן זה ישחית בזה כל עניני הדעות כי ישתבשו בקלות בדעותם החסרות ואולם החכמים לא יתכן שיזוקו בכמו אלו הדעות הנפסדות ואמר עוד ממשל על עוצם אכלו והשחתו בזה הדעת הנפסד רבים מחסרי הלב וזה תמי' לא ישבע כי ימצאו שתי בנות לעלוקה והיא התולעת הנקרא ארטוגי' בלע"ז שהוא מוצץ הדם מן האדם לא ישבע עד שיתמלא ממנו מלוא נפלא ואחר יפול ויקי' הדם ואחר כן ישוב תמיד להתמלא בזה האופן לא ישבע וכל א' מאלו השלש יאמרו הב הב לא תשבענה:
הא' היא "שאול", והיא ההיולי הראשון, ודמהו אל המטה המוחלט להיות מציאותו החסר שבמציאות היסודיות, והוא מבואר שלא ישבע בלבישתו הצורות אחת אחר אחת. וכן "עוצר רחם", והוא ההריון, כי אז יעצור הזרע ברחם ועוצר פי רחם, והוא לא ישבע מצד טבעו, כי תמיד יבקש ההריון. וכן "הארץ לא שבעה מים" לזון הצמחים, כי אם ימטר עליה תצטרך אחר זה למטר, וזה תמיד לא יכלה; או ירצה בזה והוא יותר נכון כי תמיד יתהוו המים בבטנה, לא יסורו מלהתהווה במקורותיה. ואולם הד' היא היותר דומה לזה הענין הנמשל, ולזה הבדילה מהשאר, והיא "האש שלא אמרה הון", כל מה שיתמיד להמצא אצלו מה שאפשר שיבער בו האש. וכן הענין באלו הדעות הנפסדות אשר יקרו מפני הדלות בדעות, כי הם לא יסורו מלהשחית האנשים, כל מה שהתמיד להמצא חסר דעת יתכן שיטעה בהם:
"עין תלעג לאב". ואחר שהשלים זה המשל שב להמשיל שנית על הטועה בכוונות התורה מצד הקלות בה והוא אשר המשיל בדור אשר אביו קלל ואת אמו לא יברך ואמר כי עין הלב שתלעג לאב והיא התורה ותבוז לקבוץ האם והוא ג"כ דברי התורה שלא ייטיב העיון במה שיתחייב מדבר דבר מדבריה ומקבוץ דבריה והסדר שלהם קצתם עם קצת עד שיהיה זה סבה אל שיטעה בכוונותי ינקבו העין ההוא העופות הדורסים הממהרי' לבא אליה בקלות ר"ל שפתאום יבא אידו כמו שהעיר באמרו פן יקללך ואשמת אמ' ממשל על זה הענין מההקל בדברי התורה עד שיטעה בדברי' שלא יורגש בתורה אי זה הדרך עבר בה שהובילוהו אל זה הטעות:
והראשון הוא "דרך הנשר באויר", שלא יוכר באויר רושם מהדרך ההוא, ודרכו לטרוף טרף; והשני הוא "דרך נחש עלי צור", ולא יוכר בסלע ההוא דרכו אשר דרך בה, אך תכלית דרכו להשחית ולהזיק כמנהג הנחש; והשלישי הוא "דרך אניה בלב ים", שלא יודע אי זה דרך עברה האניה שטבעה בים; והרביעי הוא "דרך גבר בעלמה" שהיא בעולה, שלא יוכר בה, אך הוא הפחית מעלת הדרך ההוא בזה המשגל המגונה עד שתשוב זאת העלמה מגונה בעיניו אשר היתה חביבה ויקרה בעיניו; וכן הענין במי שדרך בחקירותיו בדברי התורה זה מנהג החסר, כי הוא ימצא בהם בזה האופן המגונה דברים מגונים, תשוב להיות אצלו מגונה תחת אשר היתה יקרה:
הא' הוא "תחת עבד כי ימלוך", כי אינו ראוי למלוך, כמו שאין ראוי למלוך הכזב והשוא ויגיע אל השכל אך ראוי שידחה ויוסר ויגיע אל השכל האמת לבדו; והנה השקר הוא כמו עבד ומשרת למצא האמת. והב' הוא "תחת האיש הנבל" המרדף חברת הרקים "כי ישבע לחם", כי אינו ראוי לכך, כי דרכו זאת ראוי שתביאהו אל הדלות והעוני עד שיחסר לו לחם ושמלה, כאמרו ומרדף רקים ישבע ריש, מפני שאינו עוסק בישובו של עולם, וכן הענין בשוא ודבר כזב שאינו מישובו של עולם, אבל הם דברים בלתי נמצאים.
והשלישי "תחת שנואה כי תבעל", כי אין ראוי שיתחבר האדם אל האשה שהיא שנואה לו, וכן הענין בחבור שוא ודבר כזב אל השכל, כי הם שנואים אל השכל. והד' "תחת שפחה כי תירש גבירתה" ותשוב הגברת משרתת לה, כן הענין בשוא ודבר כזב עם השכל, כי הדעת הכוזבת היא כמו שפחה ומשרתת אל האמתית כמו שזכרנו, והיה ראוי שינחל השכל הדעת האמתית ושפחתה תוציאנה מהחבר' עם השכל בכאן הפס' אחר לשכל בשוא ודבר כזב ועליו ידמה גם כן שאמר ושפחה כי תירש גבירתה, והוא שכבר ביארנו בראשון מספר מלחמות ה' שההצלחה תהיה לשכל במושכלות הרבות אשר השיג מהצד שהם בו אחד ויקרה מהתערב המושכל הכוזב במושכלות האמתיות שתהיה צורת האחדות המגעת מכללות המושכלות דבר שאינו כן, ויפסיד בזה זאת ההצלחה הנפלאה המגעת לו מהמושכלות במה שהם אחת, וזה עיון נפלא מאד ועמוק, והוא מבואר מאד ממה שביארנו מאלו העמוקות בא' מספר מלחמות ה'.
ואמר עוד ממשל על העשיר בדעת שיתחכם יותר שני משלים: במשל הראשון באר שהחכמה היא ממה שראוי שילוה אליו הקוטן, ואמר ש"ארבעה הם קטני ארץ והם חכמים מחוכמים", ביאור על שאר הבעלי חיים להורות כי החכם צריך שיהיה קטן בעיניו, ולזה ראוי שיירא מחקור בדברים הגדולים אשר אין דרך לו להשגתם, ובזה ישמר מההריסה להתחכם יותר מהראוי לו, כי יכיר שפלותו ושדעתו קצרה להשיג זה:
הראשון הם "הנמלים" שהם "עם לא עז" ביחס אל שאר ב"ח, ואף על פי שהם תקיפים ביחס גודל גופם, כי הם נושאים בפיהם כפלים רבים ממשקלם, והם מתחכמים להמציא הצריך להם מזון "בקיץ", והוא העת אשר ימצא בו להם, וזה ממה שיישיר החכם שלא ישתדל בחקירה כי אם בעת שיתכן שימצא לו, כל שכן שאין ראוי שיתחיל בחקירה שלא יתכן שתמצא בעת מהעתים. וכבר זכר שלמה במה שקדם אופן חכמת הנמלים במה שיכינו בקיץ לחמם כאמרו לך אל נמלה עצל.
השני הם "שפנים" שהם "עם לא עצום", ובחרו "לשום בסלע ביתם" ובמקום חזק משכנם. וזאת גם כן הערה שלא יעמיק אדם לחקור רק במה שיש לו תוקף וחכמה להשיג אמתתו, לא במה שיהיה מרמס לכל חולק יבא ויחלוק עליו, כי אין לו טענה ראויה ידחהו בה מעליו:
"מלך אין לארבה". הארבה אין לו מלך שיעמיד בהסכמה אחת, והוא יוצא כלו בעת מוגבל אשר יתכן לו לכרות עשבי התבואות להיותם לו למזון; וזה ג"כ הערה לחכם שלא ישתדל לחקור במושכלות רק בעת הראוי ובשיעור שנוכל עליה':
"שממית". והוא העכביש, היא ג"כ בריה קטנה, ובחכמתה תעשה "בידיה" יריעה היא כמו רשת "תתפש" בה הזבובים והדבורים וזולתה מהב"ח אשר יתכן שיתפשו בה, כי בזה תשיג מזונה, כמו שנזכר בספר ב"ח, "והיא" באה ג"כ "בהיכלי מלך", ומשם חפרה אוכל לה, וזה ג"כ הערה לחכם שלא יירא מחקור בדברים הגדולים אשר אפשר לו לעמוד על אמתתם, כמו השממית דרך משל לא תירא מלבא בהיכלי המלך אחר שכבר תוכל להשיג משם די טרפה. ואפשר שנאמר, כי אמרו "בהיכלי מלך" הוא לבאר כי עם חכמתה תטעה בזה, כי היא כוונה מה שלא ישלם לה ממנה תועלת אבל תגרום לה המות וההפסד, כי היא בהיכלי מלך לא יעזבו המשרתים המנקים אותם יריעות העכביש אך יכבדום ויסירום, וזה קרה לה מפני הרסה לבא בהיכלי מלך והיא אינה ראויה לבא בהם, וכן הענין במי שיתחכם יותר, ר"ל שלא יגיע לו מזה פרי אך יגרום לעצמו ההפסד.
והמשל הב' זכר בו "ג' הנה מטיבי צעד", ר"ל שהם ממהרי התנועה לכל הדברים מזולת שיבררו הראוי מהבלתי ראוי, "וד' הם מטיבי לכת" בדמיון הקודם בג' הראשונים. והנה הבדיל הד' מן הג' להתיחסו יותר אל הנמשל, והוא העשיר בדעת המתחכם יותר מהראוי לו:
הא' הוא "ליש", שהוא "גבור בבהמה", והוא רץ לטרוף אי זה ב"ח שימצא, "לא ישוב מפני כל" על רוב בטחו על גבורתו, וכבר יקרה לו מזה רע בעתים מה בהלחמו עם שתקיף ממנו, כמו שנמצא בספורים.
הב' הוא "זרזיר מתנים", והוא הכלב הדק המתנים שיוליכוהו הציידים לצוד, וענינו ג"כ שימהר לרוץ מזולת שיביט אם הוא תקיף מהב"ח שהוא רודף אותו או הענין הוא בהפך, וכבר יקרה לו מזה הרבה מהרע וההפסד. והג' הוא "התיש", והוא קל המרוץ, וירוץ מפני זה להלחם עם מי שתקיף ממנו, ויקרה לו מפני זה הפסד ורע. והד' הוא "המלך שאין תקומה עמו" לא' ממי שנלחם עמהם, כי כמו זה המלך יתעורר תמיד לרוץ להלחם לכבוש ארצות מפני ראותו רוב הצלחתו, ולא יתישב תחלה אם ראוי להלחם לו אם לא, ויביאהו זה להלחם תמיד, כמו שקרה לאלכסנדר, עד שיפול ביד שתקיף ממנו. וכזה יקרה לעשיר בדעת, כי הוא נשען על חכמתו ולא יתישב מתחלה במה שיחקור אם הוא ראוי שיחקור בו אם לא, ולזה יפול בזה הטעות אשר יגרום לו הפסד רב:
"אם נבלת". ולאית ממצו' מה שתחקו' בו הנה הסבה בזה היא גאותך שנשענת על חכמתך שתמצאהו ולא הסתכלת תחלה אם יתכן לך לעמו' על אמתתו אם לאו אם היה שיתכן לך זה לא הכינו' תחלה מה שראוי שיהי' מוכן לך להעמידך על אמתת החקיר' ההיא או יהי' הרצון באמרו אם נבלת אם נפלת כי הגאוה בחכמ' היא סבת הנפיל' כמו שקר' ואם זמות יד לפה ר"ל שאם חשבת לחקו' בא' מהדרושים הגדולי' לא תמהר להכנס בזאת החקיר' מנע עצמך מזה עד התישבך אם יש לך פתח להכנס ממנו בזאת החקירה ואמ' יד לפה לפי המשל כי החושב לדב' אין ראוי שימה' עד שיתישב בדברי' ההם אם הם ראויי' אם לא אך ישי' ידו לפיו למנוע פיו מלדבר או ירצה בזה ואם חשבת מה שתצטר' בעבורו לשי' יד לפה והוא הטעו' שיקר' לך בהשג' הש"י אשר יביאך לכחש בה הנה סבת זה היה ג"כ בהתנשא כי גאותך סבב' לך להכנס בזאת החקיר' אשר אין לך דרך להשגת' ולזה הובילה אותך אל הטעו' הנפל' לכחש בש"י והנה אמר יד לפה בדמיון מ"ש איוב אם ארא' אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסת' לבי ותשק ידי לפי וזה כי מי שנשתבש בכמו זה לא יוכל להוציא מפיו שבושו כי ישחיתוהו שאר האנשים המאמיני' בש"י ולפי זה הפי' שפירשנו עתה אשר הוא נכון לפי מחשבתי יהיה הרצון באמרו אם נבלת בהתנש' אם לאית למצוא מה שראוי שתמציאהו הנה זה הליאות יגיע לך בעבור התנשאך וגאותך בחכמה כי בעבור זה נשענת על חכמתך ולא הכינות תחלה לדרוש אשר תחקור בו מה שראוי שיובן להישיר אל השגתו וכן אם זמות וחשבת מה שתצטר' בעבורו לשים יד לפה שלא ידעו האנשים מום דעתך כי כחשת לאל ממעל והנה זה הגיע לך בעבור התנשאך בחכמתך ולזה השיאך לבך להכנס בחקירות אשר אין דרך להכנס בהם ואמנם היה שבקצת החקירו' הגדולו' ימצא לאדם פתח אחר היגיעה הרבה ובקצת לא ימצא לו פתח להכנס בהם ולזאת הסבה הישירנו שיתישב האדם תחלה בחקירות הגדולו' אם יש לו דרך להכנס בהם לפי שכמו שתמצ' בדברים הטבעיי' אשר ילכו מדרגות המותרו' שמקצת' יוציאו האדם תועלת ומקצתם לא יוציאו כי אם נזק כן הענין בשוה באלו ההשגות הגדולות ההולכות לפי מה שיחשוב במדרגת המותרות אשר אין ראוי שיפנה השכל אליהם וזה כי בקצת' ימצא אחר הישוב פתח ודרך להכנס בהם ויושגו בהם אחר היגיע' דברים היקרים מאד ובקצתם לא ימצא להם פתח להכנס בהם ויותר נפלא מזה כי כבר ימצאו דרושי' גדולים ויקרים מאד אפשריי ההשגה לאדם ודרושי' אחרי' למטה מהם לא ימצא לאדם פתח להכנס בהם והמשל כי האד' אין לו פתח להכנס בהם בו בידיעת ריבוע העיגול ר"ל האיך יעשה שטח מרובע שוה לשטח עגול ישר ויכנס בחקירו' גדולות ויקרות מזאת לאין שיעו' וזה ממה שיחייב לאדם התישבו' בדברים אשר יחקו' בהם אם יש לו פתח להשיגם אם לא בדרך שיתברר לו במלאכה מלאכה מהחכמות הדרושי' אשר אפשר לו להשיגם מהדרושים אשר אי אפשר בהם זה:
"כי מיץ חלב". והנה הדברי' הטבעיי' אשר ימצא בקצת מותריה' תועלת ובקצתם לא ימצא הם אלו שזכר ודומיהם והוא שממיץ החלב שהוא מותר הגבינ' יוציא האדם חמאה שהיא יותר טובה ויותר ערבה מהגבינה וממות' מיץ האף יוציא האדם דם ביגיעתו בו להוציאו וישחית בזה עצמו וממות' הכעס אשר ראוי שיעזב ויונח יוציא האדם ריב ומדון אשר הוא גורם השחתות והפסדים רבים:
ובכאן נשלם ביאור זה החלק שהגבלנו ביאור בזה הספר והוא נפלא מאד ורב התועלת לקחת מוסר השכל ותועלת מבואר מדברינו בביאור:
