ראש מילין/השרשים/גד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

גד.[עריכה]

גד. ההגדה באה ע"י הגמלם של הציורים, אחרי אשר נסתעפו לסעיפים ונצטיירו בהגלמה ציורית, נתעבו עיבוי כמותי עד שיוכל הדיבור המבטאי להיות תופש אותם. אז בא התוכן של הגימל ומתאחד עם הצד היותר דלול שבהעומק הרוחני, בהדלת, במקום שהפתיחה השכלית באה ע"י מיעוט שפעת אור הרוחני, עד שהחושים הגשמיים, וההגיון הגבולי, יכול לשוט בהם בערכים מובנים. וכפי זה הערך באה ג"כ ההבנה של הוראת גד בתואר מזל, כלומר הסכמת חלקי העולם הכללי, הגשמי והרוחני, במבטם והתאחדם זה עם זה, להיות משפיעים את המסלול של צביון החיים המיוחד אשר לכל נושא, שתיאור ההתגמלות של הנושאים, בואם בגבול המפעל, והערכתם לגבי העולם החיצוני לערכם, והכשרון לשאוב מכל מקור המזדמן להם, לינק מכל מבוע של חיים ושפעת כח הבא בהתנגשות עמם, זה כולו מתמם את ערך המזל, העושה חטיבה קבועה על המהלכים של הפרטים מתוך המהות הכללית, שרק בהנשא הרוח למעלה מהעיבוי הגבולי, ובהתרוממו ממעל להדלות העולמית, הרי הוא מתנשא למעלה מן המזל, אין מזל לישראל. אבל בהיות ההגמלה המתבטאת בהגימל מחוברת לפועל השאיבה והדליה, דלה דלה של ביטוי הדלת, ועם זה עם דלות ההקצבה, ופתיחת התפיסה המוחשית, או ההצטיירות ההבנית המבוטאה ג"כ בתוכן הדלת, כשמתאגדים יחד, נעשה המורד מוכן לערך מזלי, ובא גד.