ראש מילין/השרשים/אף
אף.[עריכה]
אף. מורה כעס ורוגז, מתאים עם הוראת התיבה לדבר נטפל שאינו עומד לעצמו, כ"א הוא מצטרף וטפל לדברים אחרים גדולים ועקרים יותר ממנו. מקרה הרוגז הוה ע"י מה שהענינים הנטפלים קופצים בראש, ונכנסים לחוג העקריות, או שהם מכריעים את העיקר תחתיהם, והם נעשים עקרים, ואת הדברים העקרים עושים לטפלה, השפלה הגבה, והגבוה השפל. אבל באמת אין במציאות דבר טפל. השלמות הכללית היא כ"כ איתנה, והמחשבה העליונה היוצרת כל בעזה היא כ"כ מדוייקת, עד שכל החלקים שביש מתאימים יחד. ובמדה ידועה, שהיא ג"כ העליונה שבמדות המעריכות את ההויה, הם שקולים יחד, והנטפל והעיקר באים מצד הכלליות העליונה, מצד התוכן התמים והשלם של ההויה כולה במשקל שוה. והפנים, העיקר שבהוד האדם, גם הוא יתואר באף. ואבר הנשימה והריח, החוטם, שבו עיקר הכרת האופי של הפרצוף, אמנם גם בו יוכר החרון והכעס, יבוטא גם הוא במלת אף. והנטפלים כולם בקיבוצם הם עושים את אוצר השפה, את הקצבת דיבור הפה, הבא מיסוד ההתחמה וההגבלה. וכשהם מתחברים לאותו התוכן שהדיבור נזרח הוא מהכח הפשוט של המהות המילולית, האגודה בתכונת הפ"א הפשוטה, מכנסים הם יחד את כל הנטפלים ואת כל העקרים, והנושא הטפלי, נעשה נושא היותר עליון, אדם של צורה, בעל החוטם, שהארת הנשמה הנהנית מהריח ניכרת בו בשפע רב. והכרת החסד המתעלה מעל כל ערכי הקיצוב המשפטיים, הולכת ומתפלשת, מרום הררי אל, עד מעמקי תהום רבה, ארך אפים לצדיקים ולרשעים, הקצר בזעם ומאריך אף.