אֵל אין מי שראוי לו הכינוי "אל" אלא יְהוָה, וַיָּאֶר והוא האיר לָנוּ, אִסְרוּ חַג קישרו את בהמת הקורבןבַּעֲבֹתִים בחבליםעַד והביאוה אל מול קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
עם טעמים:
אֵ֤ל ׀ יְהֹוָה֮ וַיָּ֢אֶ֫ר לָ֥נוּ אִסְרוּ־חַ֥ג בַּעֲבֹתִ֑ים עַד־קַ֝רְנ֗וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"אסרו חג בעבותים" - הזבחים והחגיגות שהיו נקיים ובדוקין ממום קושרין בכרעי מטותיהם עד שיביאום לעזרה בקרנות המזבח.
ויש לפתור כל סוף המזמור הזה מ"לא אמות כי אחיה" בדוד עצמו, "יסור יסרני יה" - על מעשה בת שבע ביסורין כגון תחת הכבשה ישלם ארבעתים (שמואל ב י"ב) ששה חדשים נצטרע דוד, "ולמות לא נתנני" - שנאמר גם ה' העביר חטאתך לא תמות (שם). "פתחו לי שערי צדק" - ואלו הן שערי צדק אותם השערים של בתי כנסיות ומדרשות אשר הם לה' והצדיקים באים בהם. "אודך כי עניתני" - מכאן ואילך אמר דוד ושמואל וישי ואחי דוד כמו שמפורש בערבי פסחים מי שאמר זה לא אמר זה.
אל - התקיף הוא השם שהאיר לנו כי בבקר יובאו הזבחים לא בלילה והכהנים אומרים לישראל אסרו חג הוא הכבש המוכן לזבוח כמו חגים ינקופו.
וטעם עד שיהיה קרוב אל קרנות המזבח, בעבור זריקת הדם.
"אל ה'" - ה' הוא חזק ואמיץ והוא האיר לנו מחשכת הגלות לזאת אסרו הקרבן בעבותות להיות נשמר עד יבוא זמן השחיטה לתת הדם על קרנות המזבח (כי עיקר הקרבן הוא זריקת הדם)
"אל", באשר יצאו לקראתו באבוקות של אור, כמ"ש על כן באורים כבדו ה', משיב "אל ה' ויאר לנו", (וזה נגד יאר ה' פניו אליך), והמלך מצוה את הכהנים "אסרו חג", שיאסרו הקרבן שהביא ויובילוהו "עד קרנות המזבח" להקריבו, וה' ישא פניהם לקבל קרבנם, כמ"ש הקריבהו נא לפחתך הישא פניך, שקבלת הקרבן הוא נשיאת פנים (וזה נגד ישא ה' פניו):
