(ב-ד) "יאמר", וביחוד יודוהו ישראל שעמהם עשה טובה פרטית יותר, ובית אהרן שהם קבלו יותר טובות פרטיות, וכן יראי ה', כל אחד לפי רוב הטובה שקבל התחייב בהודאה יתירה, וכמ"ש החובת הלבבות שבני ישראל שקבלו טובות פרטיות נתחייבו בתרי"ג מצות, ובני אהרן נתחייבו בכ"ד מתנות כהונה נגד כ"ד מצות כהונה, ומשפחת בית דוד שהפלם בטובות יותר גדולות אמר בית דוד דינו לבקר משפט, והמלך מחויב להיות לו ס"ת יתר על ס"ת שהניחו לו אבותיו וקרא בו כל ימי חייו ויתר מצות המלך, וע"כ צוה שכל אחד לפי מעלתו יוסיף הודאה על טוב ה' וחסדו הפרטי שעשה עמו ביחוד:
"מן המצר", עתה יתחיל לספר הענין בפרטות, אני "קראתי יה מן המצר" שאז היה חולה ונוטה למות, "וה' ענני במרחב", שאז כבר עברה הסכנה וזה היה לו לאות שיצילהו גם מיד מלך אשור, כמ"ש ומכף מלך אשור אצילך, לז"א מזה ידעתי כי.
"ה' לי", ולכן "לא אירא" שאם היה עונהו במצר היה מתירא פן הגם שיקל ענשו לא יושיעהו לגמרי, אבל אחר שענני במרחב, ידעתי שכמו שנתקבלה התפלה על החולי ונעשה לי נס כן יעשה לי נס על סנחריב, ולכן לא אירא, ואמר בזה שתי מדרגות,
א) שיגין ה' עליו להצילו מן האויב, שעז"א "לא אירא מה יעשה לי אדם",
ב) שעוד יעזרהו שינצח הוא את האויב כמ"ש עזרם ומגנם הוא, וע"ז מוסיף.
(ח-ט) "טוב", מזה מבואר "כי טוב לחסות בה", ור"ל הבוטח באדם הוא בוטח בו ועדיין לא ימצא בו מחסה, שהחסיון מורה שכבר חוסה בצלו, אבל הבטחון בה' הוא חסיון, כי בבטחונו כבר ימצא בו מחסה ועז, ועז"א "שטוב לחסות בה' מבטוח באדם", אחר שבאדם הוא רק בטחון לא מחסה, ובאר שהבטחון באדם אינו טוב מצד שני דברים,
א) מפני שיש ספק אם יעשה בקשתו וזה באדם דעלמא, ואף אם בוטח בנדיבים שהנדיב דרכו להתנדב ולעזור, בכ"ז "טוב לחסות בה' גם מן הבטחון בנדיבים", מפני טעם השני שהגם שהנדיב יתנדב לעזרו יוכל להיות שלא יהיה בכחו לעזור:
ביאור המילות
"לחסות, מבטוח". החסיון הוא בפועל, אחסה בסתר פניך, והבטחון הוא בטחון בלב:
"כל גוים סבבוני", ר"ל אני רואה שמה שסבבוני כל הגוים, היה "בשם ה'" ובפקודתו, כדי "שאמילם" ואכריתם, ר"ל שה' סבב שכל גוים אלה יבואו לצור על ירושלים כדי שיפלו שם, כמ"ש כאשר דמיתי כן היתה לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו:
(יג-יד) "דחה", והגם שכבר התחילו "לדחות אותי לנפול", שמצד הטבע הייתי מוכרח כי לא היה לי בעצמי כח לעמוד בפניהם, בכ"ז הלא "ה' עזרני", והנה העזר הוא קטן מן הישועה, והעזר היה לבל אפול, אבל אחר שנתעורר "עזי וזמרת של יה" עי"כ "היה לי לישועה" שהוא גדול מן העזר, שהושיע לי גם להכרית את האויב:
"קול", מצייר שהמלך הולך מביתו לבהמ"ק, ושומע "קול רנה וישועה באהלי צדיקים", והוא עפמ"ש (בישעיה ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג והשמיע ה' את קולו, ובארתי שם שבעת החלו בירושלים לשיר את שיר החג, החל ה' ללכת להלחם עם מחנה אשור, ובעת שנתוסף הרנה על קרבן פסח בתופים ובמחולות, אז נלחם ה' עם אשור במלחמות תנופה והכרית את מחנהו, עפ"ז יאמר שנשמע קול ורנה וישועה באהלי צדיקים, בעת החל קול הרנה, בא ג"כ קול ישועה, כי כפי שהתחילו לרון ולהודות כן בא הישועה, ותחלה הודיעו "כי ימין ה' עושה חיל", ר"ל שה' מאסף את חילו ומכין א"ע להלחם עם אשור, ואח"כ הודיעו שנית, כי.
ביאור המילות
(טו-טז) "עושה". הראשון על אסיפת החיל, והשני על הנצחון, שמלת עושה בא על שתי אלה:
"שיסר יסרני יה" עי"כ "למות לא נתנני", שתמורת המות יסרני ביסורים, וכבר נתכפרו עוני ע"י יסורים, וגם ר"ל שלא ימות מיתת הנפש אחר שיספר מעשה ה' ואחר שנתכפרו עונותיו ע"י היסורים שסבל:
"פתחו", (המלך והצדיקים שהלכו עמו הגיעו לפני הבהמ"ק להודות ולהקריב זבחי תודה וקרבן היום), ומצוה אל השוערים "שיפתחו לו שערי צדק" שהמה שערי בהמ"ק "שיבא בם להודות לה'", וקראם שערי צדק כי אחר שבא ישועתו ע"י היסורים נהג ה' עמו במדת צדק כפי המעשה, לא במדת חסד:
"אבן", המלכות תצויר כבנין כמו שנאמר כ"פ, והמלך הוא יסוד הבנין כמו שנאמר הנני יסד בציון אבן (ישעיה כ"ח), שנאמר על חזקיה, "והבונים מאסו בו" אז, כי עמדו אז שבנא וסייעתו לחלוק על מלכותו, ובכ"ז "היתה לראש פנה", וזה לא היה בדרך הטבע, רק.
"ברוך", (עתה יוצאים כהני המקדש מבית ה' לקבל פני המלך), הם מברכים את המלך בברכת כהנים, ובאשר בברכת כהנים אמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, אומרים "ברוך הבא בשם ה'", שכבר שם שם ה' על ב"י ובשמו באו למקדשו, לכן "ברכנוכם מבית ה'", שהברכה יוצאת מביתו מאת השוכן בו, והוא יברך (וזה נגד יברכך ה' וישמרך):
"אל", באשר יצאו לקראתו באבוקות של אור, כמ"ש על כן באורים כבדו ה', משיב "אל ה' ויאר לנו", (וזה נגד יאר ה' פניו אליך), והמלך מצוה את הכהנים "אסרו חג", שיאסרו הקרבן שהביא ויובילוהו "עד קרנות המזבח" להקריבו, וה' ישא פניהם לקבל קרבנם, כמ"ש הקריבהו נא לפחתך הישא פניך, שקבלת הקרבן הוא נשיאת פנים (וזה נגד ישא ה' פניו):
