קטגוריה:תהלים ל ז

1. בפסוקים הקודמים תיאר המשורר את הצלתו המופלאה ממחלה קשה. בפסוק הנוכחי הוא מתאר את מצבו הנפשי לפני המחלה: הוא היה בשלוה , והיה בטוח שלא יתמוטט לעולם: "כשהייתי בשלוה , אמרתי ' לעולם לא אנטה לפול'" ( מצודות ) . ומשתמע מכאן, שהוא לא אמר דברי תפילה לה': "אמרתי לעצמי "בל אמוט לעולם", אבל לא אמרתי לה' "עזור לי לא להתמוטט לעולם"". המחלה גרמה למשורר להבין שבריאותו תלויה בה', והוא חזר לקרוא ולהתחנן אליו (פסוק ט) . "אני חשבתי שהחיים והבריאות הם טבעיים, עד שכל עוד שהגוף בריא הטבע נותנת שלא אחלה; וזה שאמר אני אמרתי בשלוי , רוצה לומר, שכל עוד שאהיה שלו בגופי ולא ימצא בקרבי איזה הירוס ע"י ריב היסודות ומזגי הגוף ופרודם, בל אמוט לעולם

אבל עתה נודע לי, שהחיים הם השגחיים, תלוים בחפץ ה' ורצונו -" ( מלבי"ם ) .

2. המשורר - דוד המלך - מדבר בשם עם ישראל, שניצל ממגיפת הדבר בימי דוד (ראו פסוק א ). דוד פקד את העם (שמואל ב כד) , ולא טרח לקחת כופר נפש כמצווה בתורה (שמות לא) , כי היה בטוח שהמצב איתן, ולא העלה בדעתו שתבוא מגיפה. המגיפה גרמה לעם להבין שבריאותו תלויה בה', ולגייס כספים לבניין המקדש בהר הבית.

והמסר משני הפירושים: לא להיות שאננים. גם כשאנחנו בשלווה, לזכור שאנחנו עלולים להתמוטט בכל רגע, ולקרוא אל ה' שישמור עלינו.

ה' איפשר לדוד לחיות ב משובה , (תהלים כג ג): "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב , יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ". אמנם, דוד שם לב שהשלוה גרמה לו לבטחון עצמי מופרז,  (תהלים ל ז): "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי 'בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם'"(ראו עולת ראי"ה על הפסוק) . מכאן הגיע למסקנה, שכדי להינצל מחטא יש להימנע משלוה מוגזמת, (תהלים ד ה): "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ, אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה"( פירוט ).  

את המסקנה הזאת הוא לימד לשלמה בנו, שאמר ב (משלי א לב): "כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם, וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם"( פירוט ) , ודומה לזה ב (משלי יט י): "לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג"( פירוט ), (משלי יט טו): "עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב"( פירוט ).