קטגוריה:תהלים ל ו

רֶגַע הוא זמן קצר (רד"ק, מצודות, מלבי"ם) ; אף הוא כעס. ה' כעס על ישראל והביא עליהם מגיפה (ראו פסוק א ), אבל הכעס נמשך רק זמן קצר - יום אחד, (שמואל ב כד טו): "וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד"(מצודות שם) .

חיים הם זמן ארוך, כחיי אדם (רד"ק, אבן עזרא) ; רצון הוא ריצוי ופיוס, ונזכר כניגוד לכעס גם ב (משלי יט יב): "נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ, וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ "( פירוט ). ה' התרצה והתפייס עם ישראל כשהם בנו את המזבח בגורן ארנן, (שמואל ב כד כה): "וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לה', וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים; וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל"; בהמשך הוקם באותו מקום בית המקדש, שהתקיים במשך זמן ארוך - מאות שנים. ובמשך רוב ימיו, המקדש קירב את ישראל לה' ועשה אותם רצויים לו.

מגפת הדבר נמשכה רק יום אחד. בערב אנשים הלכו לישון בבכי , אבל בבוקר למחרת המגפה נעצרה, ואנשים הודו לה' ברינה .

ועל כך נאמר בפסוק הקודם, (תהלים ל ה): "זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו, וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ"; כי כך דרכו מעולם עם חסידיו: "כאשר יחטא האדם, וילין עמו בערב בכי מהפורענות הבא, ובשוב מדרכו יתרצה לו, ומיד לבוקר ישלח עזרתו לשמחו" (מצודות) .

ניתן ללמוד מהפסוק על היחס הנכון למידת הכעס, לפי שתי משמעויות של השורש רגע :

1. רֶגַע = זמן קצר; ה' כועס רק רגע אחד בכל פעם. הכעס של ה' מסמל את פגעי הטבע, והפסוק מלמד שפגעים אלה הם מעטים מאד ביחס לכל החיים שה' נותן לעולם ברצונו (ראו גם כל אורחות ה' חסד ואמת ). הכעס הזה של ה' נועד לנער את האדם ששקע בשלווה מוגזמת, ולגרום לו להתקדם (ראו עולת ראי"ה) .

לפי זה, מותר לאדם לכעוס רגע אחד, שניה אחת, ומייד לחזור לשפיות: " "וכמה זעמו? רגע ולא יותר, דהיינו, משעה שהכעס מתעורר בו בטבע, עד שגם התבונה תתעורר כנגדו. והוא מה שאמרו חכמים ז"ל: "קשה לכעוס ונוח לרצות"."

"הנה זה חלק טוב ודאי, כי טבע האדם מתעורר לכעס, ואם הוא מתגבר עליו... שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך, ודאי שראוי לשבח הוא."

"ואמרו ז"ל: "תולה ארץ על בלימה, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה", והיינו, שכבר נתעורר טבעו בכעס, והוא בהתגברותו בולם פיו" " ( מסילת ישרים יא ) .

2. רגע = רגיעה, שלוה; ה', גם כאשר הוא מראה את כעסו כלפי חוץ, נשאר רגוע. לפי זה, מותר לאדם להראות כעס כלפי חוץ, לדוגמה, כאשר הוא רוצה למתוח ביקורת על מעשה חמור שעשה אדם אחר באופן שידגיש את חומרת המעשה, אבל בתוך ליבו הוא צריך להישאר רגוע: "מדתו של הלל הזקן עולה על כל אלה, שכבר לא היה מקפיד על שום דבר ואפילו התעוררות של כעס לא נעשה בו. זה הוא ודאי הנקי מן הכעס מכל וכל. והנה אפילו לדבר מצוה הזהירונו ז"ל: שלא לכעוס, ואפילו הרב על תלמידו והאב על בנו, ולא שלא ייסרם, אלא ייסרם וייסרם אך מבלי כעס, כי אם להדריך אותם בדרך הישרה, והכעס שיראה להם יהיה כעס הפנים, לא כעס הלב" (שם) .

חיים ורצון נזכרו גם ב (משלי טז טו): "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים , וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ"( פירוט ). מכאן יש לפרש חיים ברצונו = כשה' התפייס עם ישראל, הוא ריפא אותם ונתן להם חיים.

בכי ורינה נזכרו גם ב (תהלים קכו ו): "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו"( פירוט ). אמנם שם השינוי לוקח הרבה יותר זמן - הבכי בעת הזריעה בסתיו, והרינה בעת הקציר בקיץ. ויש ללמוד מכאן, שהכעס שה' כועס על האדם דומה לזריעה: הוא אמנם גורם לאדם לבכות, אבל מצמיח בו כוחות חדשים שבסופו של דבר מביאים לו רינה.