קטגוריה:שמות כ א
נוסח המקרא
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.
וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כׇּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃
וַ/יְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַ/דְּבָרִ֥ים הָ/אֵ֖לֶּה לֵ/אמֹֽר׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל יְיָ יָת כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין לְמֵימַר׃ |
ירושלמי (יונתן): | וּמַלֵּיל יְיָ יַת כָּל דִּבְּרַיָא הָאִילֵין לְמֵימָר: |
ירושלמי (קטעים): | וּמַלֵּיל מֵימְרָא דַיְיָ כָּל שְׁבַח דִּבְּרַיָא הָאִילֵין לְמֵימָר: |
רש"י
"אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" - מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד מה שאי אפשר לאדם לומר כן א"כ מה ת"ל עוד אנכי ולא יהיה לך שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו (קושיית א"כ כו' פירוש לפי זה שמוכח מאת כל הדברים האלה שגם שאר עשרת הדברות כולם אמר הקב"ה בדבור אחד א"כ מה ת"ל אנכי וגו' ר"ל מה בא להודיענו במה שפרט לשון ב' דברות אלו מהשאר מדהוציאם בלשון זה שהמשמעות דוקא אלו שנים בפרט מפי הגבורה יצאו והלא לפי זה כולם כמוהם הקב"ה בכבודו ובעצמו דברם ותי' שחזר ופירש וכו' ור"ל באותו החזרה לא החזיר ללמד על הכלל יצא אלא על הפרט אלו ב' דברות ראשונות ביחוד ודו"ק):
"לֵאמֹר" - מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו (מכילתא):
אם כן מה תלמוד לומר "אנכי ולא יהיה לך" שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו - במכילתא. ואינו רוצה לומר מה בא ללמדנו בכתיבתן, דאיך אפשר שלא יכתבם להודיענו מה הם הדברות שנאמרו בדבור אחד, שאף על פי ששמען משה, דאם לא כן מאי רבותיה דקודשא בריך הוא במה שאמרן בדבור אחד, מכל מקום בהכרח היה שיכתבם בתורה, כדי להודיענו מה דבורים היו, אלא על כרחך לומר שאינו רוצה לומר למה נכתבו, אלא למה נאמרו מפי השם פעם שנייה, ולא הספיק לו הפעם הראשונה שאמרן בדבור אחד ושמען משה רבינו עליו השלום, כדלעיל.
והשיבו ואמרו, כדי לפרש על כל דבור ודבור בפני עצמו, מפני שהידיעה הפרטית לחוד והידיעה הכללית לחוד. ואם תאמר, מנא להו לרז"ל לומר שחזר הקדוש ברוך הוא ואמרן פעם שנייה, עד שהוקשה להם לומר "ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה", שפירושו למה חזר ואמרן פעם שנייה, דילמא לא אמרן אלא בפעם הראשונה בדבור אחד ושמען משה וכתבן כדי להודיען, דבלולא זה לא היינו יודעין מה דבורים היו. יש לומר, דאי אפשר לומר שאלה הדברות שנכתבו הן הן הדברות בעינן שנאמרו בדבור אחד וכתבן כדי להודיען, דאם כן היה לו לכתבן כלן בלשון מדבר בעדו, כפי מה שנאמרו בדבור אחד, דמסתמא לא נאמרו אלא בלשון מדבר בעדו, מכיון שהמדבר היה השם בעצמו ובכבודו. ועוד, אלו היו אלה הדברות הכתובות הן הן הדברות בעצם, שנאמרו בדבור אחד, לא היו קצתם בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, מאחר שכלן נאמרו בדבור אחד, כמו נקודה אחת שאין חלקים לה, ולא יתכן שיהיה בה חלק בלשון מדבר בעדו וחלק בלשון נסתר, וכיון שאין הדברות הכתובות הן עצמן הדברות שנאמרו בדבור אחד, ולא שהן דברי משה שאמרן לישראל, דאם כן "אנכי" ו"לא יהיה" למה לא נכתבו בלשון נסתר כשאר הדברות, אבל נכתבו בלשון מדבר בעדו, כאילו הם דברי משה, על כרחנו לומר שאלה הדברות הכתובות הן דברי השם כשחזר ואמרן פעם שנייה כל דבור ודבור בפני עצמו. ומפני שלא שמעו ישראל אף בזאת הפעם השנית רק שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה", ולא השאר, לפיכך נכתבו שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלשון מדבר בעדו, כפי מה ששמעום מפי הגבורה, והשאר נכתבו בלשון נסתר, כפי מה ששמעום מפי משה. והיה ראוי להכתב כלן יחד בלשון מדבר בעדו, כפי מה שאמרן השם בפעם השנית, ואחר כך לכתוב השמונה מהן בלשון נסתר, כפי מה ששמעום מפי משה, אלא כדי שלא יאריך לכתבן פעמים, קצר הכתוב בזה וכתב שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלשון מדבר בעדו, כפי מה ששמעום בפעם השנית מפי הגבורה וכתב שאר השמונה דבורים, שלא יכלו לשמען מפי הגבורה, בלשון נסתר, כפי מה ששמעום מפי משה. ומפני שאינו נכר מן הכתוב שנאמרו פעם שנית מפי השם אלא "אנכי" ו"לא יהיה" בלבד, שהן כתובין בלשון מדבר בעדו, לפיכך לא הקשו רבותינו ז"ל למה חזר ואמרן אלא בשני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלבד, אבל הוא הדין נמי בשאר הדברות שכלן חזר ואמרן פעם שנייה, דאין סברא לומר שבשאר הדברות הספיק לו ממה שנאמרו בפעם הראשונה בדבור אחד, מפי שגלוי וידוע לפניו שאף אם יחזור לאמרן בפרטות, לא יכלו ישראל לשמען, אבל ב"אנכי" ו"לא יהיה" שגלוי וידוע לפניו שיכולין ישראל לשמען, לא הספיק לו הפעם הראשונה וחזר ואמרן פעם שנייה, כדי שישמעו אותן ישראל מפיו. ועוד, שבפירוש אמרו רז"ל "שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו". ואם תאמר, ומאן לימא לן שחזר השם ואמרן פעם שנייה ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו, דילמא לא אמרן אלא בפעם הראשונה בדבור אחד ואז לא שמעו ישראל אלא שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלבד, והשאר שלא יכלו לשמען חזר משה ואמרן להם בלשון נסתר, ודבורי "אנכי" ו"לא יהיה" נכתבו בלשון מדבר בעדו, כפי מה ששמעום מפי השם, ושאר הדברות נכתבו בלשון נסתר כפי מה ששמעום מפי משה. יש לומר, דאי אפשר לומר שכשנאמרו בדבור אחד שמעו ישראל שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" ולא השאר, שהרי כשנאמרו בדבור אחד הרי הן כנקודה אחת שאין בה חלקים כלל, ואיך יתכן שישמעו את קצתן ולא ישמעו את קצתן, אם כן על כרחך לומר שבפעם השנייה שחזר ואמרן בפרטות אז שמעו את קצתן ולא את קצתן. אבל כתיבתן בלוחות לא ידענו באי זה אופן הם כתובים, אם כפי מה שכתובין בתורה השני דבורים מהן בלשון מדבר בעדו והשאר בלשון נסתר, ואם כפי מה שאמרן השם כלן בלשון מדבר בעדו, וזה וזה יכשר.
אבל החכם רבי אברהם בן עזרא כתב, "דע כי עשרת הדברים כאשר הם אמורים בפרשה הזאת כן אמרן כלם, כי כתוב 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר' ותחלתן 'אנכי' וסופן 'וכל אשר לרעך'. גם משה אמר, כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית, 'את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם' ואין הפסק ביניהם". ואני תמה מאד, איך סמך על אלה המקראות לחייב מהם שהדברות נאמרו מפי השם כאשר הם כתובים בפרשה, מקצתן בלשון מדבר בעדו ומקצתן בלשון נסתר, והלא הוא עצמו אמר שהעבריים ישמרו הטעמים ולא המלות, ולכן אין לתמוה מן החלופים שבין לשון הדברות הראשונות ללשון הדברות האחרונות. וזאת התשובה עצמה נשיב גם כן בעניין הנסתר והמדבר בעדו, כי כמו שבעניין שנוי הלשון אין לחייב מאלה המקראות שנאמרו בלשון הכתוב בפרשה, שאם כן יחוייב מזה סתירה בלי ספק, שהרי בדברות הראשונות כתוב, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" ותחלתם "אנכי" וסופם "וכל אשר לרעך". ויחוייב מזה שנאמרו בלשון הכתוב (שם) [פה], ולא בלשון הכתוב בדברות האחרונות, שיש בם תוספות ומגרעת ושנוי לשון מהלשון הכתוב בדברות הראשונות, ובדברות האחרונות כתוב, "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם" אחר שהזכיר עשרת הדברים מיד בלי הפסק ביניהם, ויחוייב מזה שנאמרו בלשון הכתוב שם, ולא בלשון הדברות הראשונות, שיש בם תוספת ומגרעת ושנוי לשון מהלשון הכתוב בדברות האחרונות. ועל כרחנו לומר שפירוש "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", גם פירוש "את הדברים האלה דבר ה"' הוא טעמם, לא המלות ההן בעצמן, כן בעניין שנוי הנסתר והמדבר בעדו, אין לחייב מאלה המקראות שנאמרו בלשון הכתוב בתורה קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, רק פירוש "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", גם "את הדברים האלה דבר ה"', הוא טעמם, לא מלותיהם בעינם. והנה טעם לא תשא את שמי לשוא, כטעם "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", כי הכתוב פעם ידבר בלשון מדבר בעדו ופעם ידבר בלשון נסתר, והכל אחד, כי כתוב, "ואיבתי את אויביך וצרתי את צוררך" ואחריו "והכחדתיו", כלן בלשון מדבר בעדו, ואחר זה "ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך" בלשון נסתר, ואחריו מיד "והסירותי מחלה מקרבך" בלשון מדבר בעדו, ואם כן אין לחייב ממאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" וממאמר "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם", שנאמרו מפי השם כאשר הם כתובים בפרשה, קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, כי לא יתכן שהשם בעצמו ידבר דבריו קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, אבל הכתוב פעם יכתוב דבריו בלשון מדבר בעדו, כאילו הדברים יוצאים מפי השם, ופעם יכתוב דבריו בלשון נסתר כאילו הדברים יוצאים מפי הכתוב, אבל שיהיו הדברים יוצאים מפי השם ויהיו בלשון נסתר, אי אפשר בשום פנים.
[ב] אינו מקבל פורענות וכו'. כמו הקרבת קרבנות וכיוצא בהם מן המצות, לא נאמר שאם לא יביא קרבן שיקבל עונש על זה, אלא שאם עושה מקבל שכר, ואם לאו - אינו מקבל פורענות, והרבה מצות כיוצא בזה. ולכך נאמר כאן "אלקים", דיין ליפרע, שאף כיבוד אב ואם - אם לא יעשו יקבל עונש, דכתיב (פסוק יב) "למען יאריכון ימיך", שדברי תורה נוטריקון נדרשין, אם תכבד יאריכו, ואם לאו יקצרו (רש"י פסוק יב):
[ג] מלמד שאמר הקב"ה כל עשרת הדברות בדבור אחד כו'. ואף על גב שלא הבינו בדבור זה כלום, אמרם בדבור אחד, לומר כי כל התורה ענין אחד ודבור אחד, שהרי כל התורה הם יוצאים מעשרת הדברות, כמו שיתבאר בפרשת משפטים, ואלו עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, הרי כל התורה דבור אחד. ונפקא מיניה בזה, שאם אמר ש'כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שאמרו משה מעצמו', הוא בכלל "כי דבר ה' בזה" (במדבר ט"ו, ל"א), וכופר בכל התורה, כי מאחר שכל התורה כולה דבור אחד הוא, ואין זה בלא זה, דהיא כמו נקודה אחת, ואין לה מקצת, ואם כופר במקצת - הוא כופר בכל התורה. וכן איתא בפרק חלק (סנהדרין דף צט.):
ועוד יש בזה במה שאמר 'כל עשרת דברות בדבור אחד נאמרו', הוא מורה על המעלה הגדולה של תורה, שהדבר הזה נראה ונודע, שכל עוד שיתרחק הדבר מלמעלה ויבוא לעולם התחתון - יתפרד ויתחלק, כי העולם העליון נקרא עולם האחדות, וכל שקרוב אל השם יתברך, הוא האחד האמת, הוא יותר באחדות. שעולם הזה השפל, הרחוק מאתו יתברך, הוא עולם הנפרד. והתורה ניתנה מפיו יתעלה, ואין דבר קרוב אל האחד רק התורה. ולפיכך ניתנה התורה מפיו בדבור אחד לגמרי, לפי שראוי אל התורה האחדות לפי מדריגת מעלתה. ולכך נאמרו העשרת דברות בדבור אחד. וזהו הפירוש האמתי כאשר תבין, והוא אמת:
[ד] ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך. אין לפרש דמקשה אחר שהכל נאמר בדבור אחד, למה הוצרך "אנכי" ו"לא יהיה לך", שהרי פירוש הכתוב כך; "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" בדבור אחד, ומה הן הדברים שנאמרו להם בדבור אחד - "אנכי" ו"לא יהיה לך", ואם לא נכתבו לא היינו יודעים מה הם העשרת דברות שנאמרו בדבור אחד:
והרא"ם פירש 'אם כן מה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך', שלמה נאמרו קצת הדברות בלשון מדבר בעדו, וקצתם בלשון נסתר, דהרי "אנכי" ו"לא יהיה לך" נאמרו בלשון מדבר בעדו, ואילו "לא תשא" הוא נאמר כאילו אחר מדבר, שהרי נאמר "לא תשא שם ה' אלקיך לשוא", ולא נאמר 'לא תשא שמי לשוא', וכן כל הדברות, ומאחר ש'כולם בדבור אחד נאמרו', הם כמו נקודה אחת, שאין לחלק אותם - קצתם בלשון מדבר בעדו וקצתם בלשון נסתר. ועוד, דמסתמא לא חילק ביניהם לומר קצתם בלשון מדבר בעדו וקצתם בלשון נסתר. רק, בשביל כי שני דברות הראשונות היה הוא יתברך מדבר בכבודו ובעצמו, ולכך אמר בלשון מדבר בעדו, והאחרים היה המדבר משה לישראל, ולפיכך אמר להם בלשון זה. ולפיכך לא תוכל לומר שכולם בדבור אחד נאמרו, אלא שחזר ופירש להם הקב"ה על כל דבור ודבור, וכשחזר ופירש להם על כל דבור ודבור, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמעו כשחזר ופירש להם, אבל שאר הדברות "משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (לעיל יט, יט), ולפיכך ידבר בלשון נסתר. והיה ראוי שיהיה כל עשרת דברות להיות נכתבים בלשון מדבר בעדו, שהרי הקב"ה כל עשרת דברות אמר להם בלשון מדבר בעדו, ואחר כך להיות נכתב עוד שני דברות כפי ששמעו פירושם מפי הגבורה בלשון מדבר בעדו, ושאר שמונה הדברות בלשון נסתר, כפי ששמעו פירושם מפי משה, אלא כדי לקצר כתב ב' דברות הראשונות בלשון מדבר בעדו כפי ששמעו מפי הקב"ה פירושם, וח' דברות בלשון נסתר ששמעו פירושם מפי משה. ולפיכך לא הקשו ז"ל (במכילתא כאן) רק משני דברות, 'ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך', כי עיקר הקושיא 'ומה תלמוד לומר אנוכי ולא יהיה לך' בלשון מדבר בעדו, מה שלא תמצא זה בשאר דברות:
והקשה עוד הרא"ם מנא לן לומר שחזר ופירש על כל דבור ודבור, דהא יש לומר כי הקב"ה אמר כל עשרת דברות בפעם אחד, וישראל לא שמעו אלא ב' דברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", וח' דברות לא שמעו, וחזר ופירש משה להם הח' דברות, ותירץ כי אחר שכל העשרת דברות נאמרו בדבור אחד, הרי הם כמו נקודה אחת, ואי אפשר לומר שישמעו קצתם וקצת לא ישמעו, לכך צריך לומר שחזר ופירש להם כל דבור ודבור:
כך הם דברי הרא"ם, דברי משא הם שאין לקבל אותם, דכל זה לא נזכר בדברי חכמים כלל, שיהיה פירוש 'ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך' בלשון נוכח והשאר בלשון נסתר, היכן זה נרמז בדברי חכמים לפרש דברי מכילתא בזה הענין. ולדבריו שאם כל מה שנאמר בדבור אחד הוא כמו נקודה אחת, איך תתחלק הנקודה, שהרי אין הדברות בעצמן שוים. ואם נאמר כאשר הדבור יצא מפי השם יתברך נחלק הדבור, הכי נמי נחלקו שדבור "אנכי" לנוכח בשביל ששמעו אותו מפי הגבורה, וכן "לא יהיה לך", ושאר הדברות לא שמעו, ועל ידי משה נאמרו להם:
ולפיכך נראה דהכי פירושו, אחר שאמר "אנכי" ו"לא יהיה לך" בדבור אחד, למה מקדים הכתוב "אנכי" ואחר כך "לא יהיה לך", כיון שכולם בדבור אחד נאמרו, דודאי אין לומר דאין חילוק, שיכול להכתב "לא יהיה לך אלקים אחרים" קודם "אנכי", שזה לא מסתבר כלל לומר שיהיה דבר בתורה לשנות אותו, דבתורה כתיב (דברים ו,ו) "והיו הדברים האלה" שיהיו בהוייתן, ואם הפך - פסול בתורה, ואם כל עשרת הדברים נאמרו כאחד - אין לאחד דין קדימה על אחר, שהרי כל העשרת דברות נאמרו כאחד, ומה שייך קדימה בזה:
ועוד יש לפרש 'ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה', כיון שנאמרו בדבור אחד לא יהיו מבינים כלל, שהרי אי אפשר לשמוע שניהם, ואם כן לא יהיו שומעים אחד, ואם כן מה תלמוד לומר "אנכי" ו"לא יהיה לך", ולא יהיו שומעים אחד מהם, דבר זה לא יתכן. לכך מקשה "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלומר שני דברים הנאמרים כאחד אי אפשר לשמוע שניהם, שכן אמרו (שבועות דף כ:) 'זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן יכול לשמוע'. ואינו דומה לזכור ושמור, דודאי לא שמעו ישראל רק "זכור" (פסוק ח), ומשה פירש כי "שמור" נאמר עמו, אבל "אנכי" ו"לא יהיה לך" אם נאמרו בדבור אחד מה תלמוד לומר שאמר להם "אנכי" ו"לא יהיה לך", והרי הם לא הבינו דבר מהם:
ועוד, מדכתיב "אנכי" ו"לא יהיה לך" משמע שהכתוב אומר שכך דבר להם "אנכי" ו"לא יהיה לך" זה אחר זה, והדבור שנאמר בפעם אחד אינו דומה לדבור הנאמר זה אחר זה, ולא יתכן "וידבר אלקים את כל הדברים" - "אנכי ה' אלקיך" "לא יהיה לך" שנאמרו זה אחר זה, כדכתיב "אנכי" ו"לא יהיה לך" זה אחר זה, ופשוט:
[ה] מלמד שהיו עונין כו'. דאין לפרש כאן "לאמר" כמו בכל מקום שכתב אחר דבור "וידבר ה' אל משה לאמר", כי שם שייך לשון אמירה, כי הדבור הוא שנאמר על דבור הפשוט, דהוא הדבור היוצא מן האדם, אבל אמירה נאמר על ענין הנזכר באותן דברים אשר רצה המדבר לומר ענין אחד. ולכך יאמר על האדם שהוא 'חי מדבר' ולא יאמר בו שהוא 'חי אומר', כי הדבור הוא על דבור הכולל, שהוא דבור בחתוך שפתים. ולכך כאשר ירצה לומר שדבר עמו ענין אחד, יאמר "וידבר ה' אל משה לאמר", רוצה לומר לאמר לו ענין זה, כי האמירה היא תבא על הענין הנאמר. וכאן שאין צריך לכתוב שדבר ענין אחד, שהרי כבר כתב "וידבר אלקים את כל הדברים האלה", שרוצה לומר שדיבר כל הענינים, כי כן פירוש "דברים", שלא כתוב 'אלה הדבורים' שהיה פירושו על הדבור, אבל "דברים" בא על מה שנאמר באותן דברים, ולא הוי צריך למכתב מלת "לאמר", רק 'וידבר את הדברים האלה', לכך דרשו אותו (כ"ה ברא"ם):בד"ה ואם כו' כופר יושת עליו כו' ובס"י פי' על המכילת' כת' וז"ל ואם כופר יושת עליו לא קחשיב אלא דבר ההוה ולכתחילה מצוה לעשותו אבל לחייבו כופר שמא מעולם לא היה וקטל וערק לא שכיח ודרוש וקבל שכר הוא עכ"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – מְלַמֵּד שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לוֹמַר כֵּן. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר עוֹד: "אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ"? שֶׁחָזַר וּפֵרֵשׁ עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
לֵאמֹר – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹנִין עַל הֵן הֵן וְעַל לָאו לָאו.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ויש לשאול איך יספר דבור אנכי בעשרת הדברים כי הוא המצוה והנה איננו מצות עשה ולא מצות לא תעשה.
ושאלות קשות מאלה. והנה אנחנו קראנו זו הפרשה שהיא פרשת וישמע יתרו ראשונה ופרשת ואתחנן שניה והנה ראינו כי מתחלת "אנכי" ועד סוף " את אשר ישא את שמו לשוא" - אין שינוי בין שתי הפרשיות. ומתחלת "זכור" עד סוף עשרת הדברים — שינוי בכל מקרה:
- בראשונה זכור ובשנית שמור. גם שם באחרונה תוספת כאשר צוך ה' אלהיך. בראשונה ובהמתך ובשניה תוספת ושורך וחמרך. והקשה מכל אלה כי בראשונה כתוב טעם שבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ואמר עוד על כן ברך ה' את יום השבת ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית רק טעם אחר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ואמר באחרונה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת בראשונה כתוב שכר כבוד אב ואם שהוא למען יאריכון ימיך וכן בשניה. רק הוסיף ולמען ייטב לך גם הוסיף בכבוד אב ואם. כאשר צוך ה' אלהיך.
- בראשונה כתוב לא תרצח לא תנאף לא תגנוב ולא תענה. בשניה כתוב לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה.
- בראשונה כתוב עד שקר. ובשנית עד שוא.
- בראשונה כתוב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ובשנית ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך. בראשונה אין כתוב שדהו ובשנית כתוב שדהו. בראשונה עבדו ואמתו קודם שורו וחמורו ובשנית שורו וחמורו לפני עבדו ואמתו.
- בראשונה כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר ובשנית את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם.
וכאשר חפשנו בדברי חכמינו זכרונם לברכה מה אמרו על ככה מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וזה הדבר קשה מכל הקושיות שהיו לנו כאשר אפרש. וחלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה כי דעתנו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות. ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפרשה הזאת. ולא יתכן שיאמר זכור ושמור בבת אחת רק במעשה נס. והנה נודה כי גם כאן יש לשאול למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור וגם כן בשנית. והנה מה נעשה באותם הפסוקים אם נאמרו בבת אחת כמו זכור ושמור למה לא הזכירו זה חכמינו זכרונם לברכה. כי יותר יש לתמוה איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה. כמו שתי מלות שטעמם אחד ושוה שתהיינה נאמרות בבת אחת. ואיך יאמר השם כאשר צוך ה' אלהיך. ועוד מתי צוה לפני זה המעמד על כבוד אב ואם. והנה אין כתוב בראשונה למען ייטב לך. אם כן אמר זה ולא אמר זה ואיך יאמר ולא תנאף בוי"ו וגם לא תחמוד בית רעך ובשנית לא תחמוד אשת רעך. ועוד איך יאמר עבדו ואמתו ואחר כך שורו וחמורו. ויאמר בבת אחת הפך הדבר. ואין הדעת סובלת כל אלה הדברים והקשה מכל מה שהזכרתי כי כל פלא שנעשה על ידי משה יש למקצתו דמיון והמשכיל יבין. והנה זה הדבר הפלא ופלא שהשם דבר זכור ושמור בבת אחת והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו. ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם. הנה איך הבינו ישראל דבור השם. כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה ואפילו מלה אחת. כמו זכור אם לא ישמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש לא יבין מה דבר המדבר. והנה ידענו כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האזן. כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם רק העין ראתה מרחוק והאויר מביא הקול אל האזן. והליכתו לאט ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע והאותיות שהאדם מדבר בם דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות לא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם. והנה כל אות הזי"ן נכנס באוזן קודם כ"ף וי"ו רי"ש. והנה אם נאמר פלא היה שנאמר זכור ושמור בבת אחת. איך תשמע האזן. ואם נאמר גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת שלא כמנהג לשמוע שתי אותיות. למה לא הזכירו זה חכמים זכרונם לברכה שהוא כבד מן הדבור בבת אחת. ומה נעשה בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור והכתוב בשנייה ולא בראשונה. גם איך נתקן לא תחמוד בית רעך עם ולא תחמוד אשת רעך. גם ההפוכים. ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד אפרש לך מוסר דרך לשון הקדש. והשם הוא עדי ויודע סודי כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות הייתי מחריש ולפני שאפרש אתקן דברי חכמינו זכרונם לברכה.
אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לשון הקודש פעם יבארו דבורם באר היטב. ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות שיוכל השומע להבין טעמם. ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי. על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המלות אחר שהם שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות. אמר ה' לקין ארור אתה מן האדמה. כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. וקין אמר הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה. ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות. והנה אמר אליעזר הגמיאיני נא. והוא אמר ואומר אליה השקיני נא. אמר משה בכור השבי אשר בבית הבור וכתוב בכור השפחה אשר אחר הרחים. ומשה הזכיר התפלה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל ואינו דומה לתפלה הנזכרת בפרשת "כי תשא" למי שאין לו לב להבין והכלל כל דבר שנוי כמו חלום פרעה ונבוכדנצר. ואחרים רבים תמצא מלות שונות. רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה ופעם ארוכה. כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת או לגרוע אותו. והדבר שוה. אמר השם ותכלת וארגמן. ומשה אמר תכלת וארגמן. אמר השם אבני שהם. ומשה אמר ואבני שהם. וכאלה רבים ושניהם נכונים. כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה ולא יזיק. גם הכתוב בוי"ו לא יזיק בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע ולמה נכתב ולמה נוסף. כי זה וזה נכון. והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם. אם כן למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו. כמו מלת לעולם למה נכתב מלא או למה חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר. ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם. או שהמנהג היה לכתוב הכל על דרך אחת הייתי מחריש. והנה אתן לך משל אמר לי אדם אחת כתוב לרעי וזה כתוב. אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי"ו. אהבך גם כן בלא וי"ו. לעלם חסר. ובא ראובן ושאלני למה כתבת חסרים. ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי. ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים אולי יבא לוי ויודיעני איך אכתוב. ולא ארצה להאריך רק המשכיל יבין ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות. דע כי עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשה הזאת השם אמרם כלם. כי כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך. וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית. את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ואין הפסק ביניהם. ועוד כאשר נכתבו כולם באצבע אלהים. כן אמרם השם כולם. והעדות שהביאו שהכתוב בדבור השלישי והרביעי והחמישי אינו על דרך המדבר. יש להשיב אחרי שקבלת זה השם להיות לך לאלהים על כן אמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא גם כי ששת ימים עשה ה'. ועוד כי משפט אנשי לשון הקדש לדבר ככה. כתוב לא ילין חלב חגי ואחריו כתוב תביא בית ה' אלהיך. ורבים כאלה. והאומרים כי דבור אנכי אינו מעשרת הדברים בזה נחלקו. יש אומרים לא יהיה לך הוא הדבור הראשון. והשני לא תעשה לך פסל. וזה אינו נכון כי מענין אחד הוא זה וזה. בין בסתר בין בגלוי בין באמונת הלב בין במעשה. והנה בדבור זכור אתה ובנך ובתך בסתר ובגלוי והכל מצוה אחת. ואחרים אמרו כי לא תחמוד בית רעך דבור תשיעי. והדבור עשירי לא תחמוד אשת רעך. וראייתם כי השם אמר פעמים לא תחמוד כי החמוד הוא על שני דברים. האחד יוצא למעשה כמו גזל. וכמוהו ולא יחמוד איש את ארצך. שאם זה החמוד בלב היה ארץ ישראל רעה. ולא תחמוד השני הוא בלב על כן הוצרך משה לפרש לא תתאוה גם זה דברי הבל כי מה טעם יזכור הגזל עם הבית לבדו. והנה לא הזכיר האחרים עמו. והנה אתן לך מדברי משה ראיה שאלו לא דברו נכונה. הנה השם אמר לא תחמוד בית רעך. ומשה אמר לא תחמוד אשת רעך ולפי דעתם שלא תחמוד השני הכתוב בפרשה הזאת הוא בלב. והראשון גזלת הבית. והנה משה הפך הדבר כי אמר עם ולא תתאוה בית רעך. ואמר עם לא תחמוד שהוא הגזל אשת רעך. והנה נשחת טעמם. והאמת כי דבור אנכי הוא הראשון כאשר אפרשנו במקומו. ועתה אדבר על זכור ושמור. דע כי הטעמים הם שמורים לא המלות. והנה יצחק אבינו אמר לעשו בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ורבקה אמרה ליעקב ששמעה שאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי. כמו בטרם אמות. אם כן מה טעם להוסיף לפני ה'. התשובה היא ידעה כי יצחק נביא לה' והברכה שיברך בדרך נבואה היא. על כן אמרה ליעקב לפני ה' והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה וככה עשה משה כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת והם לבדם הכתובים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון כי זכור הוא בלוח האחד ושמור בלוח השני ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתיב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך ודע כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה. והמקום מקום משמרת הצורות. והנה הזכירה כוללות השמירה וטעם זכור שיזכור כל יום איזה יום הוא מהשבוע. וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם זכור הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור כאלו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם כי ששת ימים עשה ה'. כי בתחלה אמר כאשר צוך ה' אלהיך כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור עד ויקדשהו. ובעבור שהשם צוה שישבות העבד והאמה ולא פרש השם למה זה. פרש משה טעמו ואמר זה שצוך השם שישבות העבד בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים ויפדך השם. ודע כי השמנה דברים כולם מצות לא תעשה. ודבור כבד הוא מצות עשה ומשקול הדעת שנטע השם בלב האדם חייב כל אדם להטיב למי שיטיב לו. והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו והם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו חייב לכבדם כל ימיו כי הם היו לו הסיבה להיותו חי על פני האדמה על כן שכרו למען יאריכון ימיך. ובעבור כי השם נפח בו נשמה ע"י האבות שתקנו הגוף צוה שיכבד אבותיו כי מי שיכבדם הוא מכבד את השם והנה משה פירש ואמר כבד את אביך ואת אמך ואמר כאשר צוך ה' אלהיך כי השכר הוא על מצות עשה והעונש על מצות לא תעשה כאשר אפרש בפסוק לא תאכלנו. והנה אמר משה אתה חייב לכבד האבות למען יאריכון ימיך. וזה החיוב הוא בשקול הדעת. גם בעבור שצוה השם שתכבדם יהיה לך עוד שכר טוב והוא למען ייטב לך בעבור ששמעת בקול השם. והנם דברי משה כאשר מפורש בדברי רבקה. וכבר אמרתי כי אבני שהם ואבני שהם שוה הוא. גם לא תנאף ולא תנאף ושוא ושקר בני אב אחד הם גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו. והשם אמר לא תחמוד בית רעך כי אנשי השכל יקנו בית ואחר כן אשה ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו וככה הם סדורים בפרשה הזאת ומשה סדרם על דרך אחרת כי הבחורים הם חומדים אשה תחלה ואחר כך בית וכנגד הבית והשדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם ואחר כך עבד ואמה. וכלל באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם. ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבין על כן כתוב את הדברים ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה. דבור הראשון אנכי דע כי כל המצות הם על שני דרכים והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת. על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת. ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע. והם ששמר אברהם עם מצות האחרות נוספות. והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת. ומי שאין לו דעת אין לו תורה. והדרך השנית מצות הנעלמות ואין מפורשות למה צוו. וחלילה חלילה שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת. דק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם בין שנגלה לנו הסוד בין שלא נגלה. ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת. איננו נכון שנאמין בו כי הוא כמשמעו. רק בספרי חכמינו זכרונם לברכה נבקש מה טעמו אם הוא על דרך משל. ואם לא מצאנו זה כתוב. נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתנו אולי נוכל לתקן אותה. ואם לא יכולנו נניחנה כאשר היא ונודה שלא ידענו מה היה. כמו ומלתם את ערלת לבבכם וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי וידענו דעת ברורה כי כל המצות שאינם חייבות משקול הדעת סוד אחד יש לכל אחד מהן ואם נעלם ממנו והעד על זה כי כתוב במקצתם למה צוו כמו השבת שהוא זכר למעשה בראשית. וחג המצות למען תזכור. ואהבתם את הגר כי גרים הייתם והכלאים פן תקדש. ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם וכן לא ירבה לו נשים והזכיר למה ולא יסור לבבו ולא שהיא מצוה בפני עצמה כאשר הוא כתוב בהלכות שמעון בן קיירא וטעם וקרא בו לבלתי רום לבבו מאחיו. ופרשת הקהל למען ילמדו. ורבות מצות ככה. אם כן יוכל המשכיל שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצות. וכל המצות על שלשה דברים. האחת מצות הלב. והשנית מצות הלשון. והשלישית מצות עשה. ומצות הלב על שני דרכים מצות עשה ומצות לא תעשה. והנה מצות עשה ואהבת את ה' אלהיך. ולדבקה בו וליראה את השם הנכבד ואהבת לרעך כמוך ומצות לא תעשה לא תשנא את אחיך בלבבך. ולא תקום ולא תטור. גם מצות הלשון עשה ולא תעשה עשה כמו קריאת שמע וברכת המזון וברכת כהנים. גם וידוי מעשר ורבים ככה ומצות לא תעשה לא תענה ברעך. אלהים לא תקלל לא תקלל חרש. ומצות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים ואין צורך להזכירם. ומצות הלב הם העיקרים הנכבדים על כלם. ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב רק בדברי עבודת כוכבים. ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות. רק היא כנגד כלם. והלא יראו כתוב שש הנה שנא ה'. ושם כתוב לב חורש מחשבות און. וכתיב הטיבות כי היה עם לבבך. הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. והיה לבבכם שלם. אני ה' חוקר לב. וה' יראה ללבב. והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו. והוא קרוב ממצות הלב. וטעם זה הדיבור שיאמין ותהיה אמונת לבו בלי ספק כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלהיו.
שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ. ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו. דעי כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם. שהם מאמינים בשם הנכבד כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלהים ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו יכיר מעשה השם במתכונת ובצמחים ובחיות ובגוף האדם בעצמו שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות. ולמה היה על זאת המתכונת. ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים שהם מעשי השם בעולם האמצעי שהוא עומד. וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה וכמה יקדר השמש ממנה. וגם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גדם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם. וככה אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך. והנה השם הנכבד הזכיר בדבור האחד אנכי ה' אלהיך וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא. כי כבר פרשתי בפרשת "ואלה שמות" כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי ואין זולתו שוכן עד. ולא כמוהו יושב קדם סלה ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם. ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה'. כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה. וישראל לבדם מודים בזה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ. רק הם אומרים כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משם להיות להם לאלהים. וככה אמר משה או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי והטעם כי השם עשה לישראל מה שלא עשה לכל גוי. כי השם ברא העולם האמצעי. והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו כי כן חלק להם השם. והנה היתה במערכת ישראל כפי כוכבי מזלם להיות עוד עבדים. והשם בכחו למען אהבת האבות חדש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי. והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה. ובעבור זה אמרו קדמוננו אין מזל לישראל. ועוד אבאר זה בדרך משלי' בפרשת "כי תשא". והנה בעבור האותות שעשה השם במצרים. אמר משה אתה הראת לדעת. שהכל ראו זה חכמים ושאינן חכמים גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם. על כן אחריו מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות כי השם הוא לבדו. על כן אמר וידעת היום והשבות אל לבבך. ואמר דוד ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו. והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל אנכי ה' והוסיף אשר הוצאתיך. שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר אלהיך כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני. ותהיה לי לעם. ואני אהיה לך לאלהים. ומשה פירש זה בפרשת "כי ישאלך בנך". כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם. והלא בורא אחד לכלנו. והנה הזכיר שלש תשובות. האחת עבדים היינו לפרעה. והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה על כן אנו חייבן לשמור כל מה שיצונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו. והשנייה כי אלה המצות אינם לצרכו כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותינו. והשלישית וצדקה תהיה לנו. שנהיה צדיקים לנחול העולם הבא. ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם עשרה. והם ראשים כללים אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד. והתשעה דברים כולם מקרים וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו. כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה. כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא בו. כי הוא היסוד. והנה זה הדבור האחד שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה. כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו. כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו. ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה רק בעבור כבוד השם לבדו. כאדם נותן צדקה לעני לא יתננו בעבור כבוד הגבאי ולא בעבור שישבחוהו בני אדם. כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון. ועדף ממונו מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם וככה העושה עבירה בסתר בעבור שלא יודע למלך. או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם. והחושב זה הוא משוגע כי כן כתוב אם יוצר עין הלא יביט. והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי. כי השם יודע מחשבותיו וסודו. והנה פחד מהמלך שימות מחר שלא יענישהו. ולא יפחד ממלך האמת שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא. והגאון רב סעדיה חבר אזהרות וכלל כל המצות באלה עשרת הדברים ומצא השם הנכבד בחמשה דברים הראשונים. וכבר פירשתי כי הדבור האחד הוא היסוד ועליו כל בניני המצות. ואחריו כתוב לא יהיה לך. ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עובד עבודה זרה. כי יש רבים שהם מאמינים בשם והם מזבחים ומקטרים לעבודה זרה כמו המקטרים למלכת השמים שהם חושבים כי ייטיבו להם כאשר אמרו ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל. וכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וככה נעמן בהשתחויתי בית רמון. והנה אלה מודים בשם רק משתפים עמו אחר. על כן בדבור זה כתוב השם הנכבד. ובדבור השלישי גם הוא כתוב. כי פשע הנשבע לשקר פחות מעבודה זרה. רק הוא בוזה השם בגלוי. אולי עשה זה בעבור כעם או צורך כי בלבו מאמין בשם ואינו משתף אחר עמו ובדבור הרביעי כתוב השם ששבת ביום השביעי. והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית. וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא. ובדבור החמישי כתוב השם כי האבות משתפים עמו ביצירתו. ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם. וחמשה דברים הנותרים הם כנגד האדם. והראשון הוא הקשה שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף ואשר אחריו אינם בגוף. ואשר אחריו לא תגנוב בממון. ואחר כך בלשון. ואחר כך חמוד בלב.רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ודע כי דעת הרמב"ם ז"ל במעמד הר סיני בפרק ל"ג מן החלק השני מספרו שהקול העצום ששמעו ישראל היה נברא ושמעוהו בלא הבדל אותיות ולא שמעוהו כי אם פעם אחת וזה בשתי דברות ראשונות ועל זה אמרה תורה (דברים ה) קול גדול ולא יסף, וכתיב (שם) כשמעכם את הקול, וכתיב (שם ד) קול דברים אתם שומעים קול דברים ולא דברים, וזהו שכתוב בעבור ישמע העם בדברי עמך, באורו ישמע העם הקול והדבור שיהיה עמך, וכן אמרו רז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. וזהו ההבדל שבין משה לישראל ישראל שומעין קול דברים ומשה שומע הדברים, ועל כן היה משה משמיע להם בהבדל אותיות ממה שכתוב (שם ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כלומר שתי דברות ראשונות שהשגתם ממנו ולא שמעתם אותם בהבדל אותיות, ומטעם זה תרגם אונקלוס וידבר ה' אל משה לאמר וכן וידבר אלהים את כל הדברים האלה ומליל ה' ותרגם בהשגתם של ישראל ואל ידבר עמנו אלהים ולא יתמלל עמנא מן קדם ה' ולא אמר ולא ימלל עמנא, כי לא היה הדבור עמהם בהבדל אותיות אלא שמיעת הקול בלבד ואחר ששמעו הקול בשתים ראשונות שם פרחה נשמתם כענין שכתוב (שיר ה) נפשי יצאה בדברו והיו חושבים שיוסיפו עוד לשמוע הקול ופחדו מאד ואמרו למשה ועתה למה נמות וגו' קרב אתה ושמע וגו' דבר אתה עמנו ונשמעה וגו', ומשה היה שומע כל הדברות אחת אל אחת ומשמיע להם וזהו שכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול, נמצאת למד כי שתים ראשונות ישראל שמעו הקול כמשה אלא שישראל שמעוהו בלא הבדל אותיות ומשה בהבדל אותיות אמנם הדברות הנשארות לא שמעום כלל מפי ה' והיו להם מקובלות מצד נבואתו של משה כמו שאר המצות, וכן אמרו בתחלת שיר השירים רבה (דברים לג) תורה צוה לנו משה מצות כמנין תור"ה, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום, שהרי בשמיעת קול אחד השיגו שתי הדברות וזהו שכתוב (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. זו היא דעת הרב המורה ז"ל.
אבל דעת הרמב"ן ז"ל כי כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי ה' וזה טעם וידבר אלהים את כל הדברים האלה וכן הזכיר משה במשנה תורה את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים למדנו כי כאשר אמר אל כל קהלכם כן כתבם על הלוחות. ומה שאמרו רז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שהמובן ממנו ששאר דברות לא שמעום מפי הגבורה, הוא כי מלת שמעום כוללת שמיעת אזן ממה שכתוב (משלי טו) אזן שומעת תוכחת חיים, וכוללת הבנת הלב ממה שכתוב (מלכים א ג) לב שומע, ולא היתה לישראל שמיעה והבנה מפי הגבורה כי אם בשתים ראשונות והשאר שמעום מפי ה' אבל לא הבינו אותם ולכך הוצרך משה להבינם להם, הוא שאמר (דברים ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה', וזהו באור הכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול כלומר מה שהאלהים יעננו בקול משה ידבר לישראל, ולשון עניה זו התחלה כלשון (איוב ג) ויען איוב, עניה שהקדים הדבור, כך כתב הוא ז"ל הדברים.
וע"ד הקבלה וידבר אלהים, זה פירושו וידבר ה' אבל הזכיר אלהים כלפי השגתן של ישראל והוא דבר הנביא ע"ה (חבקוק ג) נתן תהום קולו ועליו הזכיר למעלה ומשה עלה אל האלהים ומטעם זה אמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו אותם ועל כן תרגם אונקלוס בחכמתו הנפלאה בכל שם אלהים שבפרשה הזאת יקרא דה' או מימרא דה' לא לסתום רק לפרש כי אלהים הוא הכבוד עם השם המיוחד הוא מדבר בו, ובכל מקום שתזכיר בו הפרשה השם המיוחד לא יכנה אותו ולא יתרגם יקרא או מימרא כלל כמנהגו בשאר מקומות התורה, אבל תרגם וירד ה' על הר סיני ואתגלי ה' כי ביום השלישי ירד ה' יתגלי ה', יבואר מזה כי השם המיוחד נגלה על סיני בכבודו והוא מדבר עם משה, וכבוד הזה הוא אל שדי שהשם המיוחד נראה לאבות בו, אבל לא נודע להם השם המיוחד בנבואה והוא הנקרא אספקלריא שאינה מאירה שבו נסתכלו כל הנביאים כלם.
ויש לך להתבונן מעתה כי מאחר שהשם המיוחד הוא המדבר היה ראוי הכתוב לומר וידבר ה' את כל הדברים האלה כענין שכתוב (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף, ועוד כתיב (שם ד) וידבר ה' אליכם מתוך האש, אבל מפני שהזכיר למעלה אשר ירד עליו ה' באש, ובאר כי שמו הגדול הוא השם המיוחד והוא מדת התפארת שוכן באש לכך הוצרך להזכיר וידבר אלהים כי וידבר אלהים הוא באור למתוך האש כי ישראל מתוך האש שמעו הקול וכן הכתוב אומר (שם ה) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש ועל כן כשהזכיר וידבר ה' אליכם הזכיר מיד מתוך האש וכן את כל הדברים האלה דבר ה' הזכיר מיד מתוך האש, כי לשון העברי הולך אחר השגת ישראל ולכך הזכיר וידבר אלהים ותרגום אונקלוס הלך אחר השגת משה ולכך תרגם וידבר אלהים ומליל ה' ולא תרגם ומליל יקרא דה' או אתמלל מן קדם ה' כמו שתרגם בהשגת ישראל בפסוק ואל ידבר עמנו אלהים ואל יתמלל עמנא מן קדם ה' כי השגת משה לפנים מהשגת ישראל, וזהו שכתוב (ישעיה כו) כי ביה ה', יבאר כי השם המיוחד שהוא צור עולמים ביה ובו ידבר ואומר אנכי ה' אלהיך והוא בקרבו שנאמר (שמות כג) כי שמי בקרבו וזהו סוד הכתוב (שם ח) אני ה' בקרב הארץ, על דרך הקבלה. ואמר אשר הוצאתיך כי ההוצאה בשם המיוחד היתה וזהו שכתוב (שם יג) כי בחזק יד הוציאנו ה' וכתיב עוד כי הוציא ה'. ואמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אבל פנים שלי יהיו אלהיך והוא כמו (בראשית לא) ואם תקח נשים על בנותי אבל הבנות שלי יהיו נשיך, ומזה תבין (שמות לג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וכתיב (דברים לד) אשר ידעו ה' פנים אל פנים, וכשהזכיר בעם פנים בפנים דבר ה' עמכם על כן הוצרך לפרש מתוך האש כח השם לפנים מכח מראה בתוך מראה וזהו שכתוב (במדבר יד) אשר עין בעין נראה אתה ה' וזהו סוד הכתוב (לקמן פסוק כג) לא תעשון אתי והוא כמו על פני וזהו שכתוב (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה', כי משה עלה אל האלהים והשם המיוחד היה מדבר בקרבו, וזהו שכתוב (דברים ה) ואת קולו שמענו מתוך האש כי הקול הוא קול ה' המיוחד כענין שכתוב (שם ה) אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, וזהו סוד מה שאמרו רז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי זכור מדת רחמים ושמור מדת הדין והוא הקול בזכור ושמור מדת רחמים במדת הדין, ומטעם זה היו הלוחות שתים חמש כנגד חמש לוח אחד כנגד מדת רחמים ולוח שני שיש בו ה' דברות ג"כ בה' לאוין ומתחיל לא תרצח כנגד מדת הדין, ועל כן היו שנים ולא היה הכל בלוח אחד, ומשה רבינו ע"ה המשיג השם המיוחד הוא מדת התפארת היה שומע זכור וכל ישראל שמור וזהו שכתוב (לקמן פסוק כב) כי מן השמים דברתי עמכם שהכוונה בו מתוך השמים והוא כמו מתוך האש, ולא תמצא בשום מקום במתן תורה דבור השם המיוחד אלא אם כן יזכיר בו מתוך האש.
והנה השם המיוחד כל ישראל שמעו קולו מתוך האש אבל לא ראו אותו אפילו אצילי בני ישראל שהרי כתוב בו (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי, ומה שכתוב (שם) כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, הכוונה בזה כי בראות ישראל הכבוד הזה כאש אוכלת בראש ההר יתבוננו כל ישראל ויכירו כי בקרבו השם המיוחד שלא יראהו האדם כענין שכתוב כי לא יראני האדם וחי, אבל יראה הכבוד הנקרא אלהים כי כן ראוהו אצילי בני ישראל שנאמר (שם כד) ויראו את אלהי ישראל וכתיב ויחזו את האלהים, ואם כן ענין הירידה שבכתוב הנזכר בפרשה הזאת אין לך להאמין אותו כי אם לכבודו אבל ה' המיוחד בשמים ומשם בא הדבור אל הכבוד שירד בהר סיני שממנו היה נשמע לאזנינו, וכן כתוב (דברים ד) מן השמים השמיעך את קולו וגו', וכן בעזרא כתוב (נחמיה ט) ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים.
ויש לך לדעת כי הוא האלהים הנקרא שם והוא יושב הכרובים כענין שכתוב (שמואל ב ו) להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו, והוא שהמלך שלמה ע"ה בנה לו בית המקדש ועל כן יזכיר בכל פעם ופעם לשמך (מלכים א ח) והבית אשר בניתי לשמך, (שם) הוא יבנה הבית לשמי, ואליו עבודת הקרבנות, וכן צוה דוד לשלמה שנאמר (דברי הימים א כח) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, ותמצא כתוב בלוים (במדבר טז) כי הבדיל אלהי ישראל אתכם.
וכתב הרמב"ן ז"ל בפסוק (שמות לב) כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו' העבודה לאלהי ישראל ושם תמצא בפירוש, ובענין הקרבנות נאמר בפירוש (דברי הימים ב כט) ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל למדך הכתוב הזה כי עבודת הקרבנות לאלהי ישראל, ועוד כתוב מפורש תמצא (ויקרא כא) כי את לחם אלהיך הוא מקריב, וכתיב (שם) לחם אלהיהם הם מקריבים, וכתיב (שם ג) לחם אשה והוא מלשון אש, וכן (שם א) עולה אשה ריח ניחוח, כמו עולת אש. ומה שלא אמר לחם אש והזכיר אשה מלשון אשה שהיא מקבלת, וזה באור גמור כי הקרבן למדת הדין ועל כן הזכיר לחם אשה והאמת כי הקרבנות לאלהים אבל הכוונה לשם המיוחד. ומענין כוונת התפלה הנה השם יתברך מרומם מכל תשבחות מתעלה על כל התהלות כענין שכתוב ומרומם על כל ברכה ותהלה, ובלשון הקדיש לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא.
אבל דעת חכמי הקבלה כי באחד יקראוהו ואליו יסכימו כל המהללים, והכוונה על השם המיוחד כי הוא קרוב לכל קוראיו ואימתי כשיקראוהו באמת. וכן הזכיר הרמב"ן ז"ל בפיוט שלו בשיר אקרא הלא תענה כי בושתי לשאול מן המלך. ועל הענין הזה שהוא בין הפרטים עצמו מספר ורבו הכתובים בזה הוא שהזכיר דוד ע"ה (תהלים נה) אני אל אלהים אקרא וה' יושיענו, ובמזמור (שם ו) ה' אל באפך תוכיחני אמר שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח. ואם תסתכל בתפלת שלמה תמצא שהזכיר בלשון תפלתו ה' אלהי ישראל ולא הזכיר אלהי ישראל והוא שהתפלל ואמר (מלכים א ח) ה' אלהי ישראל אין כמוך אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ואמר עוד (שם) ה' אלהי ישראל שמור לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו, ועתה ה' אלהי ישראל יאמן נא דברך, והודיענו בכל זה שהתפלה למדת רחמים שבמדת הדין. וכן הזכיר עוד והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך, כי כוונת התפלה לשם המיוחד ובנין הבית לכבודו הנקרא שמו והזכיר (שם) ואתה תשמע השמים והוא מדת רחמים מדת התפארת והזכיר בסוף תפלתו (שם) ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' אלהינו. ומעתה תוכל להבין על נקלה סוד הברכות בנוסח הלשון שתקנו ז"ל ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו ולא אמרו קדשתנו במצותיך וצויתנו כי מלת ברוך אתה יחזור לתשובה שהוא מלך העולם והתפארת נקרא עולם והעולם הזה הוא אשר קדשנו וצונו במצותיו. וכן תמצא בספר הבהיר ומאי טעמא אשר קדשנו וצונו ולא אמרינן קדשתנו וצויתנו מלמד שחי העולמים כלולין בו המצות כולן וברחמיו עלינו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה מאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול, ע"כ לשון הבהיר. ומכאן תבין שהשכינה בישראל לא צורך הדיוט בלבד אלא צורך גבוה, כי כיון שהשם המיוחד המפורסם על ידי הכבוד הנה הכבוד מקבל תוספת רוח הקודש וזהו (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו ולכך יש להם כח לישראל להיות מחלישין או מוסיפים כח בגבורה של מעלה כפי מעשיהם שכן כתוב (דברים לב) צור ילדך תשי, וכתיב (תהלים ס) באלהים נעשה חיל, והכבוד הזה הוא שהזכיר בכאן וידבר אלהים, והוא הכותב והנותן שכן כתוב (שמות לב) והמכתב מכתב אלהים הוא, וכתיב (שם לא) ויתן אל משה ככלותו, באורו ויתן אלהים שבסוף הכתוב, והוא שקראו משה רבינו ידיד ה' השוכן לבטח על בנימין שבית המקדש בחלקו ועמו יהיו ישראל לבטח מפחד אויב, והוא שנקרא פי ה' לפי שכבר הזכרתי למעלה שהשם המיוחד בו ידבר, והוא שחטאו בו משה ואהרן בענין הצור, ועל כן אמר (במדבר כ) לא האמנתם בי, אשר מריתם את פי, מעלתם בי, כלומר בשמי ושם אכתוב בע"ה, ומשם תבין סוד הענין מבואר. והוא הנקרא צור, (דברים לב) הצור תמים פעלו, (שם) צור ילדך תשי, (שמות יז) הנני עומד לפניך שם על הצור וכמו שארמוז שם בסדר חקת התורה בהגיעי שם בעה"י.
ויש לך להתבונן למה הוצרך לומר (שם) והכית בצור ולא אמר והכית בו. והכבוד הזה הוא שאמר ליעקב (בראשית לא) אנכי האל בית אל, כי הכבוד הזה הוא אלהי אביו שכן אמר לו (שמות ג) אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים, ובאר לך הכתוב כי הכבוד הזה בית אל שם נמצא השם המיוחד ושם ידבר עמנו, והוא הטוב שכתוב בו (שם לג) אני אעביר כל טובי על פניך והוא העובר על פני משה שנאמר (שם לד) ויעבור ה' על פניו ושם אבאר בע"ה והוא שכתוב (שם) את פני האדון ה' אלהי ישראל.
ויש לך להתבונן במלת את פני האדון ואמר ה' אלהי ישראל שבקרבו ה' אלהי ישראל, ועל כן הזכיר את פני שהוא סוד על פני, וזהו (שם לב) ויחל משה את פני ה' אלהיו, כי יתחנן משה למדת הדין, או יהיה ויחל כמו שפי' הרמב"ן ז"ל מלשון תחלה, וכוון לומר כי המשיך משה כח מן התחלה אל הסוף הנקרא פנים, ועל כן התפלל בלשון למה ה' כלומר למה תתן רשות למדת הדין שתהיה שולטת בעמך, והכבוד הזה הוא שאליו התפלל משה בסיני הוא שכתוב במשנה תורה (דברים ט) ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך ונחלת אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה, והשם הזה כתוב באל"ף דל"ת ויו"ד ה"א אחריו ועל כן יתחנן לפניו ויאמר אל תשחת, ובאור הכתוב אדון אשר בך הרחמים אל תשחת עמך. ועוד הזכיר [ואמר בסנה בי אדני], (ובסיני) ואמר (דברים ג) אדני יהוה אתה החלות שהכוונה בו אדון אשר בך הרחמים (אתה בסנה) וכן הזכירו עוד (שמות לד) ילך נא אדני בקרבנו, ועוד אמר (במדבר יד) ועתה יגדל נא כח אדני וגו', והכבוד הזה הוא שאנו מברכים ברוך כבוד ה' ממקומו, ובאור ממקומו מן המקום שהוא מקבל ממנו הוא מדת הגבורה כי משם הוא מקבל ומשם הוא ראוי להתברך מאין סוף, ואחר קדוש אנו אומרים ברוך ואנו מחלקין בין לשון קדושה ללשון ברכה מפני שאין להשוות קדושת מעלה לקדושת מטה אע"פ שהברכה מן הקדושה הכל מיוחד. ובמדרש תהלים וכי מנין היה יודע משה בהר אימתי יום ואימתי לילה, בזמן שהמלאכים מקלסין להקב"ה בקדוש היה יודע שהוא יום וכשהיו מקלסין בברוך היה יודע שהוא לילה וזהו שכתוב (הושע ג) ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם, ובאור זה התפארת והכבוד ואנו אומרים אחר כך ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון שחוזר ומחבר אותם כאחד, ימלוך ה' לעולם התפארת, אלהיך ציון הכבוד.
וכן מצינו באגדה כשתחזור שכינה לבית קדש הקדשים יהיו אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו. ולשון הבהיר, מאי ברוך כבוד ה' ממקומו משל למלך שהיתה לו מטרוניתא בחדרו שכל חיילותיו משתעשעין בה והיו להם בנים ובאים כל היום לראות פני המלך ומברכים אותו אמרו לו אנה אמנו אמר להם לא תוכלו לראותה אמרו ברוכה תהא בכל מקום שהיא ע"כ. והכבוד הזה הוא הנקרא שכינה וכבר ידעת שהיא כלולה משש קצוות והנה היא שביעית משפעת כח לו' קצוות. וכן ישראל שמעו עשרת הדברות מפי השכינה מתוך האש, ומזה דרשו רבותינו ז"ל בשבעה קולות נתנה תורה והם נזכרים בפרשה הזאת ויהי קלת וברקים וענן, קלת כתיב, וקול שופר הרי ב', וכתיב ויהי קול השופר וכתיב יעננו בקול הרי ארבעה, וכל העם רואים את הקולת, קולת כתיב ואת קול השופר הרי ו', והזכיר תחלה וידבר אלהים הרי ז'. וכן בסדר ואתחנן אחר עשרת הדברות תמצא ז' קולות ג"כ שם אכתוב בעה"י, והנה משה ע"ה השיג במעמד הקדוש הזה ז' קולות שהן ז' ספירות ונקראים בלשון הקבלה שבע ספירות ובלשון רז"ל ז' קולות ובלשון הנביאים ז' עינים, והוא סוד הכתוב (זכריה ג) על אבן אחת שבעה עינים מלשון גוונים, ומשה לבדו הוא המתבונן בשם והמשיג אותם אבל ישראל שלא עלתה השגתם כל כך היו שומעים הדבור מפי האלהים בקול אחד בלבד זהו שכתוב (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם כו' קול גדול ולא יסף, כי לא שמעו הקהל כל הדברים אלא קול א' בלבד לא השיגו מהם יותר, וכן תמצא בדוד ע"ה שהזכיר ז' קולות (תהלים כט) קול ה' על המים קול ה' בכח קול ה' בהדר הרי שלשה והם החסד והגבורה והתפארת, קול ה' שובר ארזים זה הנצח, קול ה' חוצב זה ההוד, קול ה' יחיל מדבר זה יסוד, קול ה' יחולל אילות זה מלכות, ואחר שהשיג משה שבע ספירות הללו חזר ובקש למעלה מהם והוא שאמר (שמות לג) הראני נא את כבודך, ושם אכתוב בעה"י.
וצריך אתה לדעת כי השכינה שהיא שביעית משפעת כח לשבעים שמות ושבעים שמות לשבעים אומות שהם ממונים עליהם וכשהיה הדבור יוצא מפי השכינה היה נחלק לז' קולות ומז' קולות לשבעים לשונות מזה שמעה כל אומה ואומה הדבור לפי שהיה מתחלק לשבעים לשונות. וכן אמרו במדרש תהלים (תהלים סח) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב היה הדבור יוצא ונחלק לשבעה קולות ומשבעה קולות לשבעים לשון כאדם המכה על הסדן וניצוצות יוצאין לכאן ולכאן, כך המבשרות צבא רב. ומכאן תבין סוד השבועה והנדר כי לשון שבועה נגזר מן שבע ושבע ספירות שהרי הנדר למעלה מהשבועה, ומפני שאין עסק התורה אלא בשבע הנזכרים והתורה יצאה משם לבד אין השבועה חלה לבטל המצוה שאי אפשר לשעור לעלות למעלה משעורו ואיך תתבטל המצוה מפני השבועה, ואין עקר המצוה אלא מעקר השבועה, אבל הנדר שהוא למעלה מן השבועה הרי הוא חל לבטל את המצוה מפני שעקרו של נדר עולה על עקר השבועה ועל כן יש לו כח לבטל המצוה שהיא מן השבועה שהוא למטה ממנו, ולשון נדר ושבועה שמם יוכיח עליהם ויורה על ענינם כי הנדר אין לו קצבה ולשונו הרי הוא עלי מורה דבר שאין לו קצבה וזכר לדבר (תהלים נו) עלי אלהים נדריך וכן (במדבר ל) ונדריה עליה, אבל השבועה יש לה קצבה שהרי חשבון ז' דבר קצוב הוא, ובדבור לא תשא אבאר סוד השבועה וטעם חומר האיסור שבה, ובפרשת ראשי המטות (במדבר ל) אבאר סוד הנדר בעה"י. הנה בארתי לך בפסוק זה מעקרי התורה לא אצטרך במקומות אחרים להאריך בהם כי מכאן תוכל להבינם.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד יתבאר על דרך שאמר רב קטינא (מנחות דף מא.) ענשיתו אעשה וכו' עד כאן, הרי שעל עשה לא יעניש הכתוב, לזה אמר ה' כי יביא ה' במשפט עונש על כל הדברים גם לעשין הרשומים בי' הדברות, אמונתו ית' שהוא עיקר הכל הרשומים בתחלת דבר ה' אנכי וגו', שבת, כבוד אב ואם, על אלו הגם שהם עשה יש אלהים שופטים בארץ, והוא אומרו וידבר אלהים שהוא בחינת הדין את כל הדברים בין עשה בין לא תעשה:
עוד ירצה באומרו את כל הדברים לומר כי אין חפץ במקבל תורה אלא אם יקבל כל התורה, וכל המקבל עליו תורה חוץ ממצוה א' אין לו תורה (בכורות דף ל:):
עוד ירצה על פי ממה שהקדמתי בפ' בראשית כי כשידבר ה' בתגבורת המכונת לשם אלהים ידבר דברים מופלאים אשר אין הפה יכול לדבר והוא שיאמר הדברים שלימים וכן רבים בדבור אחד כאשר עשה בבריאת עולם, כמו כן ביום מתן תורה דיבר בתגבורת את כל הדברים בדבור אחד, ואומרו תיבת לאמר יתבאר בהעיר מה שיש להעיר בנוסח עשרת הדברים מדוע שינה הכתוב נוסח דיבור מדיבור כי בתחלה התחיל לדבר בסדר זה אנכי ה' אלהיך, הוצאתיך, על פני, כי ה' הוא המדבר על עצמו יתברך שמו ואחר כך יצא לדבר בדרך אחר את שם ה' אלהיך, לא ינקה ה', שבת לה' אלהיך, כי ששת ימים עשה ה', שהיה לו לסיים כדרך שהתחיל על זה הדרך לא תשא את שמי, כי לא אנקה, כי ו' ימים עשיתי וגו':
אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (מכות דף כד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום פירוש בתגבורת הדיבור יובן כי כאשר דיבר ה' עשרת הדברים בדיבור אחד כמו שכתבנו בסמוך אין האוזן יכולה לשמוע כל הגבורות וכשהשמיעם לישראל השיגו הם שמוע ב' דברות מהם שהם דיבור אנכי וגו' ודיבור לא יהי' לך ויצתה נשמתם כאומרו (שה"ש, ה) נפשי יצאה בדברו ולא יכלו הבין עוד ושאר הדברות נחצבו להבות אש מקולו יתברך ועמדו סדורים על הר סיני עד שחזרה נשמת ישראל בטל חיים באו הדברות שהם קולות האדיר ברוך הוא והיו מדברות לכל א' מישראל, ולזה תמצא שאנכי ולא יהיה לך נחקקו בתורה כסדר שאמרם ה' אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך כי האלוה בכבודו מדבר נוכח לישראל בעד עצמו ברוך הוא וכמו כן במצות לא יהיה לך גם כן ידבר כסדר זה אבל משם ואילך ידבר קולו יתברך בעד מלאכו כאומרו שבת לה' אלהיך, כי ששת ימים עשה ה', על כן ברך ה', וגו' וכן כולם, כי אינו יכול הקול לומר שבת לי וגו', עשיתי את השמים וגו' ונתתי וגו', כי אינו אלא מלאכו ית' והבן ויערב לחכך. והגם שאמרו ז"ל (מכות דף כג:) כי משה אמרם לישראל, אפשר כי משה היה בו כח ושמע כולם וכשבאו הקולות לדבר לישראל היה קולו של משה גם כן מדבר. ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו (לעיל י"ט י"ט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ותמצא שאמרו ז"ל (שהש"ר פס' ישקני) שכל דיבור ודיבור היה עומד על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו תקבלני עליך והוא אומר לו הן ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו, ולפי זה יתיישב אומרו לאמר על זה הדרך וידבר אלהים את כל וגו' פירוש בתגבורת האלהים ודיבר כולם בדיבור אחד גם עשה כח בדברות שהם בעצמם יאמרו לישראל כשיצטרכו כמו שכן היה כי כשלא יכלו ישראל לשמוע כולם מהגבורה דברו הם אליהם כמו שכתבנו:
עוד יכוין באומרו לאמר כי יש בסדר זה שנדברו בו הדברים מעלה ורוממות לישראל על דרך אומרו (דברים כ"ו, י"ח) וה' האמירך וגו' כי הרבה תועליות נמשכו מזה שפסקה זוהמתן וזה יסוד קניית הקדושה בהם לעולם:
עוד יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל (תנחומא תולדות) שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הנבראים בחיים חיותם משום (איוב, טו) הן בקדושיו לא יאמין, ולזה לא יחד שמו על אברהם לומר עליו אלהיך אלא אחר מותו, והוא אומרו וידבר אלהים את כל הדברים האלה פירוש בתגבורת הדיבור כמו שפי' דברים שאין האוזן יכולה לשמוע, והטעם הוא לאמר להם אנכי ה' אלהיך פירוש ליחד שמו על כל אחד ואחד מהם לומר לו אלהיך אשר על כן השמיעם את קולו ליסרם להפריד מהם הזוהמא ובזה יהיו ראוים לומר להם כן. ולדברי רבותינו ז"ל (שבת דף פח:) שאמרו שפרחה נשמתם נמצאת אומר כי כשיחד שמו עליהם היה זמן יציאת נשמה אז אמר לכל אחד מהם אלהיך, והגם שהיו בחיים ושמעו גם כן לא יהיה לך וגו', לא יתייחס לה איחור כי הכל אמר ה' בדיבור אחד ולא קדמה אפילו אות לחברתה. עוד אומרו לאמר יכוין אומרם ז"ל (זהר ח"ב צ"ג ב) שכל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות, והוא אומרו לאמר פירוש דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כלולות ורמוזות. וראיתי לתת טוב טעם בהשמעת ה' לישראל ב' דברות אנכי ולא יהיה לך כי הם ב' שרשים לב' כללות המצות מצות עשה ומצות לא תעשה, אנכי היא עיקר ושורש כל מצות עשה, לא יהיה לך וגו' היא עיקר ושורש כל מצות לא תעשה, לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שרשי ב' עיקרי המצות שבזה לא תימוט תורה מזרעינו לעולם ועד:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
"את כל" - בדבור אחד, מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן, שנאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר".
- אם כן מה ת"ל "אנכי ה' אלהיך... לא יהיה לך..."? - מלמד שאמר הקב"ה בדיבור אחד עשרת הדברות, חזר ופירשן דיבור דיבור בפני עצמו.
- שומע אני אף כל דברות שבתורה נאמרו כולם בדיבור אחד? ת"ל "את כל הדברים האלה". אלה נאמרו בדיבור אחד ושאר כל הדיברות דיבור דיבור בפני עצמו:
"לאמר" - שהיו אומרים על הן - הן, ועל לאו - לאו, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: על הן - הן ועל לאו - הן.
ד"א "לאמר" - צא ואמור אליהם, והשיבני את דבריהם.
- ומנין שהיה משיב דברים לפני הגבורה? שנאמר "וישב משה את דברי העם אל ה'".
- ומה היו דברי העם? (שמות כד ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע".
- ומנין שהודה המקום לדבריהם? שנאמר (דברים יח יז) "ויאמר ה' אלי: הטיבו את אשר דברו":
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית