מזרחי על רש"י שמות כ
<< · מזרחי · על רש"י שמות · כ · >>
אם כן מה תלמוד לומר "אנכי ולא יהיה לך" שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו - במכילתא. ואינו רוצה לומר מה בא ללמדנו בכתיבתן, דאיך אפשר שלא יכתבם להודיענו מה הם הדברות שנאמרו בדבור אחד, שאף על פי ששמען משה, דאם לא כן מאי רבותיה דקודשא בריך הוא במה שאמרן בדבור אחד, מכל מקום בהכרח היה שיכתבם בתורה, כדי להודיענו מה דבורים היו, אלא על כרחך לומר שאינו רוצה לומר למה נכתבו, אלא למה נאמרו מפי השם פעם שנייה, ולא הספיק לו הפעם הראשונה שאמרן בדבור אחד ושמען משה רבינו עליו השלום, כדלעיל.
והשיבו ואמרו, כדי לפרש על כל דבור ודבור בפני עצמו, מפני שהידיעה הפרטית לחוד והידיעה הכללית לחוד. ואם תאמר, מנא להו לרז"ל לומר שחזר הקדוש ברוך הוא ואמרן פעם שנייה, עד שהוקשה להם לומר "ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה", שפירושו למה חזר ואמרן פעם שנייה, דילמא לא אמרן אלא בפעם הראשונה בדבור אחד ושמען משה וכתבן כדי להודיען, דבלולא זה לא היינו יודעין מה דבורים היו. יש לומר, דאי אפשר לומר שאלה הדברות שנכתבו הן הן הדברות בעינן שנאמרו בדבור אחד וכתבן כדי להודיען, דאם כן היה לו לכתבן כלן בלשון מדבר בעדו, כפי מה שנאמרו בדבור אחד, דמסתמא לא נאמרו אלא בלשון מדבר בעדו, מכיון שהמדבר היה השם בעצמו ובכבודו. ועוד, אלו היו אלה הדברות הכתובות הן הן הדברות בעצם, שנאמרו בדבור אחד, לא היו קצתם בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, מאחר שכלן נאמרו בדבור אחד, כמו נקודה אחת שאין חלקים לה, ולא יתכן שיהיה בה חלק בלשון מדבר בעדו וחלק בלשון נסתר, וכיון שאין הדברות הכתובות הן עצמן הדברות שנאמרו בדבור אחד, ולא שהן דברי משה שאמרן לישראל, דאם כן "אנכי" ו"לא יהיה" למה לא נכתבו בלשון נסתר כשאר הדברות, אבל נכתבו בלשון מדבר בעדו, כאילו הם דברי משה, על כרחנו לומר שאלה הדברות הכתובות הן דברי השם כשחזר ואמרן פעם שנייה כל דבור ודבור בפני עצמו. ומפני שלא שמעו ישראל אף בזאת הפעם השנית רק שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה", ולא השאר, לפיכך נכתבו שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלשון מדבר בעדו, כפי מה ששמעום מפי הגבורה, והשאר נכתבו בלשון נסתר, כפי מה ששמעום מפי משה. והיה ראוי להכתב כלן יחד בלשון מדבר בעדו, כפי מה שאמרן השם בפעם השנית, ואחר כך לכתוב השמונה מהן בלשון נסתר, כפי מה ששמעום מפי משה, אלא כדי שלא יאריך לכתבן פעמים, קצר הכתוב בזה וכתב שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלשון מדבר בעדו, כפי מה ששמעום בפעם השנית מפי הגבורה וכתב שאר השמונה דבורים, שלא יכלו לשמען מפי הגבורה, בלשון נסתר, כפי מה ששמעום מפי משה. ומפני שאינו נכר מן הכתוב שנאמרו פעם שנית מפי השם אלא "אנכי" ו"לא יהיה" בלבד, שהן כתובין בלשון מדבר בעדו, לפיכך לא הקשו רבותינו ז"ל למה חזר ואמרן אלא בשני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלבד, אבל הוא הדין נמי בשאר הדברות שכלן חזר ואמרן פעם שנייה, דאין סברא לומר שבשאר הדברות הספיק לו ממה שנאמרו בפעם הראשונה בדבור אחד, מפי שגלוי וידוע לפניו שאף אם יחזור לאמרן בפרטות, לא יכלו ישראל לשמען, אבל ב"אנכי" ו"לא יהיה" שגלוי וידוע לפניו שיכולין ישראל לשמען, לא הספיק לו הפעם הראשונה וחזר ואמרן פעם שנייה, כדי שישמעו אותן ישראל מפיו. ועוד, שבפירוש אמרו רז"ל "שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו". ואם תאמר, ומאן לימא לן שחזר השם ואמרן פעם שנייה ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו, דילמא לא אמרן אלא בפעם הראשונה בדבור אחד ואז לא שמעו ישראל אלא שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" בלבד, והשאר שלא יכלו לשמען חזר משה ואמרן להם בלשון נסתר, ודבורי "אנכי" ו"לא יהיה" נכתבו בלשון מדבר בעדו, כפי מה ששמעום מפי השם, ושאר הדברות נכתבו בלשון נסתר כפי מה ששמעום מפי משה. יש לומר, דאי אפשר לומר שכשנאמרו בדבור אחד שמעו ישראל שני דבורי "אנכי" ו"לא יהיה" ולא השאר, שהרי כשנאמרו בדבור אחד הרי הן כנקודה אחת שאין בה חלקים כלל, ואיך יתכן שישמעו את קצתן ולא ישמעו את קצתן, אם כן על כרחך לומר שבפעם השנייה שחזר ואמרן בפרטות אז שמעו את קצתן ולא את קצתן. אבל כתיבתן בלוחות לא ידענו באי זה אופן הם כתובים, אם כפי מה שכתובין בתורה השני דבורים מהן בלשון מדבר בעדו והשאר בלשון נסתר, ואם כפי מה שאמרן השם כלן בלשון מדבר בעדו, וזה וזה יכשר.
אבל החכם רבי אברהם בן עזרא כתב, "דע כי עשרת הדברים כאשר הם אמורים בפרשה הזאת כן אמרן כלם, כי כתוב 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר' ותחלתן 'אנכי' וסופן 'וכל אשר לרעך'. גם משה אמר, כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית, 'את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם' ואין הפסק ביניהם". ואני תמה מאד, איך סמך על אלה המקראות לחייב מהם שהדברות נאמרו מפי השם כאשר הם כתובים בפרשה, מקצתן בלשון מדבר בעדו ומקצתן בלשון נסתר, והלא הוא עצמו אמר שהעבריים ישמרו הטעמים ולא המלות, ולכן אין לתמוה מן החלופים שבין לשון הדברות הראשונות ללשון הדברות האחרונות. וזאת התשובה עצמה נשיב גם כן בעניין הנסתר והמדבר בעדו, כי כמו שבעניין שנוי הלשון אין לחייב מאלה המקראות שנאמרו בלשון הכתוב בפרשה, שאם כן יחוייב מזה סתירה בלי ספק, שהרי בדברות הראשונות כתוב, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" ותחלתם "אנכי" וסופם "וכל אשר לרעך". ויחוייב מזה שנאמרו בלשון הכתוב (שם) [פה], ולא בלשון הכתוב בדברות האחרונות, שיש בם תוספות ומגרעת ושנוי לשון מהלשון הכתוב בדברות הראשונות, ובדברות האחרונות כתוב, "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם" אחר שהזכיר עשרת הדברים מיד בלי הפסק ביניהם, ויחוייב מזה שנאמרו בלשון הכתוב שם, ולא בלשון הדברות הראשונות, שיש בם תוספת ומגרעת ושנוי לשון מהלשון הכתוב בדברות האחרונות. ועל כרחנו לומר שפירוש "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", גם פירוש "את הדברים האלה דבר ה"' הוא טעמם, לא המלות ההן בעצמן, כן בעניין שנוי הנסתר והמדבר בעדו, אין לחייב מאלה המקראות שנאמרו בלשון הכתוב בתורה קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, רק פירוש "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", גם "את הדברים האלה דבר ה"', הוא טעמם, לא מלותיהם בעינם. והנה טעם לא תשא את שמי לשוא, כטעם "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", כי הכתוב פעם ידבר בלשון מדבר בעדו ופעם ידבר בלשון נסתר, והכל אחד, כי כתוב, "ואיבתי את אויביך וצרתי את צוררך" ואחריו "והכחדתיו", כלן בלשון מדבר בעדו, ואחר זה "ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך" בלשון נסתר, ואחריו מיד "והסירותי מחלה מקרבך" בלשון מדבר בעדו, ואם כן אין לחייב ממאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" וממאמר "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם", שנאמרו מפי השם כאשר הם כתובים בפרשה, קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, כי לא יתכן שהשם בעצמו ידבר דבריו קצתן בלשון מדבר בעדו וקצתן בלשון נסתר, אבל הכתוב פעם יכתוב דבריו בלשון מדבר בעדו, כאילו הדברים יוצאים מפי השם, ופעם יכתוב דבריו בלשון נסתר כאילו הדברים יוצאים מפי הכתוב, אבל שיהיו הדברים יוצאים מפי השם ויהיו בלשון נסתר, אי אפשר בשום פנים.
מלמד שהיו עונין על לאו לאו ועל הין הין - במכילתא. ונראה לי שמה שדרשו פה במלת "לאמר", מה שלא דרשו כן בשאר המקומות, הוא מפני שהאמירה בכל מקום מורה על הדבור הפרטי, והדבור מורה על הדבור הכללי, ולכן לעולם אחר הדבור תבא אמירה, מפני שהוא פירוש הדבור ההוא. ופירוש "וידבר השם אל משה לאמר" לאמר לו, "דבר אל בני ישראל", הבא אחריו, לא לאמר להם, דאם כן מה טעם "דבר אל בני ישראל". אבל פה שכתוב אחר הדבור "את כל הדברים האלה", שהן פרטות הדבור, ואינו צריך אחריו אמירה, דרשו בו, לאמר (ישראל) "שהיו עונין על הין הין ועל לאו לאו". וכן גבי, "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" דרשו בו, מפני שאין האמירה ההיא פירוש דבור, כי פירוש "ואתחנן" ואתפלל, לא ואדבר. ולזה לא תמצא לרז"ל בשום מקום לדרוש על "דבר ואמרת". רק על "אמר ואמרת" מפני ששניהם בלשון אמירה, אבל כשהאחד מהם בלשון דבור והאחר בלשון אמירה, לא דרשו בו כלום, מפני שהאמירה היא פירוש הדבור, שהדבור הוא כללי והאמירה פרט הדבור. ואף על פי שגם כששניהם בלשון אמירה, יש לומר שהאמירה האחת היא במקום דבור, כמו "אמרי האזינה", שהוא במקום דברי, וכן "אמרי אמת", שהוא במקום דברים, וכן "כי היא שמעה את כל אמרי ה"' במקום דברי ה'. וההפך "בא אל פרעה ודברת אליו" במקום ואמרת אליו, "וידבר משה אל אהרן ואל בניו קחו את המנחה" במקום ויאמר משה, ולכן יבאו במקומות רבים שתי אמירות זו אחר זו, ותהיה האחת במקום דבור והאחרת כמשמעה לשון אמירה, כמו, "ויאמר ה' אל משה לאמר", "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר", "למה יאמרו מצרים לאמר", עם כל זה דרשו ב"אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים" בדרך אסמכתא. אבל מה שדרשו בתורת כהנים בפסוק "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר צא ואמור [להם] דברי כבושין כו', או צא ואמור להם דברי והשבני" כו', אף על פי שהוא אחר מלת וידבר, אפשר מפני שמלת "מאהל מועד" מפסיק בין לאמר ובין וידבר ה' אליו. וזה על דרך הפשט מלת "לאמר" דבקה עם "וידבר" ומלת "מאהל מועד" דבקה עם "ויקרא", כאילו אמר, ויקרא ה' אל משה מאהל מועד וידבר אליו לאמר: