רמב"ן על שמות כ ו
<< | רמב"ן על שמות • פרק כ' • פסוק ו' | >>
• ב • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יח • כ • כא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃
(שמות כ ו): "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" - כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (שבועות כא א) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו.
ועל דרך הפשט, יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון (שמות כג א): "לא תשא שמע שוא", (תהלים טז ד): "ובל אשא את שמותם על שפתי", כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. וכן (זכריה ט א): "משא דבר ה'", וכן (ישעיהו ג ז): "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש", שישא קולו לאמר כן. ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים (תמורה ג:): "מוציא שם שמים לבטלה". וכבר אמרו רבותינו(נדרים י:): "מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, אלא יאמר עולה לה', חטאת לה', ת"ל "קרבן לה'" (ויקרא א ב), והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, קל וחומר וכו'" (ראו גם ספרא ויקרא ב).
וסידר זו המצוה אחר אזהרת עבודה זרה, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב (ויקרא יט יב): "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך". וכמו שהחמיר בעבודה זרה וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי "לא ינקה" אותו. ואמר בלשון הזה, ולא אמר כי יפקוד עליו, בעבור שאינו אצל הנשבעים עבירה גמורה ויחשוב שראוי למחול לו, אמר כי לא ינקה כל הנוגע. ודבר רבי אברהם על הכתוב הזה - כהוגן.
והנה, לשון הכתוב הזה "את שם ה' אלהיך", כאלו משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן, ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר: "אנכי", "אשר הוצאתיך", "על פני", "כי אנכי", "לאוהבי ולשומרי מצותי". ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.): "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום", שהם עיקר הכל.
ורבי אברהם הקשה, כי הכתוב אמר (שמות כ א): "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", ומפורש מזה (דברים): "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם", ושם כתוב עוד "ויכתבם על שני לוחות אבנים", כי כאשר אמרם אל כל קהלכם כן כתבם על הלוחות. ואני אפרש לך קבלת רבותינו: בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה, ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי. ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה. וכך הם מפרשים (שמות יט יט): "משה ידבר והאלהים יעננו בקול". ועל כן היו בהם דברי ה' עם משה שיאמר להם כן. והכונה היתה בזה, כדי שיהיו כלם נביאים באמונת ה' ובאיסור עבודה זרה, כאשר פירשתי (שמות יט, ט), לפי שהם העיקר לכל התורה והמצות, כמו שאמר (דברים ד י): "הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים". אבל בשאר הדברות יקבלו מפי משה ביאורן עם שמיעתם קול הדברים, ובשאר המצות יאמינו במשה בכל.