קטגוריה:משלי כו ז

דַּלְיוּ הוא פועל מהשורש דלה שעניינו הרמה והגבהה, כמו ב([[{{{2}}}]]): "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי" ושמות ב19: "וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן". המילים דליו שוקיים מפיסח הן משל המתאר את המשל שבפי הכסילים. ניתן לפרשו בכמה דרכים:

1. המשל בפי הכסילים אינו מתאים לנמשל שבדעתם. שוקיים הם רגליו של הפיסח, והן דליו - הן גבוהות זו מזו, אינן באותו גובה. כך גם המשל בפי הכסיל - הוא אינו דומה לנמשל: "גבהו שוקים מפסח, שהאחד גבוה מחבירו, וזה גורם שאינו יכול ללכת ביושר. וכן הענין במשל אשר בפי כסילים, כי לא יסכים המשל לנמשל מפני מה שיוסיפו או יחסרו בזכרם המשל" (רלב"ג, וכן מצודת דוד), ""המשל פונה לצד זה, והנמשל פונה לצד אחר" (הגאון מווילנה).

2. המשל בפי הכסילים מסתמך על הנחות יסוד מלאכותיות. שוקיים הם "העצים שהפיסח נותן תחת אצילי ידיו כדי לסמוך את עצמו עליהם" (רמ"ד וואלי), הקביים שלו; כאשר דליו (הרימו) מהפיסח אתהשוקיים המלאכותיות שלו, הוא נפל מייד כי אינו יכול לעמוד בעצמו; כך גם המשל בפי הכסיל - הוא מסתמך על הנחות יסוד מלאכותיות, וכשמרימים אותן ולא מקבלים אותן - כל המשל נופל (אראל ע"פ דעת מקרא).

מי שרוצה שלא להיחשב לכסיל, צריך להיזהר מאד כשהוא משתמש במשלים. לעניות דעתי, עדיף שהאדם ישתמש במשלים רק בינו לבין עצמו, כדי להסביר לעצמו את הטענה שלו; לאחר שהוא הצליח להסביר לעצמו, ישתדל לנסח את ההסבר במילים פשוטות וברורות ובלי משלים, כדי לחסוך מעצמו את הצורך להוכיח שהמשל מתאים לנמשל.

1. שלמה המלך אהב מאד משלים, (מלכים א ה יב): "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל"*. מסתבר שבימיו המשל הפך להיות פופולרי בציבור, והרבה אנשים דיברו במשלים כדי להראות שהם חכמים. לכן ספר משלי מקדיש שני פסוקים - זה ופסוק 9 - כדי להזהיר מפני חיקויים - להבחין בין משלי חכמה לבין משלי כסילות.

2. בתורה, האדם היחיד שנאמר עליו "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ" הוא בלעם (7 פעמים בבמדבר כג-כד). לפי חכמי התלמוד, "בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר (במדבר כג, ג) וילך שפי" (ר' יוחנן, בבלי סוטה י א); חיגר הוא התרגום הארמי של פיסח. אם כך, אולי "העניין רומז אל בלעם הרשע, שרוח הקודש היה סומכו כסמוכות אל הפיסח, לומר אותן המשלים שאמר לטובתן של ישראל, וכאשר סיימן, לא נשאר בידו כלום מצד הקדושה, כפיסח הזה שנופל על הארץ כשהסירו ממנו סמוכותיו... ואפשר שלטעם זה קראו הכתוב נופל וגלוי עיניים, כי היה נופל מצד עצמו, וגלוי עיניים לפי שעה מצד הקדושה" (רמ"ד וואלי, פירוש אחרון).