קטגוריה:משלי כה טז

באיזו תדירות כדאי לבוא לביקור אצל חברים כך שזה לא יטריד אותם ולא יעיק עליהם?

רמז לתשובה ניתן למצוא בפסוקים שלנו:

פסוק 16 הוא משל: אדם הולך ביער ומוצא דבש. החכם ממליץ לו אכול דיך - אכול רק כדי להרגיע את הרעב, אבל לא כדי לשבוע, כי אם תשבע מהדבש, אתה עלול להקיא.

פסוק 17 הוא הנמשל: הביקור שלך אצל רעך הוא מתוק כמו דבש, אבל אתה צריך להיזהר, "להאכיל" אותו בביקורים רק כדי להרגיע את ה"רעב", רק כל עוד אתה רואה שהוא מתגעגע אליך ומחכה לביקורך: הקר רגלך מבית רעך - עשה שרגלך, כלומר ביקוריך בבית רעך, יהיו יקרים (= חשובים ובעלי ערך) עבורו. אם אתה רואה שהביקור שלך אינו חשוב ויקר לו, הוא אינו מצפה לך - אל תבוא, פן ישבעך ושנאך, פן יגיע למצב של שובע מביקוריך, ויתרחק ממך לאורך זמן.

כדי ליישם עצה זו, צריך לדעת לזהות, האם החבר אכן 'רעב' לביקור; מה יעשה מי שאינו יודע לזהות זאת?

אולי ישנו רמז לכך בתחילת פסוק 16: "דבש מצאת... ". הביקור צריך להיות כמו מציאה (= תוצאה לא בטוחה של חיפוש), דבר לא שגרתי, שאי אפשר לדעת מתי יגיע. אם הביקורים שלך הופכים להיות צפויים ושגרתיים, יש חשש שהם יגרמו לשביעה, ולכן כדאי למעט בביקורים, עד שהביקור הבא כבר יהיה מפתיע ולא שגרתי. ואולי יש לכך רמז גם במילה הקר, המזכירה את המילה "מקרה", "אקראי".

כשבני ישראל היו במדבר, הם התאוו לאכול בשר. ה' הבטיח להם שייתן להם הרבה בשר, (במדבר יא יט): "לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא, יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם". הבטחה זו כוללת גם אזהרה סמויה, "בשר מצאת - אכול דייך, פן תשבענו והקאתו" - דרך האף.

אולם, בני ישראל לא הבינו את האזהרה הסמויה, וזללו בשר בתאוה, (במדבר יא לג): "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָּעָם וַיַּךְ ה' בָעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד"; הם לא הספיקו להשביע את תאוותם אלא מתו כשהם עדיין מתאווים, (במדבר יא לד): "וַיִּקְרָא אֶת שָׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שֵׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים".

שלושה פסוקים נוספים בספר משלי מדברים על דבש כמשל; ראו פסוק 27.

בדברי חז"ל, הדבש הוא משל לתורת הסוד: "ארבעה נכנסו בפרדס... בן זומא הציץ ונפגע [השתגע], ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו" (בבלי חגיגה יד:, מדרש משלי (בובר) כה טז; רמ"ד וואלי על הפסוק). גם לימוד צריך להיות במידה.

פסוקים נוספים בספר משלי מדברים על חשיבות האיזון, למשל:

• (משלי ד כז): "אַל תֵּט יָמִין וּשְׂמֹאול, הָסֵר רַגְלְךָ מֵרָע" - שמור על איזון בדרכיך, אל תטה לאחד משני הקצוות*.
• (משלי כח יח): "הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ, וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת" - דְּרָכַיִם = דרכיים = שתי דרכים - שתי הדרכים הקיצוניות; מי שמעקם את דרכיו אל אחד הקצוות, ייפול באחד מהם (מלבי"ם).
• (משלי ד יב): "בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ, וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל" - לך באמצע הדרך, כך לא תצטרך להצר את צעדך כשתתקל בשוליים, ותוכל לרוץ בלי להכשל ולפול לתהום*.
• (משלי יד ב): "הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ - יְרֵא ה', וּנְלוֹז דְּרָכָיו - בּוֹזֵהוּ" - מי שהולך בדרך האמצעית עבורו, בהתאם לתכונותיו ונטיותיו, הוא ירא ה' (הגאון מווילנה).
• (משלי כב ה): "צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם" - צנים = צינה וקור, פחים = חום כמו פחם; כמו שקור מוגזם וחום מוגזם מזיקים לגוף, כך קיצוניות בכל תחום מזיקה לנפש (מלבי"ם).