ביאור:משלי יד ב
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד ב.
הולך ביושרו - ביושר שלו
[עריכה](משלי יד ב): "הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה', וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ."
מצודות
[עריכה]ההולך בדרך ישר הוא ירא את ה'; והנלוז (נוטה ומסיר) דרכיו מן היושר יבזה את ההולך בישרו, כי מחשיבו לכסיל.
סגולות
[עריכה]אדם ירא ה', הולך בדרך הישרה שלו גם כשזה קשה, נשאר ישר בכל מצב; אולם אדם הבוזה את ה', נלוז (מעקם) את דרכיו לפי הצורך.
/ אדם אשר ירא את ה' ומכבדו בליבו, הולך גם במעשיו בדרך הישרה בעיני ה'; אולם אדם הבוזה את ה' בליבו, נלוז (סר ונוטה) גם במעשיו מהדרכים הישרות בעיני ה'.
דקויות
[עריכה]מדוע הולך ביושרו ולא "הולך ביושר"? למי מתייחס כינוי השייכות?
1. יושרו של האדם - המידה המתאימה לו על-פי אופיו ומצבו:
דרך החכמה היא ללכת בכל מידה בדרך האמצעית (ראו שביל הזהב בספר משלי ). דרך זו נקראת "דרך הישר". אבל במקרים מסויימים, אדם שהתרגל ללכת יותר בדרך קיצונית בצד אחד - צריך להרחיק את עצמו לצד השני, עד שיגיע לאמצע. כלומר, לכל אדם, לפי מצבו הנפשי, יש דרך שהיא הישרה ביותר עבורו - היא יושרו (ע"פ הגאון מווילנה) .
את הדרך הזאת יודע רק האדם עצמו; אנשים אחרים שיראו אותו נוהג בקיצוניות - עלולים לצחוק עליו. למשל, אם האדם נולד עם יצר זללנות, והוא רוצה לשבור אותו ע"י צומות - אנשים שיראו אותו צם עלולים לצחוק עליו ולזלזל בו. אדם ההולך ביושרו - מתנהג בדרך הישרה עבורו ולא חושש מלעגם של הבריות - מראה בכך שהוא ירא ה' - שמטרתו רק לעשות רצון ה' ולא להגדיל את כבוד עצמו.
אבל נלוז דרכיו - מי שהולך בדרכים עקומות, שאינן מתאימות עבורו לפי מצבו הנפשי - מראה בכך שהוא בוזהו, בוזה את ה', כי דעתן של הבריות חשובה עבורו יותר מרצון ה'.
מכאן אפשר ללמוד גם לגבי מצוות תוכחה: כשאדם בא להוכיח את חברו, הוא צריך קודם-כל להכיר אותו היטב, כדי שיידע האם התוכחה הזאת באמת מתאימה ל יושרו של חברו - האם היא מתאימה לו ע"פ מצבו הנפשי, או שהיא רק תגרום לו נזק. ואולי משום כך נאמר ב (ויקרא יט יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ"(כפירוש חז"ל) "עם שאיתך בתורה ומצוות": מצוות התוכחה חלה רק על אדם שנמצא אתך, שאתה מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת מה יחסו לתורה ומצוות ומה התוכחה שמתאימה לו.
1.5. יושרו של האדם - המעשה שנראה ישר בעיניו: אדם שהולך ביושרו, כלומר בדרך שנראית לו ישרה, עושה זאת מתוך יראת ה', גם אם הוא טועה. אך אדם שאינו מייחס חשיבות למעשיו, לא מכבד את תפקידו שיועד לו, ובכך מזלזל גם בה' (ע"פ יעל) .
האם ייתכן כי כל אדם שעושה את מה שנראה לו ישר הוא ירא ה'? והרי נאמר ב (משלי יב טו): "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם"( פירוט )!
דוד אקסלרוד הציע: אדם הדבוק בתום לב באיזושהי מערכת ערכים, ממילא מקבל עול של דבר מה מעליו (ובכך הוא קרוב להיות ירא ה'); לעומתו, נלוז דרכיו הוא המתאים את השקפתו לצורכי צידוק מהלכיו העכשוויים, ממילא הוא מבחינתו השופט העליון (ולעולם לא יהיה ירא ה'). "ראשית חכמה יראת ה'" - תחילה של כל הבנה ומחקר היא קבלת עול מערכת חוקים, כלומר, הכרה בכך שהמציאות אינה מסתדרת בהכרח לפי רצוני. זה ללא ספק תנאי מינימאלי למחקר כלשהו.
2. יושרו של האדם - הדרך הישרה שהלך בה מאז ומעולם. הפסוק פונה לאדם שהקפיד במיוחד על מידה מסויימת, ועכשיו קשה לו להמשיך ולהתמיד בה. אם אותו אדם ירא את ה', הוא יתחזק וימשיך להתמיד במידה הטובה שלו גם כשקשה: "ביושרו שאחז בתחילה, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזין אותו ממקומו, כמו שאמר איוב", (איוב כז ו): "בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ, לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי", "כי בכך השראתו מתקיימת עליו, והיא מצילתו מכל הרעות ומכל העושקים" (רמ"ד ואלי) .
3. יושרו של ה', שנזכר בהמשך הפסוק; הדרך הישרה בעיני ה' (ראו "הקבלות"). רק מי שהולך, בפועל, בדרך הישרה בעיני ה', הוא ירא ה' באמת. יראת ה' אמיתית לא מסתפקת במחשבות ובאמונות מופשטות - היא מתבטאת גם במעשים, בהליכה בדרך הישרה בעיני ה'.
נלוז דרכיו בוזהו - מי בוזה את מי? - ניתן לפרש בהתאמה לפירושים הקודמים:
1. נלוז דרכיו בוזה את ירא ה'; כיוון שירא ה' הולך בדרך הישרה עבורו, הנלוז דרכיו = הרוצה ללכת בדרך עקומה, מבזה ומזלזל בירא ה', ולועג לו על כך שאינו נוהג כמוהו (מצודות).
2. נלוז דרכיו בוזה את עצמו; כמו בפסוקים נוספים שבהם כינוי שייכות מתייחס לנושא . כשאדם סר מהמידה הטובה שנהג בה כל ימיו, הדבר פוגע בכבודו ומבזה אותו.
3. נלוז דרכיו בוזה את ה' (ע"פ רש"י, הגר"א, מלבי"ם) ; בעוד שהולך ביושרו מראה בכך על כבוד ויראה לה', הנלוז (סר ונוטה) מהדרכים שה' קבע שיש ללכת בהן, מבזה את ה'. ואין הוא יכול לטעון ש"בתוך הלב" הוא מכבד אותו, כי הכבוד חייב להתבטא גם במעשים.
4. הולך ביושרו בוזה את נלוז דרכיו; כמו שנאמר על הצדיק ב (תהלים טו ד): "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד..."- הצדיק מבזה את המאוסים (או מואס את הנבזים), ומכבד את יראי ה'.
הקבלות
[עריכה]הליכה ביושר לפני ה' היתה התנאי לבחירת ה' בבית דוד. שלמה ידע את זה: t09a03
(מלכים א ג ו): "וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה: אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ, וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה, וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה".
וה' אף אמר לו בפירוש: t09a09
(מלכים א ט ד): "וְאַתָּה, אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר, לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר".
בפסוק שלנו, שלמה מעביר את הידע הזה לבניו, שיילכו גם הם ביושר לפני ה'.
אולם, שלמה עצמו לא פעל לפי העקרון הזה! t09a11
(מלכים א יא לג): "יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין... וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו"
כמו בעניין הנשים הנכריות (ראו משלי ב טז), גם בעניין היושר, שלמה עבר על העצות של עצמו! לכן, ה' קרע את הממלכה ממנו ונתן את החלק הגדול לעבדו ירבעם, וגם כאן, בתנאי שיילך ביושר:
(מלכים א יא לח): "וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ, וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי...".
מלכי בית דוד, שהמשיכו למלוך על יהודה, נשפטו גם בהמשך דרכם לפי עיקרון היושר בעיני ה' (כגון מלכים א כב מג, מלכים ב טז ב-ג, מלכים ב כב ב.
יושרו - כינוי השייכות מתייחס לאדם או לה'. ביטוי דומה נזכר בפסוק אחד נוסף, וגם בו אפשר לפרש את הכינוי באותן שתי דרכים - יושרו של האדם או יושרו של ה', (איוב לג כג): "לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ"( פירוט ).
ניגוד בין יראת ה' לבין בוז נמצא גם ב (משלי א ז): "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ", וגם שם הכוונה לבוז כלפי ה' ( פירוט ).
עצות
[עריכה]הפסוק מדגיש את חשיבות המעשים - ההליכה ביושר לעומת הדרכים הנלוזות.
יש אנשים שאומרים "אני מאמין בלב, זה העיקר!"; אכן, האמונה שבלב היא העיקר, אך אמונה חייבת להתבטא גם במעשים.
יושרו = הכינוי מתייחס לה', שנזכר בהמשך הפסוק - הדבר הישר בעיני ה'; הולך ביושרו ירא ה' = רק מי שהולך, בפועל, בדרך הישרה בעיני ה', הוא ירא ה' באמת; יראת ה' אמיתית מתבטאת בהכרח בניסיון ללכת ולעשות הישר בעיני ה'.
נלוז = סר ונוטה; נלוז דרכיו בוזהו = מי שסר ונוטה מדרכי ה', מהדרכים שה' קבע שיש ללכת בהן, מבזה את ה', ואין הוא יכול לטעון ש"בתוך הלב" הוא מכבד אותו, כי הכבוד חייב להתבטא גם במעשים.
"פעם אחת, נסעתי בטרמפ עם בחור חילוני. מייד כשראה את הכיפה שעל ראשי, השיחה הגיעה לענייני דת. "אני דתי בלב", הוא אמר; "אני לא צריך מצוות ומעשים חיצוניים!". הוא פתח את תא הכפפות והראה לי תמונה של הבבא סאלי, והוסיף "סבא שלי היה רב!". קצת אחר-כך השיחה הגיעה לענייני צבא: "אתם הדתיים לא בסדר, אתם לא משרתים בצבא!". יכולתי להגיד לו את האמת - שאני משרת בצבא הרבה יותר ממנו - אבל החלטתי להתחכם: "אני חייל בלב, אני לא צריך מעשים חיצוניים! וחוץ מזה, סבא שלי היה רמטכ"ל, ויש לי ברכב תמונה של משה דיין!". הוא כנראה לא הבין את הבדיחה, כי זמן קצר אחר-כך, מצאתי את עצמי עומד ליד הכביש הראשי ומחכה לטרמפ חדש..." (על פי סיפור שפורסם בעלון "גילוי דעת", מדור "שירות לכוחות", באמצע שנת ה'תשע"א; לצערי שכחתי את שם המחבר) .
הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:הולך ביושרו - ביושר שלו
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-12-07.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/14-02