קטגוריה:משלי כה ו

1. לפי פשוטו, הפסוק מכוון לפקיד בארמון המלך ומייעץ לו לנהוג בענוה ולא "לקפוץ בראש". כשהמלך שואל את חכמיו שאלה (כמו ב(אסתר א טו): "מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים"*, וב(דניאל ב ג): "חֲלוֹם חָלָמְתִּי וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת הַחֲלוֹם"), אל תהיה הראשון שעונה. ייתכן שהתשובה שלך לא תמצא חן בעיני שאר השרים, ואתה תתבזה ותרד ממעמדך. תן לגדולים ממך לענות ראשונים, ורק כשתראה שהם לא מצליחים, תציע את התשובה שלך (ע"פ ד"ר נילי סמט).

וכן, כשהמלך מחפש מועמד לתפקיד בכיר, אל תמהר להציע את עצמך. אם אתה מתאים לתפקיד, המלך כבר ידאג לקרוא לך עלה הנה!, ולא תפסיד שום דבר; אולם, אם אינך מתאים לתפקיד, יגידו לך לרדת, והדבר יגרום לך השפלה בפני יריביך.

2. המלך בפסוק זה הוא גם משל לה', מלך העולם, המביא כל אדם למקום הראוי לו בעולם, (שמואל א ב ז): "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם". לפי זה, הפסוק מדבר לא רק על תפקיד במקום העבודה או במדינה, אלא גם על מעמד חברתי, כלכלי או כל מעמד אחר שהאדם בוחר להיות בו.

כך פירשו חכמי התלמוד: "דלא ידל - ידלוניה" (בבלי מועד קטן כח:), והרמח"ל הרחיב: "נדבר עתה מענות המעשה, והיא תתחלק לארבעה חלקים: בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובורח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל... בשבתו - שיהא מקומו בין השפלים ולא בין הרמים, והוא גם כן מקרא מלא: "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד וגו' ". וכן אמרו ז"ל בויקרא רבה (פרק א'): "הרחק ממקומך שנים ושלשה מקומות ושב עד שיאמרו לך רד". ועל כל המקטין עצמו אמרו ז"ל (בבא מציעא פ"ה): "כל מי שמקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא", וכנגד זה אמרו (ילקוט יחזקאל כ"א): "הסר המצנפת והרם העטרה" - "כל מי שהוא גדול בעולם הזה קטן בעולם הבא", ומיניע להפך מי קטן בעולם הזה זמן גדולתו לעולם הבא, ואמרו (סוטה ה'): "לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הניח הקדוש ברוך הוא כל הרים וגבעו והשרה שכינתו על הר סיני", וזה מפני שפלותו, וכן אמרו (ראש השנה י"ז): "לשארית נחלתו" (מיכה ז') - "למי שמשים עצמו כשירים"." (מסילת ישרים כב)

1. דניאל נהג לפי עצה זו כשעמד לפני מלך בבל. המלך חלם חלום וביקש מיועציו שיפתרו אותו. רק אחרי שכל היועצים הבכירים נכשלו, הציע דניאל את הפתרון שלו (דניאל ב).

2. גדולי המנהיגים של עם ישראל נהגו לפי עצה זו כשעמדו לפני ה', מלך מלכי המלכים. הם לא הציעו את עצמם לתפקיד, עד שאמרו להם בפירוש עלה הנה.

- דוד בן ישי היה רועה צאן, ובכלל לא חשב להציע את עצמו להנהגה, עד שבא שמואל הנביא, (שמואל א טז יא): "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי 'הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?' וַיֹּאמֶר 'עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן'. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי 'שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ, כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה'"

מעבר לכך, גם כשה' כבר פנה אליהם והציע להם להיות מנהיגים, רובם סירבו והתחמקו, עד שלא הייתה להם ברירה וה' אמר להם פעם נוספת עלה הנה!. כך למשל:

- משה, (שמות ג יא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים 'מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?'"*

- גדעון, (שופטים ו טו): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו 'בִּי אֲדֹנָי, בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל? הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה, וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי'"

- שאול, (שמואל א ט כא): "וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר 'הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן, וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה?'"

- ירמיהו, (ירמיהו א ו): "וָאֹמַר 'אֲהָהּ ד' ה', הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר, כִּי נַעַר אָנֹכִי''"

3. ויש אומרים שזה גם המסר של משל יותם - כל הטובים אינם מחפשים שררה, מי שמחפש שררה הוא אָטָד - שיח קוצני...

4. משפט עממי בימינו מעביר רעיון דומה: ""אל תקפוץ מעל הפופיק"".