עם טעמים:
לְהַקְשִׁ֣יב לַחׇכְמָ֣ה אׇזְנֶ֑ךָ תַּטֶּ֥ה לִ֝בְּךָ֗ לַתְּבוּנָֽה׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"להקשיב אזנך לחכמה" - ללמוד אותה מהיודעים, עם מה שיישיר אותך לחשוק ולחקור בה מהשיג לה, ויראה מהחכמה בדברים עצמיים כמו שזכרנו, ואחר שתדע החכמה - "תטה לבך לדעת התבונה".
"להקשיב לחכמה אזנך", כבר בארתי שהחכמה היא תלמד על כל המעשים והמנהגים שיפול עליהם שם טוב ורע, והבינה היא בעניני האמונות והדעות שיפול עליהם שם אמת ושקר, ובארנו שחקי החכמה א"א שיוציא האדם מדעתו רק צריך לקבלה מן החכמים שקבלוה מפי הנביאים או מלמוד התורה, ועז"א להקשיב לחכמה אזנך, אמנם הבינה יבין האדם מכח בינתו מעצמו, ועז"א "תטה לבך לתבונה", כי א"צ לזה שמיעת האוזן רק הבנת הלב:
ביאור המילות
"לחכמה. לתבונה", התבאר (א' ב') שהחכמה לא תודע רק ע"פ הקבלה, והבינה יבין האדם מעצמו:
להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה — לשמוע ממלמדך תורה, ולהתבונן בה כדי להבין דבר מתוך דבר. אם כן, הלב והאוזן שני סרסורים נכבדים להשיג מעלת החכמה והתבונה. ומפני שמעלת האוזן גדולה מאד, אמרו רז"ל (בבא קמא פה ב): חרשו, נותן לו דמי כולו. וייחס האוזן לחכמה והלב לתבונה, שהאוזן שומע החכמה מרבו, והלב מבין להוציא דבר מתוך דבר.
