קטגוריה:דברים כה יז

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

זכור את אשר עשה לך וגומ' עד סוף הסדר, לפי שאמר למעלה כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול, סמך כאן מצות זכרון מלחמת עמלק שעשה עול גדול לישראל בצאתו להלחם בם בדרך והיה זה תועבה לפני הש"י, ולזה יצוה למחות את שמו ולזה ראוי לכל אדם שיתרחק מהעול כי ימחה מספר חיים ועם צדיקים אל יכתב, והמצוה הזאת באה בפרש' בשלח שנאמר שם כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו', וביאר בה משה אדוננו כאן דברים, הא' שלא יחשבו בעבור שנ' שם ושים באזני יהושע שמצות מלחמת עמלק מוטלת עליו והוא לכבודו בעבור ישראל עמו כי הנה המצות לכל ישראל היא בכל דור ודור שיזכרו זה שינקמו נקמתו בבא עתו, והשנית שלא יחשבו שמעת הכנסם לארץ יחוייבו במלחמ' עמלק כי לא יהיה החיוב כ"א אחר החלק הארץ והתישבם בה, ובפי' הפסוקים ראיתי למפרשים שני דרכים, האחד לרש"י ז"ל שפירש אשר קרך בדרך מגזרת קור שהפשירך מרתיחתך שהיו האומות יראים להלחם בכם כמו שאמר שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, ובא עמלק והראה לאומות מקום להלחם עמכם כמוהו, ויזנב מגזרת זנב שחתך וזרק כלפי מעלה הנחשלים חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטם ואתה עיף ויגע ברעב ובצמא, ופי' לא ירא אלהים על עמלק שלא ירא אלהים בהרעו לכם, והדרך הב' הוא להרלב"ג, יאמר שעמלק לא בא לשלול שלל ולבוז בז כי אם להשחית את ישראל בעצם כי זאת היתה כונתו באמת וז"ש זכור את אשר עשה לך עמלק, רוצה לומר שמה שעשה לא עשה לא מפני חמדה ולא מפני כבוד ותפארת ונצחון כ"א לך כדי להשחיתך וקרך בדרך בפתע פתאום קודם שתחלצו כלי מלחמה בהיותך בלתי מוכן להמלט מידו לא בגבורתך כי היית בלתי מלומד מלחמה וגם בסבת הדרך עיף ויגע, ולא בזכותך ותפלתך והשגחת הש"י עליך כי היית אז בלתי ירא אלהים, על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' ויהיה ולא ירא אלהים נסמך לואתה שאמר למעלה, ועם היות דבריהם מחוורים נראה לי בפי' הפסוקים דרך אחר, והוא שמשה אדוננו חשב אולי ישראל יאמרו שמלחמת עמלק לא היתה מוטלת עליהם אם לפי שכוונתו היתה לבטל היכולת האלהי ואלהים הוא ירב לו כ"ש כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק ר"ל כיון ששלח ידו בכם לחרף הש"י יהיה לו מלחמה עמו עד דור דור ואם לפי שהשם יתברך בעצמו אמר כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק שהוא המורה שיריב עמו לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו, הנה להסיר מהם המחשבה הזאת אמר כאן זכור את אשר עשה לך עמלק, רוצה לומר אל תאמר בלבבך מלחמה לה' וישראל ישכון לבטח אין לי בזה דבר, כי הנה עמלק לא היתה כונתו כי אם למחוק זרעכם ושמכם מן העולם ועמכם נלחם לא עם האל, ולכן לכם תאות הנקימה ממנו ואין חיוב הזכירה ליהושע כי אם במה שהוא שר צבא העם, וזה שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, וכלל עוד במאמר הזה כונה שנית והיא שהאדם שקבל חמס ועלבון מן אדם אחר וירצה להנקם ממנו צריך שיזכור תמיד העלבון והחרפה ההיא שקבל ממנו כי הזכירה ההיא תעורר אותו אל הקימה, אמנם כאשר יתן אל לבו שגם כן עשה הוא עמו קלונות וחרפות יתישב לבו ולא יתעורר להנקם עוד, ולזה אמר אל תזכור דבר ממה שעשית אתה לעמלק ולא ממה שהחלישו יהושע לפי חרב ולא מהחרפה והקלון שקבל במלחמתו, אל תזכור דבר מזה אבל זכור את אשר עשה לך עמלק כי אז בזכרון זה תחפוץ ותשתדל בנקימה. והנה רשם במה שעשה עמלק ארבעה דברים מגונים:

הא' שנלחם עמהם מבלי סבה, כי הנה הלוחמי' מהם שיעשו מלחמותיהם כנגד האויבים הבאים עליהם לקחת את ארצם ולכבשם ילחמו להנצל מהם, ומהם שילכו לכבוש ארצות גוים אשר לא להם ועל זה ילחמו, אבל עמלק לא היה לו סבה מזה במלחמתו, כי הנה ישראל לא היו עוברים בארצו ובאים להלחם בו לשיצא להלחם בם, וגם לא היה להם ארצות שילך עמלק לכבשם ולחמדתו אותם ילחם בם, אבל היתה לבד מלחמתו בדרך בצאתם ממצרים, ר"ל שהוא יצא לשטן להם בדרך, עובר ומתעבר על ריב לא לו:

והב' שעם היות ממנהג המלכים כפי המעלה שקודם בואם להלחם בעם אחד יודיעו לאויביהם ביאתם ויאמרו להם הכינו כלי מלחמתכם כי הנני בא להלחם אתכם וכמו שאמר (ירמי' מ"ו) בפרעה התיצב והכן לך והיה זה כדי שלא יבאו כגנבים שודדי לילה, הנה עמלק לא עשה כן אבל בא וילחם בפתע פתאום וזהו אשר קרך בדרך ר"ל במקרה פתאום בלתי שיעיר בך דבר:

והג' שהיה מפחיתות עמלק ופחדו שלא יעצור כח להלחם בישראל פנים בפנים, אבל נלחם עם החלשים שהם הבאים באחרית המחנה ויירא מגשת אל העם מלפניו וזה עם היות ישראל עיף ויגע, וזהו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך כי נחשלים הוא כמו נחלשים ככשב כבש, וזכר עוד מפחיתותו באמרו ואתה עיף ויגע:

הד' הוא אמרו ולא ירא אלהים, רוצה לומר האיש הבליעל הזה פקד ויירא מאד ויצר לו מן העם בהיותו עיף ויגע, ולא ירא אלהים שהוא גבוה מעל גבוה מהעדא מלכין, ובזה גלה משה רבינו ע"ה שעמלק חטא נגד השם יתברך ונגד ישראל, ושמפני זה היתה הנקמה ממנו מוטלת על השם יתברך כמו שנזכר בפרשת בשלח ועל ישראל כמו שצוה כאן, והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק, רוצה לומר אל תאמר בלבבך לא די לנו צער מלחמת ז' עממים שצריכין אנחנו להלחם בם לקחת את ארצם, ואתה בא להוסיף עליהם לצוותנו להלחם בעמלק שלא נירש את ארצו, הנה בעבור זה אמר והיה בהניח ה' אלהיך, אחרי מנוחת מלחמת העממים כלם וירושת הארץ, אז תתחייב למחות את זכר עמלק בהחרימך את כל אשר לו מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור עד שה כמו שצוה (שמואל א ט״ו:ג׳) שמואל אל שאול, כי בזה ימחה שמו מני ארץ, ואמנם אמרו עוד לא תשכח פירש הרמב"ן מספרי, זכור בפה אל תשכח בלב שנתחייב לספר לבנים ענין עמלק, ואני אחשוב שרמז בזה משה רבינו ע"ה ענין עמלק לזמן הגלות כי הנה בהיותנו בארץ אמר זכור את אשר עשה לך עמלק וגומר, והיה בהניח ה' אלהיך וגו' תמחה את זכר עמלק, אמנם כאשר לא תהיה בארץ כי אם תחת כל השמים כלומר מפוזר ומפורד מקצה השמים עד קצה השמים בגלות הנה אז לא תוכל לזכור ענין עמלק למחות את שמו שהזכרון ההוא הוא בפעל ומעשה. אבל לא תשכח רוצה לומר אע"פ שלא יהיה בך כח לקיים המצוה במעשה לא תשכח מפיך ענינו של עמלק. הנה התבאר שאמרו זכור את אשר עשה לך עמלק שהוא בארץ לענין המלחמה. ואמרו מתחת כל השמים לא תשכח. שהוא בהיותם חוצה לארץ לא ישכח מפיהם. ואמנם איך היה ענין עמלק ואמתת ספורו כפי מה שיורו עליו הפרשיות הוא שעמלק בא וילחם בישראל בהיותם בדרך כי בפתע בא עליהם וילחם בם רוצה לומר שנפרד מהם כי ירא מגשת עוד אל העם, אבל לא נלחם בפני המחנה כי אם באחריתו בנחלשים שבעם כמו שזכר כאן והלך לו וזה ואמרו שם ויבא עמלק וילחם עם ישראל, כי בזה יסכימו ב' הפרשיות ומרע"ה בראותו פחיתות לבבו גם בענין המלחמה אמר אל יהושע איננו רוצה שילחם ישראל כלו עם עמלק ולא שאלך אני להלחם בו כי יהיה זה אליו תפארת גדול, אבל בחר לנו אנשים ואתה עמהם צאו הלחם בעמלק מחר ובזה יכירו וידעו כל יושבי תבל שמשרתי ונערי עם אנשים מעטים נלחמו בו והחלישוהו, הנה אם כן מלחמת יהושע היתה מלחמה שנית אחרי מלחמת עמלק הראשונ', ולפי שכבר היה עמלק נפרד ממחנה ישראל, לכן אמר משה מחר אנכי נצב על ראש הגבעה וגומר, הנה גם כן היה כבוד ישראל גדול ליהושע שהוא ילך לבקש את עמלק להלחם עמו במעמדו כמו שכתוב וצא הלחם בעמלק. כי מדרך הנלחמים שמי שילך על האחד לבקשו יתכבד עליו מאד. ולכן בהיות ישראל כבר נרדף מעמלק צוה משה שילך יהושע להדפו ולהלח' בו ובפעם הזאת מן המלחמה השנית היתה תפלת משה על ראש הגבעה ומטה האלהים בידו. ואין ספק שנתעצם עמלק להלחם עם יהושע ולסוף החלישו יהושע לפי חרב. הנה התבאר שכאן נזכרה לבד המלחמה הראשונה שעשה עמלק בישראל. וששמה בפרשה נזכרו שתיהן ולא נזכרה כאן המלחמה השנית לפי שלא בא כי אם לעוררם לנקמה. ולזה היה צריך שיזכירו מה שעשה להם עמלק לא מה שעשו הם כנגדו. והותר בזה הספק הכ"ו: נשלם סדר כי תצא:

ואמנם הספקות אשר יתחייבו בדברי הסדר הזה כפי פשטי הכתובים הם כ"ח:

הספק הראשון בטעם הבאת הבכורים והוא למה הטריח הקדוש ברוך הוא לבעלי הנחלות לבא מדרך רחוקה עם דבר מועט מהפירות. ומה כל החרדה אשר זכרו חז"ל במסכת בכורים פ"ג ובפרק קמא (ד' ל"ג) דקדושין שהיו חרדים לקראתם בכל עיר ועיר אשר היו מגיעים שמה. וכמו שיתבאר בפי' הפרשה:

הספק השני בדברי המגיד. אם ראשונה באמרו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ. ולא הגיד דבר עד פה עד שנדחק הרמב"ן לפרש בפי' הזה שהבאתי הגדתי ומה בא להודיע בהגדתו כי באתי אל הארץ. ושנית באמרו והניחו לפני ה' כאלו המניח הוא הכהן. ואחרי זה בא' ההגדה ואמר והנחתו לפני מזבח וגו'. כאלו המניח הוא הבעל. עד שנדחקו המפרשים לומר שהיו שם ב' הנפות שיניף הכהן את הבכורים הא' מיד הבעל ויניחם על המזבח. והב' שהבעל יחזור ללקחם ויקרא ההגדה ובסוף יניח הסל. וכל זה לישב ב' הפסוקים האלה. ובפי' הכתובים אוכיח מה שיש בזה מהחולש':

הספק הג' בוידוי מעשר. והוא מה הוצרך לספר בו כל המעשים אשר עשה ואשר לא עשה כי כאשר יעשה האדם מצוה כהוגן מה צורך שיתהלל האדם בפיו על מה שעשה ואם היה צורך בודוי הזה למה לא צוה עליו בפרשת ראה אנכי כשצוה על המעשר שמה יצוה על הוידוי כמו שכאן במצות הבכורים צוה על ההגד' שיעש' המגיד בהבאתם. לא שיצוה שם על המצוה וכאן יצוה על הוידוי. ולמה לא אמר לענין הוידוי וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' כדרכו ביתר המצות אשר יעשו בבית הבחיר' ולמה צוה עתה ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה בהיות שכבר צוה עליו במקום המצוה בביאור. והמפרשים לא הרגישו בספק הזה:

הספק הד' באמרו שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו'. כי אם שמור את כל המצות שכבר הזהיר שישמרו את כל מצות התורה כמו שפי' הרמב"ן והרלב"ג. יהיה המאמר הזה כלו מותר לפי שזה כבר הזהיר עליו פעמים רבות באלה הפרשיות כל שכן שישי' הפסוק הזה בתחלת פרשת האבנים בלי צורך. ואם נפרש שמור את כל המצוה על מצות האבנים בלבד כדברי רבי אברהם יקשה אמרו כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום. והמאמר הזה לא יפול כי אם על מצות התורה כלם באמרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון וגומר. וכל שכן שיאמר שמור בלשון מקור ויקשה גם כן למה שתף הזקנים עם משה רבינו עליו השלום בצווי הזה ולא נעשה כן בצווי אחר:

הספק הה' שאתה תמצא שצוה בפרש' הזאת ב' פעמים על לקיחת האבנים ועל השיד ועל הכתיבה בהם. אמר ראשונה והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד וכתבת עליהם את דברי התורה הזאת בעברך. ואמר אחר כך שנית והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה ושדת אותם בשיד וגומר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה באר היטב וגם יראה שזכר פעם שלישית ענין האבנים שזכר באמרו ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים שלמות תבנה ומפני זה אמרו במסכת סוטה ריש פרק אלו נאמרין (סוטה ד' ל"ה) ששלש' מיני אבנים היו וכמו שהביאו רש"י בפירושו. אבל שאר המפרשים לא הסכימו עליו וגם פשט הכתובים לא יסבלהו:

הספק הו' בחלופים שתמצא במצות האבנים שנזכרה שני פעמים כאן בפרש'. וזה שבהקמה הראשונה אמר והקמות לך ובשנית אמר תקימו את האבנים. בראשונה אמר וכתבת עליהם את כל דברי התורה הזאת בעברך. ובשנית לא אמר בעברך אבל אמר במקומו באר היטב. בראשונה אמר והיה ביום אשר תעברו את הירדן ובשנית אמר והיה בעברכם את הירדן. בראשונה אמר למען אשר תבא אל הארץ ובשנית לא אמר מזה כלום. בראשונה לא זכר באיזה מקום יקימו את האבנים ואמר לבד והקמות לך אבנים גדולות. אמנם בשניה אמר תקימו את האבנים האלה בהר עיבל. בראשונה אחרי הקמת האבנים והשיד צוה על הכתיבה. ובשנית אחרי השיד צוה על ענין המזבח ועל העולות והשלמים והאכילה שם. ואחרי כל זאת צוה על הכתיבה באבנים. הנך רואה בעיניך ששה חלופים שנמצאו מן צווי הראשון לשני. ואין ספק שהם לצורך רב:

הספק הז' למה צוה שיכתוב התורה על האבנים שיקימו מן הירדן ולטרוח על זה כל כך והיה יותר ראוי שיכתבו אותה על אבנים אחרים שימצאו חוץ לירדן בבואם לארץ. ולמה צוה שישימו האבנים האלה בהר עיבל ולא בהר גריזים כי שם צוה ה' את הברכה. וראוי שיעויין עם זה אם קיים יהושע המצוה הזאת כראוי וכתורה. כי הנה יראה שם מתוך הספור שעש' מה שלא צוה בה ולא עשה מה שצוה עליו. אבל זה כבר בא בביאור יפה בפירושי לספר יהושע:

הספק הח' וידבר משה אל הכהנים הלויים ואל כל ישראל לאמר. הסכת ושמע ישראל וגומר. והוא מה ענין האזהר' הזאת כי אם בא להזהיר ולצוות על שמירת המצות. הנה זה כבר נאמר בפרשיות שעברו פעמים רבות ורבות. וגם בסדר הזה הזהיר עליו פעמים. ומה צורך בהשנות הדברים האלה. גם יקשה למה שותפו במאמר הזה הכהנים הלויים עם משה רבינו מה שלא נעשה בשאר האזהרות ומה ענין אמרו הסכת ושמע ישראל שירא' לשון זר כפי הענין:

הספק הט' באמרו אלה יעמדו לברך את העם ואלה יעמדו על הקללה. וזה שהנה השבטים היו המבורכי' והמה לא היו המברכים. ואיך אמר אם כן לברך את העם אחרי שהלויים בלבד הם היו הנותנים הברכה והקללה לא השבטים ובזה כלם היו שוים. ויקשה גם כן אמרו ואלה יעמדו על הקללה והיה ראוי שיאמר ואלה יעמדו לקלל את העם. כמ"ש אלה יעמדו לברך את העם או יאמר אלה יעמדו על הברכה כדי שיבא הלשון שוה בכלם:

הספק הי' איך אמר אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים כי הנה היה מהשבטים האלה לוי. והוא היה עומד על הר גריזים. והוא היה נותן הקללה כמו שאמר וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם ארור האיש וגו' ואיך יאמר אם כן שהשבטים האלה אשר בהר גריזים יעמדו לברך את העם כל שכן שלא יהיו אלה מברכים בהר גריזים ולא אלה מקללים בהר עיבל. כי למטה באמצע ההרים היו הכהנים. והיו נותנים הברכה והקללה. ולמה אם כן נתיחד' הברכה להר גריזים והקללה להר עיבל עד שמפני זה נדחק רש"י לפרש ונתת את הברכה על הר גריזים ית מברכיא כלפי הר גריזים הפכו פניהם וכו'. ושעל הר פירושו כלפי ההר שהיו הופכים את פניהם כלפי הר גריזים ופותחי' בברכה והופכים פניהם כלפי הר עיבל ופותחים בקללה. וזהו בלתי מתישב בפסוקים:

הספק הי"א אם היה שהכהנים הלויים נותנים ראשונה ברכה בכל אחד מהארורים האלה ואחר כך נותנים הקללה למה לא נזכרו גם כן הברכות כמו שנזכרו הארורים וכמו בסדר הזה באה פרשת והיה אם שמוע תשמעו ראשונה בברכות. ואחרי' באה פרשת והיה אם לא תשמעו בקללות. כך היה ראוי לזכור כאן הברכות והארורים. ואם כדי לקצר לכתוב אחת מהן וילמד האחר ממנו היה ראוי שיזכור הברכות וילמדו הארורים משם ולא בהפך:

הספק הי"ב שהנה בספר יהושע נאמר בקיום המצוה הזאת וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה' כגר כאזרח. חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם בראשונה ואחר כן קראו את כל דברי התורה הזאת הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התור'. הנה באו שמה במצוה הזאת שלשה חלופים. הא' שלא זכר השבטים בהר גריזים ובהר עיבל כי אם אל מול אותם ההרים. הב' שאמר לברך את העם בראשונה ולא זכר הארורים. הג' שלא נתנו הברכה והקללה הכהנים. כי יהושע בעצמו:

הספק הי"ג מה נשתנו י"ב מצות האלה שנתנו בהכרזות ההם בברכות ובקללות בהר גריזים ובהר עיבל משאר המצות כלם. הנה לא היו יותר חמורות בכללותם מזולתם לפי שעם היות הארור שהוא הראשון על עכו"ם. והאחרון שהוא ארור אשר לא יקים את דברי התורה נכוחים למעמד ההיא להיות הראשון שקול כנגד כל העבירות והאחרון כולל כל התור' ומצותי' כלם. הנה העשר' שבאו באמצע מי יתן וידעתי למה ייוחדו לברך ולקלל עליהם יותר מכל שאר העבירות ולמה זכר כאן קצת מהעריות מבלתי קצתם וגם יקשה מאד הארור האחרון ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. כי הנה מי שישאר לו שלא קיים אחד מתרי"ג מצות תקולל חלקתו בארץ:

הספק הי"ד באמרו בפרשת הברכות והיה אם שמוע תשמעו וגו'. ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ ובאו עליך כל הברכות. כי הנה היותו עליון על גויי הארץ הוא מכלל הברכות. והיה ראוי שיאמר ראשונה ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך ואחר כך יפרט אותם ויהיה מכללותם ונתנך ה' אלהיך עליון. כי כן אמר בקללות ובאו עליך כל הקללות וגו'. ואחר כך פרט אותם. ועוד למה אמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך אחרי שכבר אמר והיה אם שמוע תשמע וגו':

הספק הט"ו בהכפל אשר בא באלה הברכות אם ראשונה באמרו יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות ה' אלהיך והברכה הזאת היא עצמה שכבר אמר ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ כי תשמור וגו' וגם תנאי כי תשמור כבר נאמר ב' פעמים אחרות. ואם באמרו והותירך ה' אלהיך לטובה בפרי בטנך וגו'. יפתח ה' לך את אוצרו הטוב זה כלו כבר אמרו. אם הבנים פרי בטנך. ואם ברכת הארץ יצו ה' אתך. ואם באמרו עוד ונתנך ה' אלהיך לראש והיית רק למעלה כי תשמע אל מצות ה' אלהיך וזה עצמו הוא מה שנאמר כבר שאר הפעמים שנאמר ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ וגומר. יקימך ה' לו לעם קדוש ומה צורך בזכרון שלשה פעמים ברכה אחת בעצמה:

הספק הי"ו באמרו בסוף הברכות ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום וגומר. והאזהר' הזאת ענינה שלא יטו אחרי עכו"ם ולא ישכחו את תורת ה' וזאת האזהר' כבר הזהיר עליה פעמים רבות מאד. ולמה נשנה ענינה כאן אף כי לא היה המקום הזה מיוחד להזהיר כי אם לכרות ברית וליעד בשכר לעובד ובעונש לעובר לא זולת זה:

הספק הי"ז בקללות שזכר כאן בפרש'. והוא למה זכר קללה אחת כמה פעמים. כי הנה תמצא קללת הרעב נשנית ומשולשת וקללת החלאים גם היא נזכרה פעמים רבות. ואמר יככה ה' בשחין מצרים וגומר. וחזר לומר יככה ה' בשחין רע והקללה הזאת אחת היא. גם אמר יככה ה' בשגעון וגומר וחזר ואמר והיית משגע ומן המפורסם ששני המאמרים האלה כחם אחד. גם אמר והיית אך עשוק וגזול וחזר ואמר והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים. ובפשטי הפסוקים יתבארו יותר הספקות הנזכרות ומה תועלת בהשנות הקללות. האם יפחיד זכרם פעמים רבות יותר משיזכירם פעם אחת. באמת אין הפחד מהדברים כי אם מהרעה והעונש בעצמו:

הספק הי"ח למה באו כאן הקללות מבולבלות כי בתחלה זכר הרעות אשר יבא עליהם בהיותם בארץ אחר כך אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך שהוא ביציאתך כבר מהארץ וחזר אחרי זה לזכור העונשים שיקבלו בארץ באמרו זרע רב תוציא השדה וגומר ואחר כך חזר לדבר מהגלות והיציאה מארץ באמרו ונסחתם מעל פני האדמה:

הספק הי"ט באמרו הקללות מעורבות אלו באלו כי בתחלה זכר החלאים ידבק ה' בך את הדבר יככה וגו'. ואחר כך זכר הרעב והיו שמיך וגומר יתן ה' את מטר ארצך וגומר. ואחרי זה ידבר מהמלחמה יתנך ה' נגף וגומר. וחזר ליעד בחלאים באמרו יככה ה' בשחין מצרים. ואחריו מצרות המלחמה יולך ה' אותך. ואחריו ברעב זרע רב תוציא השדה וכאלה רבים. וראוי לדעת למה לא זכר יעוד החלאים כלם יחד ויעודי הרעב יחד ויעודי המלחמות יחד. וכן שאר מיני הקללות כל אחד מין מין בפני עצמו ולא מבולבלות ומעורבות זו בזו:

הספק הכ' למה אחרי שבתחלת הפרשה אמר ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. ופירש אחרי זה קללות הרבה. חזר לומר פעם שנית ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה'. והמאמר הזה לא יאות כי אם להתחלות הקללות או בסופם לא באמצעיתם כמו שאמרו. גם אמרו יולך ה' אותך ואת מלכך. ואמרו אחריו ישא עליך גוי מרחוק אם היו שניהם ענין אחד כמו שחשבו המפרשים שהוא יעוד אל ביאת הרומיים על ירושלים ולכת אגריפס ואנשיו שמה. למה לא זכר הענין בבת אחת וזכר בחלקים מעורבים בענינים אחרים:

הספק הכ"א אם כבר אמר בתחלת הקללות והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור ולעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה ופרט אותם אחת אל אחת. למה אחרי כן בתוך הקללות אמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא את ה' אלהיך והפלא ה' את מכותך וגומר. וזכר אחריו קללות אחרות והמאמר ההוא אם לא תשמור לעשות לא היה נאות כי אם בתחל' הפרשה או בסופה והוא אם כן מותר ובזולת מקומו:

הספק הכ"ב מה היה שבקללו' שנזכרו שמה מיד אחריהם נזכרה הנחמה באמרו. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגומר וזכרתי את בריתי וגומר. וכאן נזכרו הקללות רבות ועצומות ולא נזכרה נחמה ולא תקות גאולה באחרית. וכבר הוקשה זה לחז"ל ושלחו כתב (בזוהר חדש דף מ"ז ע"ג) בפי יונת אלם לאלהי רבי שמעון בן יוחאי שהיה במערה והוא השיבם בדברים עמוקים כפי הקבלה. ואני לא נקראתי לבא הנה כי אם להבין הדבר כפי פשוטו:

הספק הכ"ג באמרו אלה דברי הברית וגומר. והוא למה הוצרך מרע"ה לכרות ברית עם ישראל ולמה צוהו יתברך עליו כיון שכבר כרת ברית עמהם בהר סיני על שמיעת התורה ושמירתה. כי דברי הברית אינם מצות שיצטרך משה לבארם. ועם היות שאות הדור לא הי' בברית הראשון לא היה מחויב שבכל דור ודור יכרות ברית חדשה ודי היה בברית הא' שקבלו אבותיה'. ואם הקללות שבאו בת"כ נתקיימו בחרבן בית ראשון והקללות השניות נתקיימו בחרבן בית שני כדעת הרמב"ן. עדיין יקשה ולמה לא נזכרו שמה יחד כלו אלו ואלו. וגם יקשה אמרו כאן מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב כי בידוע הוא שמה שצוה לכרות אתם בערבות מואב הוא זולת מה שכרת אתם בחורב:

הספק הכ"ד למה לא נזכרו בקללות האלו של משה שוממות הארץ והארצות השמטות וחורבן המקדש וסלוק השכינה כמו שנזכרו בברית הראשונה. ולמה נזכר כאן שני פעמים עבודת אלהים אחרים עץ ואבן. ובפעם שניה אמר אשר לא ידעת אתה ואבותיך ולא אמר כן בפעם ראשונה:

הספק הכ"ה אחרי כל הספורים והתוכחות שנזכרו בסדר אלה הדברים ובשאר הפרשיות. מה ראה עתה אחרי הברכות והקללות לקרוא לכל ישראל ולו' אליהם אתם ראיתם את אשר עשה ה' למצרים וגומר. כי זה כלו זכר פעמים רבות. ועוד למה זכר הנסים שנעשו במצרים ולא זכר קריאת ים סוף ולא מעמד הר סיני ומלחמת עמלק וזכר סיחון ועוג. ולמה לא זכר נס המן אשר האכילם מ' שנה מן השמים וזכרו בשלילה באמרו לחם לא אכלתם:

הספק הכ"ו באמרו ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה. ויורה שהמרי אשר לווה אותם עד היום הזה מסודר ומסובב מאתו יתברך ואינו כן כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועם היות השם יתברך סבה ראשונה לכל הדברים הנה ביד האדם ובחירתו לדעת את השם ית' ולשמוע בקולו. והכתוב אמר (פ' ואתחנן) אתה הראת לדעת וגומר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וגומר. ואיך יאמר ולא נתן ה' לכם. וכל שכן שדור המדבר דור דעה היה:

הספק הכ"ז למה קצת הפרשה הזאת דבר משה במדבר כנגדו באמרו אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם ולא נתן ה' וגומר. ואחר כך דבר השם יתברך ואמר ואולך אתכם ארבעים שנה. למען תדעו כי אני ה' וחזר לדבר בשמו ובעצמו ותבאו אל המקום הזה ויצא סיחון לקראתנו ונכם ונקח את ארצו:

הספק הכ"ח מה ראה לספר בכלל הנסים חלוק הארץ אשר מעבר לירדן ונתינתם לראובני ולגדי. כי לא היה בזה ענין נסיון ולא ענין תוכחה וכלם ראו זה בעיניהם ומה הוצרך בספורו כל שכן עם חתימת הדברים שאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת למען תשכילו. ואיך יאות הסוף הזה עם הדברים שקדמו אליו. והנני מפרש הכתובים באופן שיותרו הספקות האלה כלם: