קטגוריה:במדבר טו לג
ויקריבו אתו המצאים אתו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה.
וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כׇּל הָעֵדָה.
וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקֹשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כׇּל־הָעֵדָֽה׃
וַיַּקְרִ֣יבוּ וַ - ו' החיבור
יַּקְרִ֣יבוּ - פועל, הפעיל, עתיד ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, רבים
צורת יסוד: c/7126
מורפ': HC/Vhw3mp אֹת֔וֹ אֹת֔ - מילית, מושא ישיר (את)
וֹ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, יחיד
צורת יסוד: 853
מורפ': HTo/Sp3ms הַמֹּצְאִ֥ים הַ - מילית, ה' הידיעה
מֹּצְאִ֥ים - פועל, קל, בינוני פעיל (הווה), זכר, רבים, נפרד
צורת יסוד: d/4672
מורפ': HTd/Vqrmpa אֹת֖וֹ אֹת֖ - מילית, מושא ישיר (את)
וֹ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, יחיד
צורת יסוד: 853
מורפ': HTo/Sp3ms מְקֹשֵׁ֣שׁ מְקֹשֵׁ֣שׁ - פועל, פועל, בינוני פעיל (הווה), זכר, יחיד, נפרד
צורת יסוד: 7197 a
מורפ': HVmrmsa עֵצִ֑ים עֵצִ֑ים - שם עצם, זכר, רבים, נפרד
צורת יסוד: 6086
מורפ': HNcmpa אֶל אֶל - מילת יחס
צורת יסוד: 413
מורפ': HR־מֹשֶׁה֙ מֹשֶׁה֙ - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: 4872
מורפ': HNp וְאֶֽל וְ - ו' החיבור
אֶֽל - מילת יחס
צורת יסוד: c/413
מורפ': HC/R־אַהֲרֹ֔ן אַהֲרֹ֔ן - שם עצם, פרטי
צורת יסוד: 175
מורפ': HNp וְאֶ֖ל וְ - ו' החיבור
אֶ֖ל - מילת יחס
צורת יסוד: c/413
מורפ': HC/R כָּל כָּל - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך
צורת יסוד: 3605
מורפ': HNcmsc־הָעֵדָֽה הָ - מילית, ה' הידיעה
עֵדָֽה - שם עצם, נקבה, יחיד, נפרד
צורת יסוד: d/5712
מורפ': HTd/Ncfsa׃
תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא
(מקור):
וַיַּקְרִ֣יבוּ מונח (משרת, דרגא 5) אֹת֔וֹ זקף קטן (מלך, דרגא 2)
הַמֹּצְאִ֥ים מרכא (משרת, דרגא 5) אֹת֖וֹ טפחא (מלך, דרגא 2)
מְקֹשֵׁ֣שׁ מונח (משרת, דרגא 5) עֵצִ֑ים אתנחתא (קיסר, דרגא 1)
אֶל־מֹשֶׁה֙ פשטא (משנה, דרגא 3)
וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן זקף קטן (מלך, דרגא 2)
וְאֶ֖ל טפחא (מלך, דרגא 2)
כָּל־הָעֵדָֽה סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)
וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים, אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה.
פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְקָרִיבוּ יָתֵיהּ דְּאַשְׁכַּחוּ יָתֵיהּ כַּד מְגָבֵיב אָעִין לְוָת מֹשֶׁה וּלְוָת אַהֲרֹן וּלְוָת כָּל כְּנִשְׁתָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְקָרִיבוּ יָתֵיהּ בָּתַר דְאַתְרוּ בֵּיהּ וְתָּלַשׁ סַהֲדַיָא דְהַשְׁכָּחוּ יָתֵיהּ תָּלִישׁ קִיסִין לְוַת משֶׁה וּלְוַת אַהֲרן וּלְוַת כָּל כְּנִישְׁתָּא: |
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
נו. אל משה ואל אהרן ואל כל העדה , אם משה לא היה יודע אהרן היה יודע. אלא סרס המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אמר משום ר' אלעזר בבית המדרש היו ובאו ועמדו לפניהם.
מלבי"ם - התורה והמצוה
נה. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים די בשיאמר ויקריבו אותו אל משה, ופי' חז"ל שמלמד שהתרו בו. וכמ"ש בסנהדרין (דף מא) שהתרו בו ועדין הוא מקושש. ור' יצחק אומר שזה נלמד מעיר הנדחת שהוא חמור יותר שממונו אבד וצריך התראה, כמ”ש בספרי ( ראה צג) ממ"ש וידיחו את יושבי עירם לאמר, רק ממד שהתרו בו מעין מלאכתו שהוא מקושש שחייב משום קוצר. וי"ל דת"ק יסבור כמאן דאמר דעיר הנדחת א"צ התראה גמורה. דבתוספתא דסנהדרין (פ"ו) קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגים ר' אליעזר אומר נהרגין אמר לו ר' עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אם לרחם על הגדולים כבר נאמר הכה תכה ומה אני מקיים ונתן לך רחמים, אלו קטנים שבתוכה. ר' אליעזר אומר אף גדולים אין נהרגים אלא על פי עדים והתראה ומה אני מקיים וכו'. משמע שלר”ע נדונים בלא התראה.
וכבר תראה שלדעת הכ"מ (פ”ד מה' עכו"ם הלכה ו') יסבור הרמב"ם שאנשי עיר הנדחת א”צ התראה גמורה והוא כדעת ר"ע. וכן יסבור ת”ק דספרי ולכן לא למד ק"ו מעכו”ם. ור' יצחק ס"ל כר' אליעזר דעיר הנדחת צריך התראה גמורה ומיותר התראה דמקושש ללמד שצריך להתרות בו מעין מלאכתו. והגהתי גירסת הספרי עפ"י גירסת הגר”א.
נו. אל משה ואל אהרן כמימרא זו נמצא בפ' בהעלותך על פסוק ויקרבו לפני משה ולפני אהרן, ובפ' פנחס בפ' ותעמודנה לפני משה, ושם בפ' בהעלותך בארתי טעם פלוגתתן.
רש"י
גור אריה
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ויש להתעורר במה שהזכיר בפרשה זו כמה פעמים אותו, ויקריבו אותו המוצאים אותו ויניחו אותו, ולא אמר ויניחוהו כמו שאמר במקלל, והנה הם בכלל הפרישה, ועוד למה נקרא בלשון מקושש היה לומר מלקט עצים בשבת, כי לשון קשישה אינו נופל כי אם על תבן וקש שנאמר (שמות ה) הם ילכו וקששו להם תבן, וכן (שם) לקושש קש לתבן, ולשון לקיטה נופל על עצים שנאמר (ירמיה ז) האבות מבערים את האש והבנים מלקטים עצים.
יש בזה ענין, ידוע כי העולם ששה קצוות, ונבראו בכח השם הנעלם בששה חותמות, כל קצה וקצה בחותם אחד, ונבראו בששה ימים, והנה השבת נקראת אות, והמקושש הזה כפר באותו האות ובחדוש העולם ועשה הקדש חול והשבת כשאר הששה, ועל כן נקרא מקושש כלומר מקו ששה, כי יצא מהקו האמצעי של ששה קצוות וכפר בשביעי שהוא היכל הקדש, והבן זה.
פרשנות מודרנית:
דפים בקטגוריה "במדבר טו לג"
קטגוריה זו מכילה את 9 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 9 דפים.