פירוש מן א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.


משה, איש האלוהים, אבי הנביאים, המחוקק והנעלה, ושליח השם, והוציא את ישראל ממצרים. בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור‏[1]. היה אב בתורה אב בחכמה אב בנביאים[2]. כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה נתסכל באספקלריא המאירה[3]. הקב"ה בעצמו העיד עליו לאמר: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, בכל זאת היה עניו מכל אדם ורועה נאמן. חז"ל אמרו עליו: איזה עלוב שבעלובים? זה שהוא עלוב כמשה רבינו, שנאמר: והאיש משה עניו מאד[4], ולא היה בוש להודות ולומר לא שמעתי ושכחתי בעת שדרש על עיר החטאת והנה שורף[5]. הוא ביקש קודם מותו מחילה מכל ישראל[6]. כשהיה רועה צאנו של יתרו במשבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית ונזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיוון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה! הרכיבו על כתיפו והיה מהלך וכו'[7].


יהושע משרת משה רבינו, הוא הביא את ישראל לארץ כנען. הקב"ה הבטיחו לאמר: כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ. יהושע תיקן בעת חלוקת הארץ בין השבטים עשר תקנות[8]. יהושע היה אוהב ישראל באמת[9].


זקנים הם השופטים אחרי מות יהושע, כי אי אפשר לומר שכוונתו על שבעים זקנים שאסף משה, יען הם לא למדו מפי יהושע רק מפי משה, חז"ל אמרו: כיצד סדר המשנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרון וכו' נכנסו זקנים ושנה להם וכו'[10]. הוראת זקן היא כמו סינאטור ברומאית או ראטסהערר באשכנזית.


נביאים הראשונים היו שמואל דוד ושלמה[11]. משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים[12]. משמתו נביאים האחרונים: חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל[13]. מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים[14].


אנשי כנסת הגדולה הם חכמי ישראל. כנסיה זו נוסדה בזמן עזרא ונחמיה ונמשכה עד זמן שמעון הצדיק, וחז"ל נתנו טעם למה נקראה גדולה ואמרו: ירמיה אמר: הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ולא אמר: הנורא וכו' כיוון שעמדו אנשי כנסת הגדולה החזירו הגדולה ליושנה[15]. עוד אמרו: בעזרא כתיב וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא...אֶת-יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל, במה גדלו? ר' גידל אמר: בשם המפורש, רב מתנה אמר: בברכה גדלו, ר' סימון בשם רשב"ל: למה נקראו אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו הגדולה ליושנה וכו'[16]. ראשית מעשה הכנסיה הגדולה היה להעמיד שופטים ודיינים להורות ע"פ התורה והקבלה, הפעולה השנייה הייתה לסדר כתבי הקודש ולחתום אותם. גם סידרו את התפילות, סדרו כתיבת התפילין והמזוזות, הגבילו בין מקיימי הדת ובין הכופרים בה, ואמרו מי שיש לו חלק לעולם הבא. פירשו את התורה ע"פ הקבלה והלכה למשה מסיני, עשו סייג לתורה בחומרות, תקנו תשלומי כסף בנזקי האדם תחת עונש הגוף, והוציאו משמעות הכתוב עין תחת עין[17].


רבים וכן שלמים נלאו למצוא טעם מספיק, מדוע סידר רבינו הקדוש שלשלת קבלת התורה בזאת המסכתא דווקא? ויען כל אותן תשובות והטעמים שהשיבו אינם מובלים אל המטרה לתרץ זאת. לכן ראיתי ונתתי אל לבי לתור אחרי טעם אחר, טעם אשר יתיישב לשכל הזך והישר. הנה טרם אכנס להשיב על שאלה זו כהלכה, אציע הקדמה אחת אשר ממנה יצא שביב המאור להאיר לקראתנו הדרך:

כבר במאה השבע עשרה עלה על דעת חכמי אנגליה להחליט, כי הדת והמוסר אינם קשורים כלל והמוסר אינו תלוי כלל בדת. לדעתם, גם הכופר יכול להיות מצד השקפתו ומנקודת מצבו תם וישר ושומר מוסר לא פחות מאותם המאמינים באל אחד. ואם אמת נכון הדבר, אומרים חכמי אנגליה, שהדת יכולה לפעמים להיות סיוע חיצונית להמוסריות אצל בני אדם בורים נעדרי השכלה, ועל ידי הבטחות טובות מצד אחד ופחדים ואימות מהצד השני, הם מפחדים לעשות רע ולפעמים גם לעשות טוב וחסד, בכל זאת לדעתם אין להדת שום יחס פנימי להמוסר. בזמננו החדש באו חכמים שאינם רוצים אף ליתן מקום ואיזה ערך לקונססיה זו שלפעמים הדת מסעידה למוסר, רק החליטו לאמר שהמוסר לא רק שאינו קשור כלל לדת, אדרבה הדת מזקת למוסר. לכן, לדעתם, מחוייבים אנו לשחרר את המוסר מהדת ושלא יבוא המוסר להישען בדת, רק על השכל, ומה שמורה לנו השכל זה הוא המוסר האמיתי. ונתנו טעם לדבריהם, באמרם, הלא עינינו רואות כי אנשים למאות ולאלפים בין אנשי הדת יראי אלוהים, אינם מתנהגים כלל עפ"י המוסר. עפ"י הרוב הם ישמרו רק המצוות המעשיות בלא עשיית המצוות השכליות. הם מעמיסים עליהם עול מלכות שמיים ופורקים עול דרך ארץ. לכן, לדעתם, לפני ההמון ברובו די ומספיק חוקי הממשלה להטותם בדרכי המוסר, ולפני בני העלייה רגשי הבושה מצד אחד ורגשי כבוד מהצד השני, די צורך להם שלא יסורו מדרך הישר.

ועתה, עלינו לברר כי החלטת חכמי אנגליה והבאים אחריהם, אין להם שום יסוד ובנויים על קורי עכביש. דבר ידוע הוא, כי נפש האדם היא חיה רעה השואפת לרצוח ולבלוע את כל בני מינו חיים בשביל תאוותיו הרעות, כדכתיב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וכן כתוב: וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם אלא שסדר המדינה עם משפטיה וחוקותיה מעכבים על ידם וכופים את האדם להיות סר מרע ולעשות טוב. אבל, כמובן, הממשלה תוכל להשגיח רק על דברים הנראים לעיניים ועליהם תוכל לבוא במשפט אם עבר האדם וחטא נגדם. אבל על דברים שבלב ומה שהוא חושב רע בלבו ומחשבתו, על זה יכול רק הקב"ה שהוא בוחן לבבות ויודע מחשבות. ועתה, אם כדעת האומרים שחוקי הממשלה די צורך לפני ההמון שלא יסורו מדרכי המוסר, אז מן הצורך שהממשלה תוכל לפקח גם על דברים שבלב ולדעת מחשבות האדם ויען זאת הוא דבר שאי אפשר ממילא ביד האדם להבריח עצמו ולהתחבא מעין הממשלה ולעבור בצינעה על החוקים והמשפטים. אדרבה, הממשלה עם כל חולשתה האנושית, לא רק שאין בידה לעשות מאדם שנברא בלב רע איש מנומס, היא גורמת לאדם להמציא ערמות מערמות שונות, כל מיני תחבולות והתחכמות לעבור חוק, ועושה ממנו איש רע מלא ערמות ותחבולות. לא כן המאמין, כי מי שמאמין שיש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיו בספר נכתבים, איש כזה לא יעבור חוק כי גם בחדרי חדרים יפחוד לעשות דבר עבירה כי אלוהים מושל בכל העולם כולו ואין מקום פנוי ממנו ועין ה' פקוחה על כל מעשה בני האדם. גם בסתר לבבו הוא מתיירא לחטוא יען הלא הקב"ה בוחן לבבות ג"כ, גם במחשבתו לא יהרהר בעבירה כי יודע מחשבות ה'. וכן אותם בני עלייה, שרגשי הבושה די להם שלא יעשו איזה דבר רע ורגשי הכבוד יעירו אותם לעשות טוב, אבל במקום שיכולים להיות בטוחים שלא יתוודע הדבר לשום אדם וכבודם לא יתחלל, אז בסתר ובחשאי יעשו כל מה שלבם חפץ ובמקום שאין מכירים אותם לא ישימו לבם כלל למוסר!


מכל זה יוצא לנו, שבין חוקי הממשלה ובין רגשי הכבוד לא ימנעו את בני האדם לעבור על חוקי המוסר, ובפנימיותם הם נשארים ביצרם הרע. גם אותם שכבר עלו במדרגה היותר עליונה במוסר, עד שהמוסר כבר מונח בדמם, גם הם, אם המוסריות באה אליהם רק מכח הדעת ואיננה נשענת בדת, איננה שווה מאומה. יען מוסריות זו היוצאת רק מהדעת, כמו שאמר החכם קאנט: כי היסוד החיובי מחוקי המוסר הוא האבטנומיה של דעת האדם. מוסריות זו אין לה חוקים קבועים רק הם משתנים ומתחלפים, ובפועל אותם חוקי המוסר שהיו בתקופה הקודמת בהתפתחות האנושית טובים וחשובים מאד, נעשים במירוץ הזמן דברים שכבר פג טעמם ועל מקומם באו כללים ועיקרים חדשים סחוקי המוסר שבמשך הזמן גם הם יפוגו טעמם וילכו בדרך שהלכו הראשונים וכן הלאה, וסוף סוף מלמודים והלכות שנתחדשו בכל תקופה ותקופה בענייני המוסר, חדשים לבקרים, נעשו ערבוביה ואותה ערבוביה חתרה חתירות חתירות ביסוד המוסר עד שנפל הבניין. למשל, המוסר אוסר רציחה, באו חכמים בכל האטנומיה מהדעת והורום כי רציחה זו במלחמת שנים (דועל בלע"ז) לא רק שאינה מתנגדת, אדרבה הדעת הנקייה באדם דורשת זאת ממנו כדי שלא יחשב למוג לב, שהיא מידה רעה במוסר. המוסר אומר לא תגנוב, באו אנרכיסטים והתירו את הגניבה, באמרם כי כל קניין הוא עושק. המוסר אוסר את הניאוף, באו הקומוניסטים ובטילו את האישות וחיי המשפחה ומורים כי אשתי אשתך ואשתך אשתי ובני בנך ובנך בני, יען לדעתם כי חיי המשפחה גורמים הקנאה והשנאה ומלחמת האדם באדם לרע לו, וכל דאלים גבר, וממילא בסור הסבה יחדל המסובב. גם אם זה לא כבר היו חכמי המוסר דורשים במפגיע בהומניות (הומאניטאט בלע"ז) לאמר כי תכלית חיי האדם ומטרתו להיטיב עם זולתו, להחזיק ידי העניים ולהקדיש כל כחותיו לטובת הכלל, באו כעת חכמי מוסר חדשים עם תורת מוסר חדשה ומורים כי רחמנות היא מידה רעה ומורה על אופי חלש והאהבה עצמית באדם מורה על רוח גבורה ואופי חזק. שיבחו את העוגאיזמוס וגינו את האלטרטאיזמוס, וחושבים את האלטרואיזמוס למידה רעה ומגונה שמחוייב כל איש מנומס להתרחק גם מצילה.


מכל זה יוצא לנו שכל ההלכות במוסרים בנויים על קורי עכביש ורק מוסר זה, שנקשר בדת כשלהבת בגחלת ואימפראטיב שלו הוא כי מחוייב האדם לשמור את חוקי המוסר לא רק יען כן דורשים ממנו השכל והדעת רק יען כי ציווה השי"ת, מוסר כזה בנוי על יסוד חזק ואפילו כל הרוחות בעולם באות ונושבות בו אין מזיזים אותו ממקומו. חוקי מוסר אלה אינם משתנים ואינם מתחלפים לעולם, ולא יעלה על דעת האדם להחשיך מעשיו ולהתחבא יען השי"ת רואה הכל ויודע הכל, והם נתייסדו ברצון השי"ת שלא יוכל להשתנות לעולם.


ומה שהם מביאים ראיה לדבריהם שהנסיון מורה שגם אנשי הדת אינם שומרים את המוסר, על זה יכולים להשיב שאין מביאין ראיה מן הצבועים והשוטים, ובופועל אדם גס ומשובש בדעותיו המוסריות הוא כופר בעיקר, אפילו שיקיים כל המצוות ודקדוקיהן ודקדוק דקדוקיהן הנוגעות בינו לבין המקום. כתוב בתורה לעשות כְּכָל-הַכָּתוּב, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, והרמב"ם פסק להלכה שכל האומר על מצווה אחת שאינה מעם ה' אפילו תיבה אחת נקרא כופר[18]. שנו בנביאים לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי...חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח...(יען כי) יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. וכן הנביא ירמיהו הוכיח את בני ישראל על מה הם נותנים היתרון להמצוות בין אדם למקום ועל מצוות שבין אדם לחבירו ישקיפו עליהן בקלות ראש כמותרות, באמרו: הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר--לְבִלְתִּי, הוֹעִיל, הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וכו' וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ--לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה, ומשולש בכתובים: כִּי, לֹא-תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה; עוֹלָה, לֹא תִרְצֶה. זִבְחֵי אֱלֹהִים, רוּחַ נִשְׁבָּרָה. וכן ראה מה שאמרו חז"ל: לא יאמר אדם בלבו לעצמו אני אהיה ירא שמיים ואוהב את הקב"ה על מנת שיעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, וזה סימן רע וחלק רע, וגזירות קשות באות עליו[19], וכן אמרו ז"ל: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה מהימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה מהימנו, אף כי הוא טוב לשמיים, גם אז אין רוח המקום נוחה מהימנו[20], עוד אמרו: לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה בעלי אמנה, שנאמר: שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם, וּרְאוּ-נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ, אִם-תִּמְצְאוּ אִישׁ, אִם-יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה--וְאֶסְלַח, לָהּ,לא קשיא הא בדברי תורה הא במשא ומתן, בדברי תורה הוו במשא ומתן לא הוו[21].

כאן אנו באים אל השאלה ששאלו המפרשים: מדוע סידר רבינו הקדוש שלשלת הקבלה בזאת המסכתא דווקא? אבל מכל מה שאמרנו כבר בולטת התשובה על שאלתם: כל הפרקים במסכתא זו מסכת אבות הם מלאים על כל גדותיהם מוסר מידות ודרך ארץ, וכדי שלא יעלה על דעת האדם כי מוסריות זו היא כשאר מוסריות חכמי הגויים, שהם נשתנים לפי רוח הזמן וההתפתחות האנושית, וכל חכם וחכם יוכל לחדש בהם דבר כטוב בעיניו, על זה באו חז"ל וסדרו סדר הקבלה בזאת המסכתא, להורות לנו כי כל זאת קיבל משה מסיני, והוא מסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, ומחוייבים לשמור ולעשות יען כן ציווה לנו השי"ת, דבוחן לבבות ויודע מחשבות, ומפניו אי אפשר להסתתר, וכן הם אינם יכולים להשתנות בשום מקום וזמן, כי רצון השי"ת אינו נופל תחת השינוי. לכן פוסק הרמב"ם להלכה, אם אומר הנביא לעקור דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני התורה שה' ציווה לו שהדין כך הוא, והלכה כדברי פלוני, הרי זה נביא שקר ונחנק[22] , וטעם ההלכה זו יען שינוי רצון אי אפשר אצל השי"ת ואם כבר קיבל משה מסיני כי כן הוא הדין וכך היא הלכה, אז מן הנמנע להשתנות לעולם, ובזדון דיבר הנביא.

הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.

  • ויש לשים לב לראשונה: הוו מתונים בדין - מה בא להשמיענו? הלא בכל דבר ובכל דרכיו מחוייב האדם להיות מתון ולעשות הכל במתינות ובישוב הדעת, וכבר אמרו חז"ל: מתון מתון ד' מאות זוזי שויא[23]?
  • שנית, העמידו תלמידים הרבה - הלא חז"ל הזהירו לאמר שלא להרבות בתלמידים רק לבחור ולברור בין התלמידים, בית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו בן אבות[24], וכן הכריז רבן גמליאל לאמר: כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש[25], וכן אמר רב יהודה אמר רב: השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם[26]?
  • שלישית, עשו סייג לתורה - "עשו" הוא לשון צווי, מזה שמחוייבים אנו לעשות סייגים, הלא באמת אין עושים גזירות חדשות לאחר סיום התלמוד, והרא"ש ז"ל מתמיה על הגאונים איך הם יכלו לחדש גזירות אחר סתם רב אשי התלמוד[27]?


אמנם ישנם כמה וכמה מאמרים בדברי חז"ל שאין לדעת פתרונם רק אחרי שנחקור ונדע היטב את מנהגי הזמן והמקום שבהם נאמרו הדברים, כן למשל יאיר אור גדול על דבריהם אלה שאמרו כאן אנשי כנסת הגדולה, אם נדע את הזמן והמקום שנאמרו הדברים: אחרי מלאת שבעים שנה לגלות יהודה, שבו בני יהודה ברשיון כורש מלך פרס לארץ מולדתם ארץ ישראל מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת-בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. שבי הגולה היו מעטים כי לא כל העם כולו עלה לארץ ישראל. חז"ל דרשו לאמר: אִם-חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף; וְאִם-דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז - אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו, אם עשיתם עצמכם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו[28]. רוב השבים היו מבני דלת העם, אותם אשר לא התאזרחו במדינת בבל ולא היה כבד עליהם הדבר לעזוב את ארץ מגוריהם ולשוב אל ארץ פלשתינא, וראיה מדברי עזרא ויקרא בספר תורת אלוהים, ועזרא אמר להם: עלו הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת...לַעֲשֹׂת סֻכֹּת - מזה יוצא שהעם שכחו מצווה מפורשת בתורה, ועתה ממילא רק דלת העם היו יכולים בזמן קצר כזה, שבעים שנה גלות, לשכוח מצווה חשובה מפורשת בתורה, זולת ההמון הפשוטים שבו עוד כהנים ולווים במספר רב. עם שבי הגולה עלו בעת הראשונה שני אנשים מצויינים, זרובבל בן שאלתיאל מזרע דוד, ויהושע בן יוהצדק הכהן הגדול. זרובבל היפקד מטעם המלך להיות "פחת יהודה", גדול ממנו היה הכהן הגדול שהיה נשיא העם בחייו הדתיים.


לערך חמש ושמונים שנה אחרי התייסדות היישוב הראשון בימי מלכות ארתחשסתא הראשון, התעורר עזרא הסופר לעלות לארץ הקדושה ולרפא את הריסותיה, ועלו עמו "מן הכהנים והלווים והמשוררים והנתינים". עזרא היה חשוב מאד בעיני מלך פרס, ונתן הרשות בידו למנות שופטים ודיינים, וכח הרשאה לענוש לאלה שלא ירצו לקיים את מצוות התורה, "הן לענש נכסין ואסורין" (עזרא ז,כו). עם עזרא עלו קרוב לאלף וחמש מאות אנשים לבד הנשים. בחודש כסליו שנת עשרים למלכות ארתחשסתא בא חנניה אחי נחמיה כן חכליה ואנשים מיהודה ויספרו לו לנחמיה על דבר המצב הרע של בני הגולה בירושלים, ויתעצב נחמיה על לבו מאד, והתאבל וגם התפלל לפני אלוהי השמיים. הוא נחמיה היה חשוב ורצוי בעיני המלך ארתחשסתא, כאשר עמד לפני המלך לתת את כוס היין על ידו, ביקש ממנו לשלחו אל יהודה אל עיר קברות אבותיו לבנותה. המלך מילא בקשתו ונתן לו הרשות הנצרכה, מסר בידו איגרות אל פחות עבר הנהר, למען יתנו לו לעבור לארץ יהודה, גם אל אסף שומר הפרדס אשר למלך,למען יתן לו עצים לחומת העיר. נחמיה היה איש חיל ומלא רוח כביר. ומיד החל לבנות את החומה, למרות כל המעצורים משונאי ישראל. בעשרים וחמש באלול נשלם בניין החומה, והעמידו את הדלתות והשערים. וכן עזר נחמיה לעזרא הסופר לקיים את דברי התורה ולעשות ההכל "ככתיב". עזרא ונחמיה יחדיו השתדלו בכל כוחם שבני ישראל יקיימו את התורה לא רק בחיצוניותה, אלא גם בתכונתה המוסרית ובחלקה הסוציאלי, כמו שיעיד המאורע, כשבא לפניהם העם לצעוק מרה לאמר "כבשר אחינו- העשירים- בשרנו, כבניהם בנינו, והנה אנחנו כבשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים. ויש מבנותינו נכבשות ואין לאל ידינו. ושדותינו וכרמנו לאחרים" (נחמיה ה,ה). ויחר לנחמיה מאד בעת ששמע זעקת העם כי בצדק הוא, ויקהל את השרים והסגנים קהילה גדולה, וירב בהם בחזקה לאמר "משא איש באחיו אתם נשאים?...אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגויים כדי בנו, וגם אתם תמכרו את אחיכם ונמכרו לנו...לא טוב הדבר אשר אתם עושים...גם אני אחי ונערי נשים בהם כסף ודגן, נעזבה נא את המשא הזה, השיבו נא להם בהיום שדותיהם כרמיהם זיתיהם ובתיהם, ומאת הכסף והדגן והתירוש והיצהר אשר אתם נושים בהם" (שם ח-יא), קרא את הכהנים והשביעם לעשות כדבר הזה. וכן תיקנו את סדר ההנהגה הלאומית בישראל כפי מצות התורה, קבעו את עבודת המקדש והסתפקות העם לצרכיו, הכהנים על מעמדם ואת הלויים על דוכנם, השתדלו שהעם ישמור שבת כהלכתו, לכן ציוו לסגור את שערי העיר ביום השבת לבלתי תת לבני הכפרים לבוא העירה למכור. מעט באונס ומעט בטוב היטו את העם לשמור ולעשות כל הכתוב בתורה. הם אספו ועד מדיני מראשי העם וגדוליו וקראו בשם "כנסת הגדולה" והם עזרא ונחמיה היו בראש. על דבר מצב העם ברוחניותו ובמוסרו בזמנם, יכולים לשפוט שברע היה: נשים נוכריות, חילול שבת, מסחר עבדים, עבדות גם עם אחיהם העניים עמי הארצות. מובן מאליו שכל השתדלות הועד, היינו "כנסת הגדולה", הייתה לחנך את בני דורם בתורה ובחכמה ולהכניס תוך רוחני ורגש מוסר לתוכם, ולהפיח באפם נשמת חיים חדשים, חיי רוחניות ואצילות, ולעשות מהם אזרחים שהמדינה יכולה לסמוך עליהם.

ראשית מעשה הכנסייה הגדולה הייתה לסדר כתבי הקודש ולחתום אותם. שלא יוכל כל אחד לחדש בהם כטוב בעיניו ולהשגות את העם, כפי שעשו באמת הכותים. הפעולה השנייה הייתה לסדר התפילות כדי שידעו מה להתפלל ואל מי להתפלל ושלא יתערבו בתפילתם, חלילה, תפילות אלו שהתרגלו בהן בבבל, סדרו כתיבת התפילין והמזוזות, וכן הגבילו בין מקיימי הדת ובין הכופרים בה, ואמרו מי שיש לו חלק לעולם הבא ומי שאין לו חלק לעולם הבא, פירשו את התורה ע"פ הקבלה והלכה למשה מסיני, תקנו תשלומי כסף בנזקי אדם תחת עונש הגוף, ועוד תקנות רבות שנזכרו בתלמוד.

אבל עם התקנות לבד העיקר עוד חסר, כלומר שהעם יקבל עליהם את התקנות וייקמו מה שתקנו להם הכנסת הגדולה, לכן תקנו עוד תקנה חשובה שהכל תלוי בה, הם תקנו להושיב בתי דינים בכל עיר ועיר שהם ישגיחו בעין פקוחה שיקיימו העם מצוות התורה והתקנות שתקנו הכנסייה הגדולה, וכמובן בחרו אנשים חכמים ונבונים מהעם ועשו מהם שופטים ודיינים ושלחום בכל עיר ועיר בכח הרשאה כבר-סמכא לשפוט ולדון ולחנך את העם בדרכי התורה. ולשופטים ודיינים אלה מסרו שלושה דברים אלה: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה".

"הוו מתונים בדין" רצה לומר עליכם להתנהג במתינות יתירה, כי העם שאתם הולכים שם להדריכם בדרכי התורה עומדים במצב שפל מאד מאד, עם שזה לא כבר מכרו את אחיהם לעבדים, עם עם כזה מוכרחים אתם להתנהג במתינות יתרה וגם אם תראו שהם מקשים ערפם ומסרבים, גם אז הוו מתונים בדין ושלא תמהרו להוציא משפט, רק עליכם לשאת להם פנים ולא לרדות בהם ביד חזקה ובאכזריות, וחז"ל אמרו: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין" (ב"מ ל:) כי על השופט להעמיד עצמו במעמד החוטא, ולשאול עצמו, לו הוא בעצמו יבוא לידי נסיון כזה האם יוכל לעמוד, ובפרט איש פשוט מוסר דעת, אחת מדלת-העם. עתה כאשר שלחו את השופטים והדיינים להושיבם בבתי הדינים שתקנו בכל עיר ועיר למשול ולהדריך עם פרא, עם מר נפש, אשר על ידי המון מקרים, החליפות והתמורות שהתחוללו והתסערו בינהם מעברים שונים, קבלו אז פנים נזעמים וצנומים והיו כנויה חנוטה בלי רוח חיים, שאין בה רק קליפה ותמונה חיצונית, לכן התרו והעידו בהם שלא יקפצו על כל דבר ולא ימהרו להוציא משפט, רק עליהם להיות מתונים בדין ולקיים "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", ר"ל להעמיד עצמם במושכלות במעמד החוטא, ורק אז יוכלו לחרוץ משפט צדק.

כן שיננו להם לאמר "עשו סייג לתורה", כי זהו האמצעי הנכון לכל אלה שאינם מושלים ברוחם, וע"י גזרות בתוספת חומרא, משום סייג וגדר, למנוע את האדם שלא יבוא לידי נסיון. כי בשעה שהאדם יבוא לידי נסיון אז יצרו הרע מטרף את דעתו ויפול ברשת יצרו באין מציל. הסייגים והגזירות מתכוונים להרחיק את האדם שלא יבוא לידי נסיון ועבירה. למשל התורה אמרה "ואל אשה בנידת ומאתה לא תקרב", אבל חבוק ונשוק לא אסרה התורה. אבל יען יצרו של האדם מתגבר עליו בכל פעם שהוא בא לידי נסיון, לכן עשו סייג לדבריה ואסרו אפילו חיבוק ונישוק, ורק על דרך זה יכול האדם לשמור עצמן מן החטא. עוד אדם הראשון ראה זאת שרק על ידי סייג וגדר שלא יבוא לידי נסיון יכול האדם לשמור עצמו מן החטא. לכן עשה אדם הראשון סייג לדברי הקב"ה ויאסור עליה בשם ה' גם את הנגיעה בעץ הדעת. כי ידע "שנשים דעתן קלה עליהן" (שבת לג:), ואם תבוא לידי נסיון לנגוע בעץ אז לא תוכל עוד לעמוד בו ותבוא בלי ספק לאכול ממנו. לכן אמרו חז"ל לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו ליד נסיון ונכשל (סנהדרין ק"ז). ועתה הכנסייה הגדולה מסרו כלל זה להשופטים והדיינים שרק על ידי סייגים וגדרים יהי בידם לשמור את העם מן החטא. וע"י סיייגים וגדרים ימנעו את העם מלבוא לידי נסיון. ואם לא יבוא לידי נסיון אז לא יחטא ולא יעבור חוק, לכן אמרו להם להשופטים בלשון צווי "עשו סייג לתורה"!.

"והעמידו תלמידים הרבה" ר"ל עת לעשות! בזמן שעם הארצות הכה שורש בלב העם עד ששכחו מצווה מפורשת בתורה כמצוות סוכה, עת לעשות היא להעמיד תלמידים הרבה וללמד את העם תורה. ולא ישימו לב כלל אם תלמידים אלה הגונים או לא, אם בני אבות הם או לא, אם תוכם כברם או לא. שאני עם הארצון דאיכא סכנת המדינה ואזרחיה, כי אשרי המדינה שאזרחיה הם מלומדים, ואי לה למדינה שאזרחיה הם הדיוטים עמי הארציים. כי במדינה שאזרחיה הם עמי הארציים תתרבה בה ערמה וצביעות, קטנות ושפלות, טפשות ובערות, העדר כל אהבה וחסרון כל רגש, יתרבו בה תקיפים ובעלי זרוע, חמסנים עזי פנים ככלבים, ממשלת איש באיש לרע לו וגורם לחורבן, יען כי אם היסוד רעוע כל הבית בסכנה הוא, ומוכרח לנפול, לכן צוו עליהם "העמידו תלמידים הרבה".