משנה ערכין ז א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ז · משנה א | >>
אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים.
ולא גואלין לאחר היובל פחות משנה.
אין מחשבין חדשים להקדש, אבל ההקדש מחשב חדשים.
המקדיש את שדהו בשעת היובל, נותן בזרע חומר ז שעורים חמשים שקל כסף.
היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדים עמה. פחות מכאן, נמדדים עמה.
הקדישה שתים או שלש שנים לפני היובל, נותן סלע ופונדיון לשנה.
אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה -- אין שומעין לו, אלא נותן את כולו כאחד.
אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים,
- וְלֹא גּוֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה.
- אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ,
- אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים.
- הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל,
- נוֹתֵן בְּזֶרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף.
- הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים,
- אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים,
- אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ;
- פָּחוֹת מִכָּאן,
- נִמְדָּדִים עִמָּהּ.
- אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים,
- הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל,
- נוֹתֵן סֶלַע וּפֻנְדְּיוֹן לְשָׁנָה.
- אִם אָמַר: הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה,
- אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ,
- אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כֻּלּוֹ כְּאֶחָד:
אין מקדישין לפני היובל - פחות משתי שנים,
- ולא גואלין לאחר היובל - פחות משנה.
- אין מחשבין חודשים להקדש - אבל הקדש מחשב חודשים.
- המקדיש את שדהו בשעת היובל -
- נותן בית זרע חומר שעורים - בחמישים שקל כסף.
- היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים,
- או סלעים גבוהים עשרה טפחים - אין נמדדין עמה,
- פחות מכן - נמדדין עמה.
- הקדישה, שתים או שלש שנים, לפני היובל - נותן סלע ופונדיון לשנה.
- אם אמר: "הריני נותן דבר שנה בשנה" -
- אין שומעין לו - אלא נותן כולם כאחד.
- אם אמר: "הריני נותן דבר שנה בשנה" -
דרך החשבון והעיקר שבו יתפרש כל מה שיש בפרק הזה הוא מה שאומר לך.
והוא, שהמקדיש שדה אחוזה כבר באר השם שדמי זרע חומר שעורים ב"חמישים שקל כסף"(ויקרא כז, טז), לסוף ארבעים ותשע שנה שהן שני היובל, לפי ששנת היובל אינה מן המניין. העולה בידינו שהראוי לזרע חומר שעורים בכל שנה סלע ופונדיון בקירוב, לפי שכבר בארנו פעמים רבות שהפונדיון חלק אחד מארבעים ושמונה מן הסלע. וכתוב בסיפרא "והלא סלע של הקדש אינו אלא מארבעים ושמונה פונדיונות, ומה טיבו של פונדיון זה, קולבון לפרוטרוט", רוצה לומר שהנותן פונדיון לשולחני לקחת בהן סלע יתן ארבעים ותשע פונדיונין. וכבר בארנו פעמים רבות שה"קולבון" תוספת בחליפין, ו"פרוטרוט" גזור מפרוטה רוצה לומר הפרוטה הקטנה.
וכשמקדיש שום דבר משדה אחוזתו צריך למוד אותו ולדעת כמה זרע שעורים יש בו, על מנת שתהא הזריעה במפולת יד, ותהיה גם כן זריעה בינונית לא שיהא הזרע מפוזר ביותר ולא מקובץ ביותר, ופוסק על כל חומר סלע ופונדיון לשנה. ואם ירצה אדם לפדותה מן ההקדש, רואין כמה שנים נשארו ליובל מאותו זמן שרוצה לפדותה, ואם נשארו עד היובל עשרים שנה נותן עשרים סלעים ושני פונדיונות לכל חומר, וזהו מה שאמר רחמנא "על פי השנים הנותרות"(ויקרא כז, יח).
ולפיכך מי שהקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אי אפשר לו לפדות כן. לפי שאם הקדישה דרך משל ולא נשארה עד היובל אלא שנה אחת, אי אפשר לתת סלע ופונדיון לכל זרע חומר ולפדות אותה, שנאמר "השנים הנותרות" עד שישארו שנים מזמן פדיונה ואין פחות משתים. זו היא כוונתו במה שאמר אין מקדישין לפני היובל, רוצה לומר אין ראוי לאדם לעשות כן לפי שאי אפשר לפדותה על פי השנים. וזו היא עצה טובה, לפי שאם הקדיש מוקדשת בלי ספק, ואפילו יום אחד לפני היובל, ואפילו בשנת היובל עצמה, אבל אם רצה לפדות אותה נותן חמשים סלע לכל זרע חומר הואיל ונשאר עד היובל פחות משתי שנים, שאין מחשבין עמו על מה שנשאר.
והטעם במה שאמר ולא גואלין אחר היובל, כבר בארנו אותו לפי שאין מחשבין חדשים להקדש, מפני ש"שנים" אמר רחמנא, אבל ההקדש מחשב חדשים. וביארו זה בלשון הזה "מנין שאם רצה הקדש לעשות חדשים שנה עושה, כגון דאקדשה בפלגא דארבעים ותמניא, תלמוד לומר וחשב לו הכהן, מכל מקום". ופירוש המאמר הזה ועניינו, שאם הקדיש שדהו בתוך שנת ארבעים ושמונה יהא הנשאר עד היובל שנה וחדשים בלי ספק, ואין המקדיש יכול לומר לו תחשוב עמי כפי מה שראוי לשנה זו ולחדשים וטול פדיונה כמו שבארנו, לפי שאין מחשבין חדשים להקדש. אבל אם רצה הגזבר לחשב השנה וחדשים שני שנים, ונוטל מן הרוצה לפדותה שני סלעים ושני פונדיונות על כל זרע חומר, הרי זה מותר לו, לפי שמחשבו על שתי שנים ואף על פי שהן פחות משתי שנים.
ומה שאמר נקעים, והם המקומות העמוקים, אין נמדדין עמה - על מנת שיהיו מלאים מים לפי שאינן ראוים לשום דבר. אבל אם היתה ארץ בלא מים הרי היא מתקדשת בפני עצמה, ואף על פי שאינה נמדדת על כלל הקרקע הרי היא נמדדת בפני עצמה ופוסק לה דמים בפני עצמה.
והטעם שמחמתו נתחייב שיהא חשבון כל השנים כאחד, מה שאמר רחמנא "וחשב לו הכהן"(ויקרא כז, יח) שיהא כולו כאחד:
אין מקדישין - שדה אחוזה א:
פחות משתי שנים - דכתיב במקדיש שדה אחוזה (ויקרא כז) על פי השנים הנותרות, ואין שנים פהות משתים. המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של יובל ובא לגאלה, נותן בבית כור חמשים סלע כדכתיב (שם) זרע חומר שעורים וגו'. ואם הקדישה עשר שנים או עשרים אחר היובל, מחשבים השנים הנותרות עד יובל הבא, ונותן סלע ופונדיון לכל שנה, כדכתיב (שם) ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו וגו' ונגרע מערכך, והיינו גירוע שאינו נותן חמשים שלימים. והמקדיש שתי שנים לפני היובל, פודה אותה בשתי סלעים ושני פונדיונים, כדכתיב על פי השנים הנותרות, וכך החשבון עולה של גאולת שדה אחוזה לכל שנה סלע ופונדיון, שהרי אם הקדישה בשנה ראשונה של אחר היובל היה פודה בחמשים שקל ב, צא מהן לארבעים ותשע שנים הבאים עד יובל הבא ארבעים ותשע סלעים, נמצא סלע לכל שנה וסלע יותר, וזה הסלע היותר חלקוהו לפונדיונים, שיש בכל סלע ארבעים ושמונה פונדיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה פחות פונדיון. ומה שהצריכוהו ליתן סלע ופונדיון לשנה, למ"ט שנים מ"ט סלעים ומ"ט פונדיונין ויש כאן פונדיון אחד יותר על חמשים שקל שאמרה תורה, אותו הפונדיון הוא קלבון לפרוטרוט, כלומר בשביל ההכרע שצריך ליתן לכל שקל ושקל בפני עצמו ג. אי נמי, אע"פ שהסלע אינו אלא ארבעים ושמונה פונדיונות, חייב ליתן ארבעים ותשעה, דהיינו סלע ופונדיון לארבעים ותשע שנה, לפי שהנותן פונדיונים ליקח סלע מן השלחני נותן ארבעים ותשעה פונדיונים, והיינו קלבון לפרוטרוט. והמקדיש שדה אחוזה פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן גירוע, ואם בא לגאלה נותן חמשים שלימים, דגבי גירוע כתיב על פי השנים הנותרות ונגרע, ומיעוט שנים שנים. ועצה טובה קמשמע לן ד מתניתין שיהא אדם חס על נכסיו ולא [יקדיש] פחות משתי שנים, שלא יפסיד ארבעים ושמונה סלעים:
ולא גואלין אחר היובל - לאו אחר היובל סמוך ליובל קאמר, אלא האי אחר אפילו אחר עשרים או שלשים שנה קאי. והכי קאמר, הבא לגאול באמצע היובל וליתן סלע ופונדיון לשנים הבאים, והיה עומד בניסן שהוא אמצע שנה, לא יאמר חצי סלע וחצי פונדיון אני נותן משנה זו, אלא נותן סלע ופונדיון שלם. והיינו דקאמר אין גואלין פחות משנה, דכמה דלא נפקא לה כולה שתא לא מגרעא לה כלל ולא יהיב גאולת חצי שנה אלא גאולת שנה שלימה. ומה טעם, לפי שאין מחשבים חדשים עם ההקדש. הבא לגאול שדהו חמש שנים וחצי לפני היובל, אין מחשבין אותן ששה חדשים שיצאו משנה ששית, אלא נותן שש סלעים וששה פונדיונים, דכתיב (ויקרא כז) וחשב לו הבהן את הכסף על פי השנים הנותרות, שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים, כלומר כל מה שנותר חשוב שנים, לעשות חודש הנותר שנה, ואי אתה מחשב החדשים שיצאו, לגרוע מן השקל ופונדיון בשבילם:
אבל הקדש מחשב חדשים - כלומר, אם ריוח של הקדש הוא שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה, כגון דמקדשה ה בפלגא דארבעים ושמונה ליובל, דאי חשבת לההוא יציאה הוי ליה פחות משני שנים לפני היובל ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים. ואי אמרת דאין מחשבים אותן חדשים שיצאו, הוה הכא שני שנים לפני היובל, ואיכא פסידא דהקדש דלא שקיל אלא שתי סלעים ושני פונדיונים, הכא ודאי מחשבין אותן כיציאה גמורה ואין כאן שתי שנים לפני היובל, ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים שקל, דכתיב וחשב לו הכהן מכל מקום:
בשעת היובל - בזמן שהיובל נוהג ו. אבל בזמן שאין היובל נוהג פודה אותה בשווייה כשאר הקדשות:
זרע חומר שעורים - מקום שיכולים לזרוע בו כור שעורים כשזורעים במפולת יד ובזריעה בינונית, לא שיהיה הזרע מקובץ ביותר ולא מפוזר ומפורד הרבה:
נקעים עמוקים וכו' - והוא שיהיו מלאים מים שאין ראויין לזריעה ח. אבל אם אינן מלאים מים, הואיל וחזו למידי, אע"ג דאין נמדדין עמה מתחשבין באפי נפשייהו, ונפדין לפי חשבון חמשים סלעים לבית כור ט:
פחות מכאן נמדדין עמה - ואע"פ שהן מלאים מים ולא חזו לזריעה, הואיל ואין עמוקים עשרה. וכן סלעים הואיל ואין גבוהים עשרה על שם הקרקע הן נקראין ואינן חשובים בפני עצמן:
אלא נותן את כולו כאחד - דכתיב (ויקרא כז) וחשב לו הכהן את הכסף, עד שיהא כולו כסף כאחד י:
אין מקדישין. לשון הר"ב שדה אחוזה. והיא שדה שירש האדם ממורישיו הרמב"ם רפ"ד מהל' ערכין: פחות משתי שנים. על מ"ש הר"ב אם הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל היה פודה בחמישים שקל מסיים רש"י כדכתיב (ויקרא כ"ז) אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו'. משנת ולא שנת היובל בכלל אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא וקאמר יתן חמשים. ע"כ. ועיין לקמן. ומ"ש הר"ב שיש בכל סלע מ"ח פונדיון מפורש במשנה ה' פ"ד דב"מ. ומ"ש הר"ב הפונדיון היא קלבון וכו'. שצריך ליתן לכל שקל ושקל בפני עצמו. ותימה דפונדיון הוא חצי מעה ותנן בספ"ק דשקלים דלמחצית שקל קלבון מעה כסף דר"מ יחכ"א חצי. ומפני כך כתבו התוס' בפ"ח דבכורות [דף נ'] דלאו דוקא נקט הכא לשון קלבון. ואינו אלא להשוות השנים שיהא סלע ופונדיון למ"ט שנים של יובל שחסר מהם פונדיון א'. ושמא כשנותן נ' שקל ביחד. אז אינו נותן פונדיון ולא שייך שם הכרע. דהוי כעין מקח וממכר ולא שייך הכרע אלא כשמחליפים מעות לשולחני ע"כ. ומ"ש הר"ב ועצה טובה קמ"ל לפי שאם הקדיש מקודשת בלא ספק ואפילו יום אחד לפני היובל הרמב"ם [בפירושו] ועיין לקמן.
ולא גואלין לאחר היובל. כתב הר"ב לאו אחר היובל סמוך ליובל כו'. וא"ת ומאי דוחקיה. הא כיון דקי"ל דאין מקדישין בשנת היובל עצמו כדלקמן. שפיר תנן דאין גואלין אחר היובל. לפי שא"צ גאולה וה"נ אמרינן בהדיא בגמרא [דף כ"ד]. בשלמא לשמואל דאמר אין מקדישין בשנת היובל עצמו. לא גואלין לאחר היובל כו'. ופירוש דהר"ב אליבא דרב דפליג אדשמואל מסקינן ליה. ויראה לי משום דפחות משנה דייק שפיר טפי כדמסקינן אליבא דרב. והואיל ולשמואל מצינו לפרושי נמי הכי הלכך מפרש לה כך:
אבל ההקדש מחשב חדשים. כתב הר"ב כגון דמקדשה בפלגא דמ"ח ליובל גמרא. וכתבו התוס' [דכ"ה] לאו דוקא נקט דמקדשה דלא בהקדש תליא מלתא כי אם בגאולה:
בשעת היובל. פי' הר"ב בזמן שהיובל נוהג שהמקדיש שדהו בשנת היובל. אינה מקודשת כמ"ש הר"ב בסוף פירקין. וכ"כ הרמב"ם בנא"י שבידי. ונמחק בה גם כן מ"ש בפי' הרמב"ם לעיל ואפי' בשנת היובל עצמה. וכן מתוקן הלשון ג"כ שבסוף הפרק ואינו מתוקן יפה וכ"כ הרשב"ם ברפ"ז דב"ב. דמש"ה גרסינן בשעת היובל דבשנת היובל פליגי אמוראי בגמ'. אבל התוס' שם [דף ק"ב] כתבו דברוב ספרים גרסינן בשנת היובל. וי"ל דבשנת היובל משמע שפיר שנה שאחר היובל ולא שנת חמשים ממש מדלא קתני בשנת היובל עצמה. כדקאמר בפלוגתא דרב ושמואל. ואע"ג דכתיב (ויקרא כ"ז) בשנת היובל ישוב השדה וגו' והתם ע"כ בשנת היובל עצמה. יש לחלק דלשון תורה לחוד. דקרא לאו אורחיה לכתוב עצמה. ע"כ. אבל בפ"ג דקדושין דף ס"א. כתבו התוס' ה"ג בשעת היובל. ול"ג בשנת היובל דא"כ משמע דאיירי בשנה עצמה. וכו' ע"כ. ועיין ר"פ בתרא וטעמא דבשנת היובל עצמה אינה מקודשת כשמואל. דאמר מי כתיב ואם בשנת היובל. משנת היובל כתיב משנה שאחר היובל. ופרכינן מאי ואם אחר היובל. ומשני אחר אחר. פירש"י. כגון שתים ושלש שנים אחר היובל. איכא גירוע. אבל אקדשה בשתא דבתר יובל. ליכא גירוע. ע"כ. דהא אף [אם] יצאה חצי שנה מהשנה שאחר היובל. אין כאן גירוע שאין מחשבין חדשים להקדש. והיינו דהרמב"ם בפ"ד מה"ע כתב המקדיש את שדהו אחר היובל אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמר שנה אחר היובל לפי שאין מחשבין חדשים להקדש. ע"כ. וכתבו התוס' [דף כ"ד ע"ב]. וא"ת נתני נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל כדי שיהא חס על נכסיו. וי"ל דלפיכך לא תנא נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל לפי שיכול להמתין עד ג' שנים לפני היובל. ואז לא יהא צריך ליתן כ"א ג' סלעים וג' פונדיונין. לפיכך לא הזהיר התנא אלא בפחות משתי [שנים] דאז הוא צריך ליתן חמשים סלעים שלמים ואם המתין עד היובל לא יחזור עוד לידו. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל בזמן שאין היובל נוהג כו'. כדתנן בר"פ דלקמן:
בזרע חומר שעורים. הכי כתיב קרא. ועיין במשנה ב' פ"ג ושם בפי' הר"ב:
היו שם נקעים עמוקים עשרה כו'. כתב הר"ב והוא שיהיו מלאים מים שאין ראוין לזריעה. גמ'. דומיא דסלעים. וטעמא פירש"י בקדושין פ"ג [דף ס"א] משום דזרע כתיב. ומ"ש הר"ב אבל אם אינם מלאים מים כו' אע"ג דאין נמדדין עמה מתחשבין באפי נפשייהו ונפדין לפי חשבון נ' סלעים לבית כור. תימה דלמאי נ"מ מתחשבין באפיה נפשייהו. וכן פירש"י בגמ' מקמי דמוקים לה לנקעים מלאים מים דפרכינן ולקדשו באפי נפשייהו. ופירש"י ולפרקו נמי לפי חשבון חמשים לבית כור. ומה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה הא אינהו נמי הכי מפרקי. ע"כ. והשתא כיון דמש"ה מוקמינן לה בנקעים מלאים מים. שמעינן דאילו אינן מלאים מים אה"נ דנמדדין עמה הואיל ומפרקו כמותה. וכ"כ הראב"ד בהדיא בפ"ד מה"ע. וא"כ מאי האי דכתב הר"ב אע"ג דאין נמדדין עמה. איברא שהרמב"ם כתב בפירושו אבל אם היתה ארץ בלא מים. הרי היא מתקדשת בפני עצמה. ואע"פ שאינה נמדדת על כלל הקרקע. הרי היא נמדדת בפני עצמה ופוסק לה דמים בפני עצמה. ע"כ. וכ"כ בחבורו [שם]. אבל ביאר שם ומחשבין לה מה שראוי להם והיינו שישומם כפי שוויין כדאשכחן במקדיש טרשין. מ"ט בית זרע אמר רחמנא. והני לאו בני זריעה נינהו. כדאיתא בגמ' פ"ג דף י"ד. ופי' הכ"מ דלהרמב"ם הכי הוא דפריך דאין נמדדין עמה. משמע ולא קדשי כלל. ופריך דלקדשו באפי נפשייהו וישומו בשוויין. ומשני במלאים מים ומשמע דכשאינם מלאם מים מיקדשו באפי נפשייהו ונישומין בשוויין. ולפיכך נראה בעיני להגיה בדברי הר"ב וכצ"ל ונפדין בשוויין. והשאר לפי חשבון כו'. וכן הלשון בפירש"י שבמשנה. ואע"ג דלרש"י כי מוקמינן לה במלאים מים. משמע דבאינן מלאים נמדדין עמה ומיפרקו כמותה. וכמ"ש בשם הראב"ד. כבר כתבתי בכמה מקומות דזו היא שיטת רש"י. שאינו מפרש במשנה כפי האמת שבגמ'. אבל יצא לי מזה שלשון הר"ב יש להגיה כן. אחרי שנמצא לשון זה בפירש"י. ואע"פ שלשון. הר"ב כלשון רש"י אין דעתו כדמסיק רש"י. דלרש"י נמדדין ומיפרקו כמותה. ולהר"ב אין נמדדין. ונפדין בשוויין וכסברת הרמב"ם. אלא דאף להרמב"ם גופיה קשיא דלסברתו שאומר דאינם מלאים מים נפדין בשוויין א"כ המלאים מים אפילו בשוויין אינן נפדין דלא קדשי כלל וזה דחו הרשב"ם ברפ"ז דב"ב. וכן התוס' שם ובפ"ג דקדושין דף ס"א שכתבו דאין לומר דלא קדשי כלל. דהא לא גרע מבור וגת ושובך דתנן בס"פ המוכר את הבית המקדיש שדה הקדיש כולה. ואפילו בור וגת ושובך וכ"ש סלעים ונקעים. ע"כ. ושם בקדושין פירש"י והסכימו עמו התוס' דהכי פריך נקדשו באפי נפשייהו להיות נמדדים לפי מה שיש בהן. ולא יעלה מדרון שבהן לחשבון כי אם קרקעית הנקעים ע"כ. ולפי זה כי משני במלאים מים. א"כ שאינן מלאים מים אה"נ דנמדדין עמה. ובכה"ג שלא יעלה המדרון לחשבון. והשתא יש לומר דאף הר"ב סובר כן. דז"ש מתחשבין באפי נפשייהו לישנא דגמרא נקדשו באפי נפשייהו. הוא דנקט. וכמו שרש"י בקדושין מפרש דהיינו בלא מדרון. כן גם אנחנו נפרש כך בדברי הר"ב. ואתי שפיר מה שכתב דנפדין לפי חשבון חמשים סלעים. ואין צורך להגיה בדבריו. ולפי שיש לצדד כן. לכך לא שלחתי בו יד להגיה כן בפירושו. אע"פ שדעתי מכרעת לההגהה. לפי שאם זו דעתו כפירש"י דקדושין. לא ה"ל לסתום להעתיק לישנא דגמ' מתחשבין באפי נפשייהו בלחוד. אלא ה"ל לפרש ג"כ דהיינו שיחשבו בלא מדרון כי מי חכם ויבן אלה מדנפשיה. והרי רש"י עצמו. לא פירש כן הכא בפרקין. ואעפ"כ כיון שיש מקום לצדד ולתקן בלא הגהה הנחתי הדבר שקול למעיין. והוא יבחר ולא אני:
אלא נותן את כולו כאחד. לשון הר"ב דכתיב וחשב וגו' עד שיהא כולו כסף כאחד. פירוש הכסף שהוא רוצה ליתן בפדיון. חייבו הכתוב ליתנו כאחד. אבל אם לא ירצה לפדות כל השדה רשאי. דגואל לחצאין. כדתנן בפ"ט משנה ב':
(א) (על הברטנורא) והיא שדה שירש האדם ממורישיו. הר"מ:
(ב) (על הברטנורא) כדכתיב אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו', משנת ולא שנת היובל בכלל, אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא, וקאמר יתן חמשים:
(ג) (על הברטנורא) ותימה, דפונדיון הוא חצי מעה, ותנן בסו (ף פרק קמא דשקלים דלמחצית שקל קולבון מעה כסף וחכ"א חצי. ומפני כן כתבו התוס' דלאו דוקא נקט הכא לשון קלבון, ואינו אלא להשוות השנים שיהיה סלע ופונדיון למ"ט שנים של יובל שחסר מהם פונדיון אחד. ושמא כשנותן נ' שקל ביחד, אז אינו נותן פונדיון ולא שייך שם הכרע, דהוי כעין מקח וממכר, ולא שייך הכרעה אלא כשמחליפים מעות לשולחני:
(ד) (על הברטנורא) לפי שאם הקדיש, מקודשת בלי ספק, ואפילו יום אחד לפני היובל. הר"מ:
(ה) (על הברטנורא) גמרא. ולאו דוקא נקט דמקדשא, דלא בהקדש תליא מלתא כי אם בגאולה. תוס':
(ו) (על הברטנורא) שהמקדיש שדהו בשנת היובל אינה מקודשת. וברוב ספרים גרסינן בשנת היובל. ועתוי"ט:
(ז) (על המשנה) חומר. הכי כתיב קרא. ופירש הת"ח, דקשה לו אמאי נקט תנא חומר. הול"ל כור כלישנא דרבנן:
(ח) (על הברטנורא) גמרא, דומיא דסלעים. ופירש"י משום דזרע כתיב:
(ט) (על הברטנורא) תימה, דלמאי נפקא מינה מתחשבין באפי נפשייהו כו'. אבל הר"מ כתב ומחשבין לה מה שראוי להם כו'. ולפיכך נראה לי להגיה בדברי הר"ב ונפדין בשויין והשאר לפי חשבון. ועוד יש לומר, דדעתו כדעת התוספ' דהנפקא מינה שלא חשבינן להו המדרון. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) פירוש, הכסף שהוא רוצה ליתן בפדיון חייבו הכתוב ליתנו כאחד. אבל אם לא ירצה לפדות כל השדה, רשאי, דגואל לחצאין כדתנן בפרק ט' משנה ב':
אין מקדישין וכו': ביד פ"ד דהלכות ערכין סימן ג' ה' ו' ז' ח' ט' י"ב י"ג י"ד:
פחות משתי שנים: הכי קתני מתני' אין מקדישין לגאול בגירוע פחות משתי שנים וכדמפרש ואזיל רעז"ל דעצה טובה קמ"ל תנא דמתניתין שיהא אדם חס על נכסיו ולא יקדיש פחות משתי שנים לפני היובל. וכתבו תוספי הרא"ש ז"ל ולהכי תנא אין מקדישין בסתם ולא תנא ליגאל בגירוע כאילו התנא מכריז ומודיע להמון העם שאינם בקיאים בהלכה זו שאל יקדיש פחות משתי שנים כי יפסידו יותר ממה שהם סבורים שיצטרכו לפדות בחמשים שקל ואיידי דתנא אין מקדישין בסתם תנא נמי ולא גואלין בסתם ולא תני בגירוע ע"כ:
ולא גואלין אחר היובל: גרסי':
אבל ההקדש מחשב חדשים: מה שפי' רעז"ל הוא פי' רש"י ז"ל וכן פי' ג"כ הרגמ"ה ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' וז"ל שאם הקדיש שדהו בתוך שנת מ"ח אין המקדיש יכול לומר לו תחשוב עמי כפי מה בראוי לשנה זו ולחדשים וטול פדיונה לפי שאין מחשבין חדשים להקדש אבל אם רצה הגזבר לחשב השנה וחדשים שתי שנים ונוטל מן הרוצה לפדותה שני סלעים ושני פונדיונות על כל זרע חומר ה"ז מותר ע"כ וכן פסק שם בפ"ד. וכתוב שם בבית יוסף ודברי רבינו מבוארים שאין המקדיש יכול לכוף לכהן לחשוב לו חדשים אבל אם רצה הכהן לחשב חדשים מותר והיא גופה קמ"ל שאע"פ שאין זה שבח ההקדש ברצון הגזבר הדבר תלוי ורשאי הוא לעשות כן ע"כ. וכתב שם ג"כ הראב"ד ז"ל דמאי דתניא ומנין שאם רצה הקדש לעשות לחודש שנה עושה אילי נאמר כן משום דכתיב וחשב לו הכהן ולא כתיב ונתן על פי השנים בחשבון הכהן הדבר תלוי ולפי מה שראה שבח ההקדש יעלה פדיונו ע"כ. ואפשר שהרמב"ם ז"ל סבירא לי' דמהאי קרא שמעינן שברצון הגזבר הדבר תלוי אפילו שאין שם שבח הקדש. בפירוש רעז"ל כגון דאקדשה בפלגא דמ"ח גמרא ופירשו תוס' ז"ל לאו דוקא נקט דאקדשה דלאו בהקדש תליא מילתא כי אם בגאולה ע"כ:
המקדיש את שדהו בשעת היובל נותן וכו': פ' האומר דקדושין דף ס"א ור"פ בית כור. וכתבו שם תוס' ז"ל פי' בקונטרס דלא גרסי' בשנת היובל דבשנת היובל פליגי רב ושמואל בפ' אין מקדישין ומיהו ברוב ספרים גרסינן התם בסדר המשנה בשנת היובל וי"ל דבשנת היובל משמע שפיר שנה שאחר היובל ולא שנת חמשים ממש מדלא קתני בשנת היובל עצמה כדקאמר בפלוגתא דרב ושמואל ואע"ג דכתיב בשנת היובל ישוב השדה וגו' והתם על כרחך בשנת היובל עצמה יש לחלק דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד דקרא לאו אורחיה לכתוב עצמה והתם נמי יליף רב מדכתיב ואם משנת היובל ושנת היובל בכלל ופריך לי' שמואל מי כתיב בשנת היובל עכ"ל ז"ל. ובסוף פירקין העתקתי פלוגתא דרב ושמואל ע"ש: [הגהה וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו שם פ' בית כור (בבא בתרא דף ק"ב) ה"ג וכן כתוב בכולהו נוסחי עתיקי וכן גריס הרב רבינו שמואל ז"ל המקדיש שדהו בשעת היובל ופירושו בשעה שהיובל נוהג ואמר הרב ז"ל דאילו מקדיש שדהו בשעת היובל פלוגתא דרב ושמואל היא אית דאמר אינה קדושה כל עיקר ואית דאמר קדושה ויוצאה ביובל עצמו כדאיתא במסכת ערכין ובמסכת גיטין ויש מקצת נוסחאות שכתוב בהן בשנת היובל ויש לפרשה בשנה שאחר היובל שהיא שנה ראשונה ליובל הנכנס ומשום דקתני עלה שנותן סלע ופונדיון נקט שנה ראשונה של יובל זה ובפלוגתא דרב ושמואל גרסי' התם בשנת היובל עצמה דשנת היובל סתם שנה שאחר היובל במשמע ואע"ג דאמרינן התם מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל היא דאלמא בשנת היובל שנה עצמה של יובל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ודייקא נמי דקתני סיפא הקדישה שתים ושלש שנים אחר היובל אלמא רישא כשהקדישה בשנה שאחר היובל עצמה ע"כ]:
היו שם נקעים: עשרה טפחים או סלעים וכו'. נקעים דומיא דסלעים דאין ראויין לזריעה וכגון שמלאים הנקעים מים. [הגה"ה וז"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו פ' בית כור (בבא בתרא דף ק"ב) ה"ג אין נמדדין עמה פי' הר"ר שמואל ז"ל אין נמדדין עמה לפדיון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אבל לפדות בשוויין נמדדין כדתנן הקדיש בור ודות ושובך ואע"ג דרשותא באפי נפשייהו נינהו ואקשינן וליקדשו באנפי נפשייהו כלומר לפדיון בית זרע חומר שעורים ואע"פ שאינם שדה אחת ונ"מ שיגאל לחצאין וצריך תלמוד דבלאו ה"נ שדה אחוזה לוה וגואל וגואל לחצאין ובמסכת קדושין פירשתי. אבל יש להקשות כאן נהי נמי שאין נפדין בכך מתורת שדה אחת מדין עצמן היה להן לפדות ולמאי וכו' תני אין נמדדין עמה אי הכי פחות מכאן נמי קשה לן ומעיקרא נמי אמאי לא קשיא ליה דהא סלעים קתני שאינם ראוין לזריעה ויש לפרש דאע"ג דסתם סלעים אינם ראויים לזריעה יש נמי במשמען סלעים שראוים לזריעה שאפשר הוא ומעיקרא קס"ד דסלעים דומיא דנקעים קתני וראויין לזריעה והשתא דייקינן מדקתני לנקעים דומיא דסלעים ש"מ דבסלעים שאינם ראוין לזריעה כל עיקר קאמר כסתמן ודכוותה בנקעים וכל אחד למד מחברו ע"כ]. הגה"ה לשון החכם הר"ס ז"ל צ"ע במה שכתב רבינו עובדיה ונפדין לפי חשבון נ' סלעים לבית כור דהואיל וסוף סוף נפדין לפי חשבון נ' סלעים לבית כור מאי נפקותא איכא בין אם נמדדין עמה או באנפי נפשייהו ואין לומר דנפקא מינה לגאול זה בלא זה דאי מיתחשבי באנפי' נפשייהו הוו להו כשתי שדות וגואל זה בלא זה הא ליתא דאפילו נחשבין כשדה אחת יכול לגאול זה בלא זה דהא קתני לקמן בפ"ט דיכול לגאול לחצאין כדקתני ולא יגאל לחצאין ובהקדש מותר בכולן ורש"י ז"ל פי' דאין נמדדין עמה והן נפדין בשוויין והשאר לפי חשבון נ' סלעים לבית כור עכ"ל ז"ל:
הקדישה שתים או שלש שנים: לפני היובל נותן לו סלע ופונדיון לשנה. דכתיב ונגרע מערכך אף מן ההקדש שאם אכלה הקדש שנה או שנתים א"נ לא אכלה אלא שהיתה לפניו מנכה סלע ופונדיון בכל שנה ושנה פי' אף מן ההקדש שכשם שמנכה לו אותם שנים שהיתה ברשות בעלים שאינו נותן מהם סלע ופונדיין כך אם אכלה הקדש שנה או שנתים מנכה לו סלע ופונדיון בכל שנה ושנה:
נותן לו סלע ופונדיון וכו': פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ו:)
אלא נותן את כולו: כאחת דכתיב את הכסף עד שיהא כסף כולו כאחת. ועיין במה שכתבתי לקמן בפ' בתרא סוף סימן ב' בשם הרגמ"ה ז"ל. ובת"כ פ' עשירי דפי בחוקותי ובפי"א כוליה פירקין:
יכין
אין מקדישין: שדה שירש:
לפני היובל פחות משתי שנים: דכשהקדישה, ופודה י' או כ' שנה קודם היובל, נותן בעד כל שנה שיש עד היובל סלע ופונדיון לשנה. וכשפודה פחות מב' שנים ליובל, חייב ליתן נ' סלעים כאלו גואלה בתחלת היובל [עי' בפתיחה למכלתן סי' ב אות א']. וקאמר תנא הכא שאינו מן הראוי שיקדיש בפחות מב' שנים ליובל, שלח יפסיד מעותיו [כלקמן פ"ח מ"ד]:
ולא גואלין לאחר היובל פחות משנה: ר"ל א"צ לגאול השדה כשהקדישה פחות מתוך שנה אחר היובל, דהיינו כשהקדישה תוך שנת היובל עצמה, משום דאינה קדושה כלל, דאז אינה שלו. מיהו דוקא ישראל אבל כהן ולוי מקדישין לעולם, כלקמן סוף פרקן [כך פירשתי לפי מאי דקיי"ל בשמואל בש"ם [כרמב"ם ערכין פ"ד ה"י]. והכי דייק לישנא דמתני' טפי. דברישא נקט לפני היובל היינו בסמוך ליובל, מסתבר דה"נ מה דנקט אח"כ לאחר היובל, היינו בסמוך לו. והר"ב והרמב"ם פי' דר"ל בהקדיש באמצע א מהשנים שאחר היובל, אינו פודה בפחות משנה, ר"ל שצריך ליתן בעד כל השנה הסלע ופונדיון, אף שפדה רק באמצע השנה. והיינו אוקימתא דש"ס לרב דס"ל דבמקדיש בשנת היובל קדשה, להכי אצטרכינן לדחוקא דמתני' מה טעם קאמר, דמשו"ה אין גואלין פחות משנה משום דאין מחשבין חדשים להקדש אבל הרי לא קיי"ל כרב דהמקדיש בשנת היובל דקדשה]:
אין מחשבין חדשים להקדש: דכשבא לגאול באמצע השנה משנות היובל, לא אמרינן דדי שיתן בעד חצי השנה הנותרת חצי סלע וחצי פונדיון, רק נותן סלע ופונדיון, כאילו פדה בתחלת השנה ולא באמצעה:
אבל ההקדש מחשב חדשים: ר"ל אבל היכא דאיכא רווח להקדש, ע"י שהחדשים שיצאו יחשבום כיציאה גמורה, כגון שבא לגאל באמצע שנת מ"ח בשנות היובל, דאם לא נחשוב חדשים שיצאו כיציאה גמורה הו"ל כמקדיש בתחלת שנת מ"ח ולא יצטרכו הבעלים הגואלים ליתן רק ב' סלעים וב' פונדיון, ויפסיד ההקדש עי"ז, להכי חשבינן חדשים שיצאו כיציאה גמורה, והו"ל כמקדיש תוך ב' שנים ליובל, ונותן נ' סלעים שלמים. [זהו שיטת רש"י. אבל לרמב"ם ולראב"ד [פ"ד מערכין ה"ח וט']. הברירה ביד הגזבר, כמ"ש בפתיחה למכילתן סי' ב' אות א' וע"ש]:
המקדיש את שדהו בשעת היובל: ר"ל בזמן שהיובל נוהג, דהיינו בשעה שכל ישראל יושבים בא"י [כרפ"ח], ורוצה לגאלה בשנה ראשונה מהיובל:
נותן בזרע חומר שעורים: בעד מקום שיוכל לזרוע שם חומר שעורים זריעה בינונית לא מקובץ ולא מפוזר ביותר:
חמשים שקל כסף: אבל בזמן שאין היובל נוהג, פודה בשווייה:
היו שם נקעים: גומות מלאות מים:
אין נמדדים עמה: דהנך סלעים ונקעין לא קדשי כלל מדאינן ראויין לזריעה דבית זרע כתיב. [ואע"ג דהמקדיש שדהו אפילו בור גת ושובך קדשי [כב"ב פ"ד מ"ט]. נ"ל דהתם עכ"פ מקום הבור וגת שראוי לזריעה, וודאי הקדישן, והבניין מדקבע וצריך לקרקע שהקדיש, בטל אגב קרקע [כרשב"ם שם], משא"כ הכא. מדמלאות מים, חשיבי להיות מקום בפני עצמן ולא קדשי]. ודוקא שהגומות מלאות מים, דאל"כ קדשי. רק דמתחשבין בפני עצמן [רכ"מ ערכין פ"ד]. ולרש"י ותוס' [קדושין ס"א] במלאים מים קדשי ונפדין לפי שויין. ובאינן מלאין מים נפדין לפי חשבון נ' סלעים לבית כור, רק דמתחשבין בפני עצמן ולא בכללות השדה, ונפקא מנה, דבמתחשבין בפ"ע אין המדרון מתחשב:
פחות מכאן: שאינן עמוקים או גבוהין י' טפחים:
נמדדים עמה: אף שהגומות מלאות מים דלא חזו לזריעה, אפ"ה בטלי אגב השדה, ומתחשבי כראוי לזריעה בכללות השדה [כרפ"ז דב"ב]:
אלא נותן את כולו כאחד: ר"ל כל מה שרוצה לפדות מהשדה, נותן דמיו כאחת. אבל רשאי לפדות רק חצי שדה [כלקמן פ"ט מ"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת