עיקר תוי"ט על ערכין ז

משנה ערכין, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) והיא שדה שירש האדם ממורישיו. הר"מ:

(ב) (על הברטנורא) כדכתיב אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו', משנת ולא שנת היובל בכלל, אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא, וקאמר יתן חמשים:

(ג) (על הברטנורא) ותימה, דפונדיון הוא חצי מעה, ותנן בסו (ף פרק קמא דשקלים דלמחצית שקל קולבון מעה כסף וחכ"א חצי. ומפני כן כתבו התוס' דלאו דוקא נקט הכא לשון קלבון, ואינו אלא להשוות השנים שיהיה סלע ופונדיון למ"ט שנים של יובל שחסר מהם פונדיון אחד. ושמא כשנותן נ' שקל ביחד, אז אינו נותן פונדיון ולא שייך שם הכרע, דהוי כעין מקח וממכר, ולא שייך הכרעה אלא כשמחליפים מעות לשולחני:

(ד) (על הברטנורא) לפי שאם הקדיש, מקודשת בלי ספק, ואפילו יום אחד לפני היובל. הר"מ:

(ה) (על הברטנורא) גמרא. ולאו דוקא נקט דמקדשא, דלא בהקדש תליא מלתא כי אם בגאולה. תוס':

(ו) (על הברטנורא) שהמקדיש שדהו בשנת היובל אינה מקודשת. וברוב ספרים גרסינן בשנת היובל. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) חומר. הכי כתיב קרא. ופירש הת"ח, דקשה לו אמאי נקט תנא חומר. הול"ל כור כלישנא דרבנן:

(ח) (על הברטנורא) גמרא, דומיא דסלעים. ופירש"י משום דזרע כתיב:

(ט) (על הברטנורא) תימה, דלמאי נפקא מינה מתחשבין באפי נפשייהו כו'. אבל הר"מ כתב ומחשבין לה מה שראוי להם כו'. ולפיכך נראה לי להגיה בדברי הר"ב ונפדין בשויין והשאר לפי חשבון. ועוד יש לומר, דדעתו כדעת התוספ' דהנפקא מינה שלא חשבינן להו המדרון. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) פירוש, הכסף שהוא רוצה ליתן בפדיון חייבו הכתוב ליתנו כאחד. אבל אם לא ירצה לפדות כל השדה, רשאי, דגואל לחצאין כדתנן בפרק ט' משנה ב':

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(יא) (על המשנה) יוצאה כו. יוצאה. כי היכי דהוה נפיק מידי דההוא קרוב דאתי האי מחמתיה. רש"י, ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) לא כו'. ודין הוא, בשל אחרים אני זוכה [אלמלא גאלה ישראל היתה יוצאה מידו ואני זוכה בה עם שאר אחי], בשל עצמי לא כל שכן, תלמוד לומר אחוזתו [לכהן תהיה אחוזתו] אחוזה שלו, [שירש מאביו תהא שלו] ואין זו שלו, הא כיצד,, יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים. גמרא:

(ד)

(יג) (על המשנה) הכהנים כו'. דהא כתיב ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה וגו' והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן תהיה אחוזתו, והכי קאמר, שאם לא יגאל דהיינו הבעלים או אם מכר וגו' בשני דרכים אלו, לא יגאל עוד אלא והיה בצאתו ביובל וגו' לכהן. תוס':

(יד) (על הברטנורא) ואם לא יפדה יקום הבית להקדש. הר"מ:

(טו) (על הברטנורא) רצה לומר, שאין נותנין הכהנים להקדש דמים. הר"מ:

(טז) (על הברטנורא) בבבא מציעא דף ל"ט כו' מפרשינן, נטושין, בעל כרחיה, שנשבה או שברח מחמת סכנה. רטושין, מדעתן, דכתיב [הושע י'] אם על בנים רוטשה כו'. והכא אע"ג דבעל כרחיה נשארה ביד הקדש, לא מצי קרי להו נטושין, כיון דמתחלה אקדשה מדעתיה. וטעמא שנקראת בשם זה, כדי שתהא ידועה לכל, ולכשיבא אחד ויגאלנה ויגיע אח"כ יובל תהא לכהנים:

(ה)

(יז) (על הברטנורא) לאו דוקא גאלה אחר ושאם לא גאלה אחר לא, דא"כ אתיא כר"א, ואין הלכה כמותו. אלא הכי קאמר, ואם לא גאלה הוא ואני נמי גאלה אחר:

(יח) (על המשנה) יצאה כו'. דאי לא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח"כ הקדישה, לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו, אי נמי אשר לא שדה אחוזה, ומתרביא הא דר"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה, אי נמי אשר לא שדה אחוזה, ומתרביא הא דר"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה, מאי משדה אחוזתו, שדה שאינה ראויה כו'. גמרא. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) מקנה. שדה שלקחה או זכה בה, היא נקראת שדה מקנה. הר"מ:

(כ) (על הברטנורא) ורש"י בפירוש החומש כתב, דאפילו לא גאלה אחר אלא שעדיין היא ביד הגזבר, תצא בחנם ביובל. לבעלים הראשונים אשר לו אחוזת הארץ. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) שאין כו'. אע"ג דקרא כתיב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו וגו', איצטריך לטעמא, משום דבקרא לא מיירי אלא במקדיש ופודהו דהכי כתיב וחשב הכהן ונו' ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' בשנת היובל ישוב השדה וגו', ואנן איירינן בגואל אחר, וא"נ לא נגאלה כלל: