משנה ערכין ז ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ז · משנה ד | >>
הגיע היובל ולא נגאלה --
- הכהנים נכנסים לתוכהיג, ונותנים את דמיה, דברי רבי יהודה.
- רבי שמעון אומר, נכנסין, אבל לא נותנין.
- רבי אליעזר אומר, לא נכנסין ולא נותנין, אלא נקראת שדה רטושין, עד היובל השני. הגיע היובל השני ולא נגאלה, נקראת רטושי רטושין עד היובל השלישי. לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה, עד שיגאלנה אחר.
הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה,
- הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ,
- דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
- הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ,
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִכְנָסִין:
- אֲבָל לֹא נוֹתְנִין.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין,
- אֶלָּא נִקְרֵאת שְׂדֵה רְטוּשִׁין,
- עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי.
- הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה,
- נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין,
- עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי.
- נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין,
- לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ,
- עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר:
הגיע יובל, ולא נגאלה -
- הכהנים נכנסים לתוכה - ונותנין את דמיה,
- דברי רבי יהודה.
- רבי שמעון אומר: נכנסים - אבל לא נותנין.
- רבי אלעזר אומר: לא נכנסין - ולא נותנין,
- אלא נקראת שדה רטושים - עד היובל השני,
- הגיע היובל השני, ולא נגאלה -
- נקראת רטושי רטושים - עד היובל השלישי.
- הכהנים נכנסים לתוכה - ונותנין את דמיה,
- לעולם, אין הכהנים נכנסים לתוכה - עד שיגאלנה אחר.
המאמר הזה הוא במי שהקדיש שדה אחוזה ולא גאלה לא הוא ולא אחר, אלא עמדה ביד ההקדש עד שהגיע היובל.
רבי יהודה אומר, נותנים הכהנים דמיה להקדש ואז תהיה אחוזה לכהנים. ולמד זה בגזרה שווה ממקדיש ביתו ששמין כמה שווה, ואם נתן דמיו ותוספת החומש להקדש ישוב אליו ביתו, ואם לא נתן להקדש דמים יקום הבית להקדש, ואומר נאמר בשדה אחוזה "קדש", ונאמר במקדיש ביתו "קדש", מה להלן בדמים אף כאן בדמים, לפי שלא תצא זו מיד הקדש בלא פדיון כל עיקר.
ורבי שמעון למד מכבשי עצרת שהם ממתנות כהונה, כמו ששדה אחוזה ממתנות כהונה, ונאמר בכבשי עצרת "קדש יהיו לה' לכהן"(ויקרא כג, כ), מה להלן בחנם אף כאן בחנם, רוצה לומר שאין נותנין הכהנים להקדש דמים.
ורבי אליעזר אומר, "בצאתו ביובל קדש לה'"(ויקרא כז, כא), אינו קדש עד שיצא מיד אחר, רוצה לומר שיפדה אוחו אחר מיד ההקדש ויצא מיד האחר ביובל כמו שבארנו כבר, ואז יקום לכהנים אחוזה.
והלכה כרבי יהודה:
ולא נגאלה - לא גאלוה מיד ההקדש, לא הבעלים ולא אחר:
הכהנים נכנסים לה - כהנים של משמר שהיובל פוגע בו הן נכנסים לתוכה, והיא חלוטה בידם:
ונותנים את דמיה להקדש - דגמר קודש קודש ממקדיש בית, כתיב הכא בשדה אחוזה בצאתו ביובל קודש וכתיב במקדיש בית (שם) ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, מה בית לא תצא מיד הקדש בלא דמים כדכתיב התם והעריכו הכהן, דבית לא נפקא לכהנים אלא נפדה בדמים יד, אף שדה אחוזה לא תצא מיד הקדש בלא דמים. הלכך כי פריק לה אחר, הוו דמים לבדק הכית הקדש, וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים, ואם לא נגאלה יהבי כהנים דמי חמשים שקלים ושקלי לה:
ר' שמעון אומר נכנסין אבל לא נותנין - דגמר קודש קודש מכבשי עצרת, דכתיב בהו (ויקרא כג) קודש יהיו לה' לכהן, מה התם בחנם טו אף כאן בחנם. וניחא ליה דנילף שדה אחוזה מכבשי עצרת, דתרווייהו מעשרים וארבע מתנות כהונה, ולא נילף ממקדיש ביתו דאינו ניתן לכהנים לעולם. ורבי יהודה ניחא ליה דנילף שדה אחוזה ממקדיש ביתו, דתרווייהו קדשי בדק הבית, ולא נילף מכבשי עצרת שהם קדשי מזבח. והלכה כרבי יהודה:
שדה רטושין - שדה עזובה. כמו [הושע י'] אם על בנים רוטשה טז:
עד שיגאלנה אחר - וכשתצא מידו ביובל יכנסו בה כהנים. וטעמא דרבי אליעזר, דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל קודש, משמע כשתצא מיד הגואל כדין שאר אדם הקונה קרקע שיוצאה ביובל, בההוא קאמר קרא דתהוי לכהנים, אבל בצאתו מיד הקדש לא משמע, דאכתי לא אשמועינן קרא דהקדש פקע מכוחו ביובל:
הגיע היובל ולא נגאלה. הכהנים נכנסים לתוכה. דהכי כתיב ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה וגו'. והיה בצאתו ביובל וגו'. לכהן תהיה אחוזתו וה"ק שאם לא יגאל פי הבעלים. או אם מכר וגו'. בשני דרכים אלו. לא יגאל עוד אלא והיה בצאתו ביובל וגו' לכהן. תוס':
ונותנים את דמיה. פירש הר"ב דיליף ממקדיש ביתו. דבית לא נפקא לכהנים אלא נפדה בדמים. ואם לא פדה יקום הבית להקדש. הרמב"ם:
דמיה לשון הר"ב חמשים שקלים. וכן פירש"י. חמשים שקלים. ולכן מ"ש בכ"מ [פ"ד עה"ע] שמצא כתוב דמיה הכתוב בתורה שלשה שקלים. ע"כ. אומר אני שהוא טעות מן המעתיק שטעה בנ' וסובר היה שהוא ג'. וכתב שלשה:
רבי שמעון אומר נכנסים אבל לא נותנין. פי' הר"ב דגמר מכבשי עצרת. מה התם בחנם ר"ל שאין נותנין הכהנים להקדש דמים. הרמב"ם:
[שדה רטושין. פירש הר"ב שדה עזובה. כמו אם על בנים רוטשה [הושע י' י"ד] הכי מפרשינן בסוגיא דב"מ פרק המפקיד דף ל"ט אדתנן התם לענין יורש אם מורידין אותו לנכסי נטושין או לנכסי רטושין ומפרשינן נטושין בע"כ. שנשבה. או שברח מפני סכנה. וכדכתיב (שמות כ"ג) והשביעית תשמטנה ונטשתה. אפקעתא דמלכא. רטושים מדעתן דכתיב אם על בנים רוטשה. ופירש"י היינו מדעתיה ולא שבויה. דכתיב רישיה דקרא [הושע י ] (י"ד) וקאם שאון בעמיך היו יראים שלא יבואו אויבים עליהם וכל מבצריך. ושד כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה כשודדים הבאים למלחמה ע"י מארב על עם היושב בשלום. שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל וכו'. ומדקאמר יושד כשוד וגו' מכלל דההוא יומא לאו בית ארבאל ביום מלחמה הוא. אלא מורך בא בלבם והמה עוזבים אם על בנים. והולכים להם מדאגת האויבים שמא יבאו עליהם ע"כ. וטעמא ברטושין דהיינו העוזבים מדעתן שאין מורידין. פירש"י דכיון דה"ל לצוות הורידו יורשי לנכסי ולא צוה ש"מ לא ניחא ליה ע"כ. והאי טעמא לא שייך הכא. דאין לו למקדיש ולא ליורשיו שום זכות. אלא נ"ל דנעזבת הכא ביד הקדש ואע"ג דבע"כ נשארת ביד הקדש לא מצי קרי להו נטושין כיון דמתחלה אקדישה מדעתה וטעמא שנקראת בשם זה. כדי שתהא ידועה לכל ולכשיבא אחד ויגאלנה ויגיע אח"כ יובל. תהא לכהנים]:
(יג) (על המשנה) הכהנים כו'. דהא כתיב ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה וגו' והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן תהיה אחוזתו, והכי קאמר, שאם לא יגאל דהיינו הבעלים או אם מכר וגו' בשני דרכים אלו, לא יגאל עוד אלא והיה בצאתו ביובל וגו' לכהן. תוס':
(יד) (על הברטנורא) ואם לא יפדה יקום הבית להקדש. הר"מ:
(טו) (על הברטנורא) רצה לומר, שאין נותנין הכהנים להקדש דמים. הר"מ:
(טז) (על הברטנורא) בבבא מציעא דף ל"ט כו' מפרשינן, נטושין, בעל כרחיה, שנשבה או שברח מחמת סכנה. רטושין, מדעתן, דכתיב [הושע י'] אם על בנים רוטשה כו'. והכא אע"ג דבעל כרחיה נשארה ביד הקדש, לא מצי קרי להו נטושין, כיון דמתחלה אקדשה מדעתיה. וטעמא שנקראת בשם זה, כדי שתהא ידועה לכל, ולכשיבא אחד ויגאלנה ויגיע אח"כ יובל תהא לכהנים:
הגיע היובל וכו': בר"פ:
רש"א וכו': בירוש' ר"פ האומר דקדושין:
ר' אלעזר וכו': בלי יוד משמע דגרסי' ליה שהוא ר' אלעזר בן שמוע חברם של ר' מאיר ור' יהודה. ובגמ' איבעיא לן לר' אלעזר דאמר ביובל שני בת גאולה היא אם לא נגאלה בראשון בעלים שגאלוה ביובל שני כאחר דמו ואי פריק לה יוצאה מידו לכהנים או לאו כאחר דמו אלא כי היכי דאילו פרקה ביובל ראשון הוות קיימא בידיה השתא נמי קיימא בידיה ופשטינן כאיכא דאמרי דלאו כאחר דמו ואינה יוצאה מידו לכהנים:
יכין
הגיע היובל ולא נגאלה: מיד הקדש:
הכהנים: של המשמר שהיובל פוגע בו:
נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה: נ' סלע בזרע חומר, ויפלו הדמים לבדק הבית, וכמו כן הפירות שצמחו עד היובל הן לבדק הבית:
דברי רבי יהודה: דיליף ג"ש קודש קודש ממקדיש בית, דפירש ביה קרא דאינו יוצא מהקדש בלי דמים:
אבל לא נותנין: דיליף קודש קודש מכבשי עצרת, דכתיב בהו קודש יהיו לכהן, והיינו בחנם, דניחא ליה למילף מקדיש שדה אחוזה מכבשי עצרת, דשניהן מתנות כהונה, משא"כ בית אינו ניתן לכהנים לעולם. ולר' יהודה מסתבר טפי למילף ג"ש מקדיש שדה ממקדיש בית, מדשניהן לבדק הבית, משא"כ כבשי עצרת קדשי מזבח:
רבי אליעזר אומר לא נכנסין ולא נותנין: דהך ג"ש לא קבלה מרבותיו, והרי לא פי' קרא שתצא לכהנים [עי' תוס' שבת צ"ז א']:
אלא נקראת שדה רטושים: ר"ל עזובה מבעליה. ונקראת בשם כך כדי שתהיה ידועה וניכרת, שכשיגאלה אחר תצא לכהנים ביובל:
עד שיגאלנה אחר: ואז כשתצא מידו יכנסו בה כהנים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת