תפארת ישראל על ערכין ז

משנה ערכין, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

אין מקדישין: שדה שירש:

לפני היובל פחות משתי שנים: דכשהקדישה, ופודה י' או כ' שנה קודם היובל, נותן בעד כל שנה שיש עד היובל סלע ופונדיון לשנה. וכשפודה פחות מב' שנים ליובל, חייב ליתן נ' סלעים כאלו גואלה בתחלת היובל [עי' בפתיחה למכלתן סי' ב אות א']. וקאמר תנא הכא שאינו מן הראוי שיקדיש בפחות מב' שנים ליובל, שלח יפסיד מעותיו [כלקמן פ"ח מ"ד]:

ולא גואלין לאחר היובל פחות משנה: ר"ל א"צ לגאול השדה כשהקדישה פחות מתוך שנה אחר היובל, דהיינו כשהקדישה תוך שנת היובל עצמה, משום דאינה קדושה כלל, דאז אינה שלו. מיהו דוקא ישראל אבל כהן ולוי מקדישין לעולם, כלקמן סוף פרקן [כך פירשתי לפי מאי דקיי"ל בשמואל בש"ם [כרמב"ם ערכין פ"ד ה"י]. והכי דייק לישנא דמתני' טפי. דברישא נקט לפני היובל היינו בסמוך ליובל, מסתבר דה"נ מה דנקט אח"כ לאחר היובל, היינו בסמוך לו. והר"ב והרמב"ם פי' דר"ל בהקדיש באמצע א מהשנים שאחר היובל, אינו פודה בפחות משנה, ר"ל שצריך ליתן בעד כל השנה הסלע ופונדיון, אף שפדה רק באמצע השנה. והיינו אוקימתא דש"ס לרב דס"ל דבמקדיש בשנת היובל קדשה, להכי אצטרכינן לדחוקא דמתני' מה טעם קאמר, דמשו"ה אין גואלין פחות משנה משום דאין מחשבין חדשים להקדש אבל הרי לא קיי"ל כרב דהמקדיש בשנת היובל דקדשה]:

אין מחשבין חדשים להקדש: דכשבא לגאול באמצע השנה משנות היובל, לא אמרינן דדי שיתן בעד חצי השנה הנותרת חצי סלע וחצי פונדיון, רק נותן סלע ופונדיון, כאילו פדה בתחלת השנה ולא באמצעה:

אבל ההקדש מחשב חדשים: ר"ל אבל היכא דאיכא רווח להקדש, ע"י שהחדשים שיצאו יחשבום כיציאה גמורה, כגון שבא לגאל באמצע שנת מ"ח בשנות היובל, דאם לא נחשוב חדשים שיצאו כיציאה גמורה הו"ל כמקדיש בתחלת שנת מ"ח ולא יצטרכו הבעלים הגואלים ליתן רק ב' סלעים וב' פונדיון, ויפסיד ההקדש עי"ז, להכי חשבינן חדשים שיצאו כיציאה גמורה, והו"ל כמקדיש תוך ב' שנים ליובל, ונותן נ' סלעים שלמים. [זהו שיטת רש"י. אבל לרמב"ם ולראב"ד [פ"ד מערכין ה"ח וט']. הברירה ביד הגזבר, כמ"ש בפתיחה למכילתן סי' ב' אות א' וע"ש]:

המקדיש את שדהו בשעת היובל: ר"ל בזמן שהיובל נוהג, דהיינו בשעה שכל ישראל יושבים בא"י [כרפ"ח], ורוצה לגאלה בשנה ראשונה מהיובל:

נותן בזרע חומר שעורים: בעד מקום שיוכל לזרוע שם חומר שעורים זריעה בינונית לא מקובץ ולא מפוזר ביותר:

חמשים שקל כסף: אבל בזמן שאין היובל נוהג, פודה בשווייה:

היו שם נקעים: גומות מלאות מים:

אין נמדדים עמה: דהנך סלעים ונקעין לא קדשי כלל מדאינן ראויין לזריעה דבית זרע כתיב. [ואע"ג דהמקדיש שדהו אפילו בור גת ושובך קדשי [כב"ב פ"ד מ"ט]. נ"ל דהתם עכ"פ מקום הבור וגת שראוי לזריעה, וודאי הקדישן, והבניין מדקבע וצריך לקרקע שהקדיש, בטל אגב קרקע [כרשב"ם שם], משא"כ הכא. מדמלאות מים, חשיבי להיות מקום בפני עצמן ולא קדשי]. ודוקא שהגומות מלאות מים, דאל"כ קדשי. רק דמתחשבין בפני עצמן [רכ"מ ערכין פ"ד]. ולרש"י ותוס' [קדושין ס"א] במלאים מים קדשי ונפדין לפי שויין. ובאינן מלאין מים נפדין לפי חשבון נ' סלעים לבית כור, רק דמתחשבין בפני עצמן ולא בכללות השדה, ונפקא מנה, דבמתחשבין בפ"ע אין המדרון מתחשב:

פחות מכאן: שאינן עמוקים או גבוהין י' טפחים:

נמדדים עמה: אף שהגומות מלאות מים דלא חזו לזריעה, אפ"ה בטלי אגב השדה, ומתחשבי כראוי לזריעה בכללות השדה [כרפ"ז דב"ב]:

אלא נותן את כולו כאחד: ר"ל כל מה שרוצה לפדות מהשדה, נותן דמיו כאחת. אבל רשאי לפדות רק חצי שדה [כלקמן פ"ט מ"ב]:

משנה ב

אחד הבעלים ואחד כל האדם: נותן נ' סלע בזרע חומר, בין ששוה השדה אלף שקל או רק ה' שקלים:

אלא שהבעלים נותנים חומש: מוסיף חומש מלבר על הדמים שנותן, דאם הדמים ד' זוז נותן ה':

משנה ג

הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל: דבגאלה אחר יוצא מידו ביובל ומתחלקת אז לכהנים:

גאלה אחר או אחד מן הקרובים: של המקדיש:

וגאלה מידו: המקדיש גאלה מהגואל:

אינה יוצאה מידו ביובל: וי"ג יוצאה מידו ביובל, והוה שפיר לא זו אף זו, דלא מיבעיא אחר אלא אפילו קרוב. ולגירסתנו נמי הוה לא זו אף זו. דאפילו בגאלה קרוב, יותא כשחזר וגאלה ממנו, דאל"כ אינה יוצאה ביובל למקדיש רק להקדש:

גאלה אחד מן הכהנים: מיד הגזבר:

והרי היא תחת ידו: שלא גאלה הבעלים מידו:

לא יאמר: הכהן כשיגיע היובל:

משנה ד

הגיע היובל ולא נגאלה: מיד הקדש:

הכהנים: של המשמר שהיובל פוגע בו:

נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה: נ' סלע בזרע חומר, ויפלו הדמים לבדק הבית, וכמו כן הפירות שצמחו עד היובל הן לבדק הבית:

דברי רבי יהודה: דיליף ג"ש קודש קודש ממקדיש בית, דפירש ביה קרא דאינו יוצא מהקדש בלי דמים:

אבל לא נותנין: דיליף קודש קודש מכבשי עצרת, דכתיב בהו קודש יהיו לכהן, והיינו בחנם, דניחא ליה למילף מקדיש שדה אחוזה מכבשי עצרת, דשניהן מתנות כהונה, משא"כ בית אינו ניתן לכהנים לעולם. ולר' יהודה מסתבר טפי למילף ג"ש מקדיש שדה ממקדיש בית, מדשניהן לבדק הבית, משא"כ כבשי עצרת קדשי מזבח:

רבי אליעזר אומר לא נכנסין ולא נותנין: דהך ג"ש לא קבלה מרבותיו, והרי לא פי' קרא שתצא לכהנים [עי' תוס' שבת צ"ז א']:

אלא נקראת שדה רטושים: ר"ל עזובה מבעליה. ונקראת בשם כך כדי שתהיה ידועה וניכרת, שכשיגאלה אחר תצא לכהנים ביובל:

עד שיגאלנה אחר: ואז כשתצא מידו יכנסו בה כהנים:

משנה ה

מת אביו ואחר כך הקדישה הרי היא כשדה אחוזה: וכשפודאה פודה בית כור בנ' שקל, וכשלא נגאלה מהקדש, או שגאלה אחר, תצא לכהנים ביובל:

הרי היא כשדה מקנה: וגואלה בשווייה. וכשלא נגאלה, או שגאלה אחר, חוזרת לו ביובל, דבתר שעת הקדשה אזלינן, והרי באותה שעה לא היה גוף השדה שלו, דעתידה לחזור לאביו ביובל כשאר שדה מכורה, והו"ל כמקדיש שדה מקנה שחוזרת ביובל לבעלה הראשון, דהיינו לאביו של זה, וזה יורש כח אביו:

יוצאת זו שהיא ראויה להיות שדה אחיזה: דהכי משמע קרא, דהרי מלת משדה מיותר, מדלא כתיב אשר לא אחוזתו היא אלא וודאי ה"ק קרא, שדה שאינה ראוייה וכו' [כך פי' רש"י הכא. ורשב"ם (ב"ב דע"ב דייק מדכתיב משדה אחוזתו במם יתירה]:

שדה מקנה: שדה שלקחה או זכה בה במתנה וכדומה והקדישה, ונשארה ביד הקדש או שגאלה אחר:

שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: והרי אין הקרקע שייך לו רק עד היובל:

כהנים ולוים מקדישים לעולם: שדה אחוזה, ואפילו בשנת היובל עצמה, משא"כ ישראל שהקדיש שדהו בשנת היובל, אינה קדושה [כמשנה א ]:

בין לאחר היובל: משא"כ ישראל כשלא גאל קודם היובל, אינו גואל עוד:

בועז

הלכתא גבירתא