רמב"ם על ערכין ז
ראו גם נוסח המשנה ערכין ז רמבם
ערכין פרק ז
[עריכה]דרך החשבון והעיקר שבו יתפרש כל מה שיש בפרק הזה הוא מה שאומר לך.
והוא, שהמקדיש שדה אחוזה כבר באר השם שדמי זרע חומר שעורים ב"חמישים שקל כסף"(ויקרא כז, טז), לסוף ארבעים ותשע שנה שהן שני היובל, לפי ששנת היובל אינה מן המניין. העולה בידינו שהראוי לזרע חומר שעורים בכל שנה סלע ופונדיון בקירוב, לפי שכבר בארנו פעמים רבות שהפונדיון חלק אחד מארבעים ושמונה מן הסלע. וכתוב בסיפרא "והלא סלע של הקדש אינו אלא מארבעים ושמונה פונדיונות, ומה טיבו של פונדיון זה, קולבון לפרוטרוט", רוצה לומר שהנותן פונדיון לשולחני לקחת בהן סלע יתן ארבעים ותשע פונדיונין. וכבר בארנו פעמים רבות שה"קולבון" תוספת בחליפין, ו"פרוטרוט" גזור מפרוטה רוצה לומר הפרוטה הקטנה.
וכשמקדיש שום דבר משדה אחוזתו צריך למוד אותו ולדעת כמה זרע שעורים יש בו, על מנת שתהא הזריעה במפולת יד, ותהיה גם כן זריעה בינונית לא שיהא הזרע מפוזר ביותר ולא מקובץ ביותר, ופוסק על כל חומר סלע ופונדיון לשנה. ואם ירצה אדם לפדותה מן ההקדש, רואין כמה שנים נשארו ליובל מאותו זמן שרוצה לפדותה, ואם נשארו עד היובל עשרים שנה נותן עשרים סלעים ושני פונדיונות לכל חומר, וזהו מה שאמר רחמנא "על פי השנים הנותרות"(ויקרא כז, יח).
ולפיכך מי שהקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אי אפשר לו לפדות כן. לפי שאם הקדישה דרך משל ולא נשארה עד היובל אלא שנה אחת, אי אפשר לתת סלע ופונדיון לכל זרע חומר ולפדות אותה, שנאמר "השנים הנותרות" עד שישארו שנים מזמן פדיונה ואין פחות משתים. זו היא כוונתו במה שאמר אין מקדישין לפני היובל, רוצה לומר אין ראוי לאדם לעשות כן לפי שאי אפשר לפדותה על פי השנים. וזו היא עצה טובה, לפי שאם הקדיש מוקדשת בלי ספק, ואפילו יום אחד לפני היובל, ואפילו בשנת היובל עצמה, אבל אם רצה לפדות אותה נותן חמשים סלע לכל זרע חומר הואיל ונשאר עד היובל פחות משתי שנים, שאין מחשבין עמו על מה שנשאר.
והטעם במה שאמר ולא גואלין אחר היובל, כבר בארנו אותו לפי שאין מחשבין חדשים להקדש, מפני ש"שנים" אמר רחמנא, אבל ההקדש מחשב חדשים. וביארו זה בלשון הזה "מנין שאם רצה הקדש לעשות חדשים שנה עושה, כגון דאקדשה בפלגא דארבעים ותמניא, תלמוד לומר וחשב לו הכהן, מכל מקום". ופירוש המאמר הזה ועניינו, שאם הקדיש שדהו בתוך שנת ארבעים ושמונה יהא הנשאר עד היובל שנה וחדשים בלי ספק, ואין המקדיש יכול לומר לו תחשוב עמי כפי מה שראוי לשנה זו ולחדשים וטול פדיונה כמו שבארנו, לפי שאין מחשבין חדשים להקדש. אבל אם רצה הגזבר לחשב השנה וחדשים שני שנים, ונוטל מן הרוצה לפדותה שני סלעים ושני פונדיונות על כל זרע חומר, הרי זה מותר לו, לפי שמחשבו על שתי שנים ואף על פי שהן פחות משתי שנים.
ומה שאמר נקעים, והם המקומות העמוקים, אין נמדדין עמה - על מנת שיהיו מלאים מים לפי שאינן ראוים לשום דבר. אבל אם היתה ארץ בלא מים הרי היא מתקדשת בפני עצמה, ואף על פי שאינה נמדדת על כלל הקרקע הרי היא נמדדת בפני עצמה ופוסק לה דמים בפני עצמה.
והטעם שמחמתו נתחייב שיהא חשבון כל השנים כאחד, מה שאמר רחמנא "וחשב לו הכהן"(ויקרא כז, יח) שיהא כולו כאחד:
אמרה תורה "ואם גאל יגאל את השדה"(ויקרא כז, יט), לפיכך אם נשארו דרך משל עד היובל שמונה שנים ורצה לפדות אותה לעצמו, נותן עשר סלעים ועשר פונדיונות לכל חומר שעורים, ועל הדרך הזה מקישים:
ביאור הדין הזה דרך קצרה:
- שהמקדיש שדה אחוזה אם רצה גואל אותה הוא או בנו.
- ואם גאל אותה אחר או שאר קרובים מיד ההקדש, וחזר הוא וגאל אותה מיד הקרוב ההוא או הזר, הרי זו תתקיים בידו קרקע שלו בכל אלו הארבע פנים.
- ואם לא פדה אותו לא הוא ולא בנו אלא עמדה בלא פדיון עד שהגיע היובל, או גאל אותה זר או שאר קרובים ולא גאל אותה הוא מידם אלא עמדה תחת יד הזר ההוא או הקרוב עד שהגיע היובל, הרי זו אינה חוזרת לבעליה, ואינה מתחלטת ביד הזר ההוא או הקרוב ההוא, אלא תצא להקדש. ודבר תורה "ואם לא יגאל את השדה, ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, והיה השדה בצאתו ביובל קדש"(ויקרא כז, כ) וגו', וכתוב בסיפרא "ואם לא יגאל את השדה בעליו, ואם מכר את השדה גזבר לאיש אחר".
וזהו עיקר כל מה שהקדמנו למעלה:
המאמר הזה הוא במי שהקדיש שדה אחוזה ולא גאלה לא הוא ולא אחר, אלא עמדה ביד ההקדש עד שהגיע היובל.
רבי יהודה אומר, נותנים הכהנים דמיה להקדש ואז תהיה אחוזה לכהנים. ולמד זה בגזרה שווה ממקדיש ביתו ששמין כמה שווה, ואם נתן דמיו ותוספת החומש להקדש ישוב אליו ביתו, ואם לא נתן להקדש דמים יקום הבית להקדש, ואומר נאמר בשדה אחוזה "קדש", ונאמר במקדיש ביתו "קדש", מה להלן בדמים אף כאן בדמים, לפי שלא תצא זו מיד הקדש בלא פדיון כל עיקר.
ורבי שמעון למד מכבשי עצרת שהם ממתנות כהונה, כמו ששדה אחוזה ממתנות כהונה, ונאמר בכבשי עצרת "קדש יהיו לה' לכהן"(ויקרא כג, כ), מה להלן בחנם אף כאן בחנם, רוצה לומר שאין נותנין הכהנים להקדש דמים.
ורבי אליעזר אומר, "בצאתו ביובל קדש לה'"(ויקרא כז, כא), אינו קדש עד שיצא מיד אחר, רוצה לומר שיפדה אוחו אחר מיד ההקדש ויצא מיד האחר ביובל כמו שבארנו כבר, ואז יקום לכהנים אחוזה.
והלכה כרבי יהודה:
כבר בארנו בשלישי מזו המסכתא ההפרש שיש בין שדה אחוזה ובין שדה מקנה.
ומה שאמר לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו - לפי ששדה מקנה אין לו בו אלא פירות, ובשנת היובל תשוב למוכר הראשון כמו שבאר הכתוב.
ולפי שנתבאר שישראל אינו פודה אלא עד היובל, אבל אם עבר עליו היובל כמו שהקדמנו ביאורו לא תגאל עוד, אמר כהנים ולוים גואלים או מקדישין, ואף על פי שאין זה מיוחד להן, שישראל גם כן מקדישים לעולם ואפילו בשנת היובל עצמה, כמו שבארנו בתחילת הפרק.
ואין הלכה כרבי מאיר:
משנה ערכין, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב