רמב"ם על ערכין ו
ראו גם נוסח המשנה ערכין ו רמבם
ערכין פרק ו
[עריכה]כבר ידעת ששום הוא השומא.
ואמר שאם היה קרקע של יתומים ונצטרכו בית דין למכרו כמו שביאר, או הקדיש אחד שדה מקנה שהיא נפדית בדמים שהיא שווה כמו שזכרנו, אין מוכרין אלו הקרקעות עד שמכריזין עליהן במספר הימים הנזכרים בבקר ובערב, שהן זמן קיבוץ בעלי אומנות במעמדות, ויהיו אותן הימים רצופים יום אחר יום. וכשמכריזים על נכסי יתומים שלשים וששים יום שני וחמישי ושני הרי זה משובח והיא הנאה, והוא מה שאמרו "אף על פי דכי חשיב ליומי דהכרזה לא הוה אלא תמניסר יומא, כיון דמשכא עילתא טובא אפשר דשמעי". וצריך לפרושי בהכרזה המקום במצריו, וכמה שווה, ומחמת איזה דבר מוכרים אותו, רוצה לומר שהוא יאמר כך הלוקח אותו על דעת כן יקחהו שיפרע דמיו בחוב פלוני או בכתובה פלונית, לפי שמחמת כך מוכרין נכסי היתומים.
ודע שהעיקר הידוע שעל פיו אנו עושין הוא שאין נזקקים לנכסי יתומים, ואף על פי שאמרו "יתמי דאכלו דלא דידהו, ליזלו בתר שבקייהו".
אבל פסק ההלכה אין נזקקין לנכסי יתומים ואין מוכרין אותן אלא על אחד משלשה דברים בלבד:
- לכתובת אשה, לפי שיש להם בזה תועלת גדולה, מפני שכל זמן שלא תגבה (משלם) ניזונת מנכסי יתומים כמו שנתבאר באחד עשר מכתובות.
- או לחוב גוי שיש עליהן בריבית, ותהיה ריבית אוכלת בנכסיהן, לפיכך מכירת קרקעותיהן כדי לפרוע החוב ההוא תועלת להן.
- או כשנדע באמת שהחוב זה שתובעין מהן נשאר אצל אביהם, בין שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו, או שהיה בית דין כבר שמתוהו עד שיפרע חובו ומת בנידויו, או שהיה החוב לזמן ידוע ולא הגיע זמנו, לפי שהעיקר בידינו חזקה "לא עביד אינש דפרע בגו זמניה".
ולכשירצו בית דין למכור על אחת מאלו השלושה דברים, יעמידו להן אפוטרופוס על כל פנים, ויכריזו כמו שזכרנו, ומדקדקין.
ופשוט הוא שבזה העניין השלישי שהוא ודאי אצלנו שנשאר החוב שהוא אחד משלושה העניינים שזכרנו, יתפרע בעל החוב בלא שבועה. ואם אמר המת מנה זה לפלוני, הרי בית דין עושין על פיו, ואין צריך שיעמידו אפוטרופוס. וכן אם באו עדים על נכסי יתומים שהן גזל ביד אביהם, עושים בזה כפי עדות העדים, ואין צריך להעמיד להן אפוטרופוס לטעון בעדם. ועל כל פנים צריך בכל מכירה הכרזה. וכבר נתבאר בכתובות, בית דין שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין.
וכל מה שאמר במשנה "הבא ליפרע מנכסי היתומים" וכו', "ואין נפרעין מנכסי היתומים אלא מן הזיבורית" וכו', שזה מורה על שפורעין החוב מנכסי היתומים, לא העמידו דבריהן בתלמוד אלא בכתובת אשה או בעל חוב גוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ויש לו רבית כמו שאמרנו, וכשהחייב מודה.
והחזק אצלי, והתבאר לי בגוף הגמרא, ואני אומר שהוא האמת, שכל המאמר הזה נאמר על עיקר זה והוא שבעל חוב לא יגבה אלא מן הקרקע, וקרקע יתומים הוא שאין נזקקין לו כל עיקר אלא על פי העניינים שזכרנו. אבל המטלטלין, הואיל ונתבאר שמטלטלין משתעבדי לבעל חוב הרי זה נשבע ונוטל חובו מן המטלטלין, ואין צריך בזה הכרזה לפי שכבר נתבאר בגמר כתובות מה שאמרו "אלו הדברים שאין מכריזין עליהן, העבדים והשטרות והמטלטלין, עבדים ישמעו ויברחו, שטרות ומטלטלין שמא יגנבו". ואמרו עוד "מטלטלין של יתומים, שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר", אבל אפשר שלא יעמידו עליהן אפוטרופוס לדון על זה שתובע החוב.
ודע כל העיקרים האלו, ועשה על פיהם, שאין בהם ספק ולא פקפוק ולא תשובה. ואחזור להשלים פירוש ההלכה הזאת.
קנוניא - היא תחבולה והסכמה שתהא בין התובע והנתבע לאבד ממון שאינו שלהם.
והכל מודים ששכיב מרע אינו עושה קנוניא על ההקדש, מפני שהוא נוטה למות ואין אדם חוטא ולא לו. ואין חולק שהבריא יעשה קנוניא על ההקדש.
ומחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע הוא, שרבי אליעזר אומר, אין שאלה בהקדש, והואיל והקדיש אינו חוזר לעולם, ואפילו היה הקדש בטעות על דעת בית שמאי כמו שנתבאר בחמישי מנזירות. ורבי יהושע אומר, לפעמים ישאל לחכם על הקדש כמו שישאל על הנדר, לפי שאפשר שיקדיש בטעות ואינו הקדש כבית הלל.
ולפיכך אמר רבי אליעזר לפי עיקר דעתו שזה שגירש ידיר הנאה כדי שלא ישוב לקחתה, שמא ישוב לקחתה ותהא תחבולה ליטול נכסי ההקדש, שאין לו דרך ליטול הנכסים האלו אלא בעניין זה. ורבי יהושע אומר לפי עיקר דעתו גם כן שאינו צריך לתחבולה זו, לפי שהוא יכול שישאל לחכם ויחזירו לו נכסיו, והואיל ויכול לעשות ואינו עושה רק גירש אין מטריחין אותו שיהא מדיר הנאה.
והלכה כרבי יהושע.
ודברי רבן שמעון בן גמליאל כבר פירשנו אותן בסוף בתרא:
אמר אף על פי שהדבר שהקדיש שווה תשעים והחוב מאה, צריך הפודה להוסיף כל שהוא על שיעור שוויו ואפילו דינר, עד שיהא אומר דרך משל הקרקע הזה הריני נותן בו להקדש על מנת שאפרע לבעלי חוב תשעים. וסיבת זה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.
ואין אומרים הואיל וקדם החוב אין זה יכול להקדיש ולא יחול הקדש על הקרקע הזה, לפי שהעיקר שאין בו פקפוק "שחרור חמץ והקדש, מפקיעין מידי שעבוד".
ואם היה החוב כפול ממה ששווה הדבר שהקדיש, אין פודים אותו בתנאי בשום פנים, אלא מפקיעין החוב מעיקרו מעל קרקע, וזהו מה שאמרו בתלמוד "עד מחצה, אינו פודה":
סיבת זה הוא מה שאמר רחמנא "ואם מך הוא מערכך"(ויקרא כז, ח), אומרין אותו כך, ואם מך הוא ואין לו אלא כנגד הסך על עצמו תן לו מערכך.
ומעצד - ידוע.
ומגרה - משור.
ואין הלכה כרבי אליעזר, לפי שאלו נכסים הן לא כלים רוצה לומר הבקר והחמור:
יש לנו לומר שהוא יכול לשאול מאחרים כלים, ולפיכך יש לו מהמין הזה כלים מועטין עכשיו, ולפי שנתפרסם שאין לו אין משאילין לו שום דבר, ולפיכך מוכרין מן הכלים שהן מרובין ומשלימים לו כפי צרכיו מהמין הזה מן הכלים שאין לו כדי סיפוקו, הודיענו שאין עושין כן:
אמר רחמנא "ונתן את הערכך"(ויקרא כז, כג), ביום ההוא בלא איחור.
ונאמר "קדש לה'", רוצה לומר כל דבר שהוא קדש לה', והוא סתם הקדשות שהן לבדק הבית, דינו שאין ממתינין להם שום זמן ואין מעתקין אותן לשום הנאה, לפי שהשבח הזה שאמר בהן אינו ודאי אבל הוא על הספק, ולפעמים אנו משתדלין להוסיף במה שאנו עושין ויהיה מעשינו סיבה לחסר מדמיהם, ולפיכך עלה בידינו עיקר "אין משתכרין בשל הקדש, אף לא בשל עניים":
משנה ערכין, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב