משנה ערכין ו ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ו · משנה ה | >>

אחד המקדיש את נכסיו, ואחד המעריך את עצמו, אין לו לא בכסות אשתו, ולא בכסות בניו, ולא בצבע ^יט שצבען לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן.

אף על פי שאמרו, עבדים נמכרים בכסותן לשבח, שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר, משביח הוא מנה, וכן פרה אם ממתינים אותה לאטליס, משבחת היא, וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך, משבחת היא -- אין להקדש אלא מקומו ^כא ושעתו^כב.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו,

וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ,

אֵין לוֹ

לֹא בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ,

וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו,

וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן,

וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ:

עֲבָדִים נִמְכָּרִים בִּכְסוּתָן לִשְׁבַח,

שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְּסוּת בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר –

מַשְׁבִּיחַ הוּא מָנֶה,

וְכֵן פָּרָה,

אִם מַמְתִּינִים אוֹתָהּ לָאִטְלִיס –

מַשְׁבַּחַת הִיא,

וְכֵן מַרְגָּלִית,

אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרָךְ – מַשְׁבַּחַת הִיא,

אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך לעצמו -

אין לו - לא בכסות אשתו, ולא בכסות בניו,

ולא בצבע - שצבען לשמן,

ולא בסנדלים חדשים - שלקחן לשמן.

אף על פי שאמרו,

עבדים נמכרים בכסותן לשבח,

שאם תילקח לו כסות בשלשים דינר - משביח הוא במנה,

וכן פרה, אם ממתינין אותה לאטליס - משבחת היא,

וכן מרגלית, אם מעלין אותה לכרך - משבחת היא,

אין להקדש - אלא מקומו ושעתו.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אמר רחמנא "ונתן את הערכך"(ויקרא כז, כג), ביום ההוא בלא איחור.

ונאמר "קדש לה'", רוצה לומר כל דבר שהוא קדש לה', והוא סתם הקדשות שהן לבדק הבית, דינו שאין ממתינין להם שום זמן ואין מעתקין אותן לשום הנאה, לפי שהשבח הזה שאמר בהן אינו ודאי אבל הוא על הספק, ולפעמים אנו משתדלין להוסיף במה שאנו עושין ויהיה מעשינו סיבה לחסר מדמיהם, ולפיכך עלה בידינו עיקר "אין משתכרין בשל הקדש, אף לא בשל עניים":

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

אין לו בכסות אשתו ובניו - שאין אלו נכסים שלו:

שצבען לשמן - לשם אשתו ובניו ^כ:

ולא בסנדלים חדשים - רבותא אשמועינן דאע"ג דעדיין לא נעלו אותן הרי הן בחזקתן משעת לקיחה:

אע"פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח - כסות יפה שלהן משבחם ומעלה את דמיהן. כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים ששוה עכשיו:

לאטליס - ליום השוק:

לכרך - שדרך סוחרים לבוא שם וקונים המרגליות ביוקר:

אין להקדש אלא מקומו - במרגלית:

ושעתו - בעבד דכתיב ויקרא כ"ז) ונתן את הערכך ביום ההוא, שלא ישהה. קודש לה', משמע כל דבר שהוא קודש לה' כגון סתם הקדשות שהן לבדק הבית, כולן יהיו נותנים ביום ההוא מיד, שלא ישהה אותן. וטעמא, כתב הרמב"ם, דזימנין דאתו לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא, ומהאי טעמא נמי אין משתכרים בשל הקדש ^כג:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ולא בצבע שצבען כו'. וה"נ מייתי לה בפ"ט דב"ק [שם] ובפרק ד' דכתובות דף נ"ד. ולשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות ערכין ולא בגדים שצבען כו'. ויראה דבגדים צבועים קרויים צבע בלשון המשנה. ואולי ישתנה משקלו. ולא יהיה בשש נקודות. אך לא ידעתיו:

לשמן. לשון הר"ב לשם אשתו ובניו. ואע"פ שלא לבשום עדיין. רש"י בכתובות:

אין להקדש אלא מקומו ושעתו. שהמעריך עצמו ומך הוא ונידון בהשיג יד. ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד וכו' א"א רואין כאילו לוקחין לו כסות כו' וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית. [בכפר] אין שמין אותה אלא לפי מקומה וכו' לפי מה ששוין כאן שמין. וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה. ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו הכהן לא ה"ל יותר כן פירש"י. והרמב"ם בספ"ג מה"ע כתב אלא כיצד עושין מוכרין הכל [למקומו] ובשעתו כמו שהוא. ע"כ. ומ"ש הר"ב וטעמא כתב הרמב"ם. דזימנין דאתי לשהויי וכו'. ומהאי טעמא אין משתכרין כו'. משנה היא בפ"ד דשקלים ואתמר עלה בירושלמי. אין משתכרין בשל הקדש אא"כ רצה יהא הפסד שלו. ושכר להקדש מותר. ומיהו התם מפרש הר"ב טעם אחר. והוא מהבבלי דפרק שני דייני כמ"ש שם בס"ד:

ושעתו. הכא מיירי במטלטלין דאין מכריזין עליהן שמא יגנבו [כמ"ש בר"פ ושם כתבתי ג"כ טעמא דעבדים אין מכריזין עליהן] אבל ר"פ דמצריך ההכרזה ששים יום. מיירי בקרקעות. תוס':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יט) (על המשנה) בצבע. לשון הר"מ, ולא בגדים שצבען. ויראה דבגדים צבועים קרוים צבע בלשון המשנה. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) ואע"פ שלא לבשום עדיין. רש"י:

(כא) (על המשנה) מקומו כו'. שהמעריך עצמו ומך הוא נידון בהשג יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש, והיה לו עבד כו', אין אומרים רואין כאלו לוקחין לו כסות כו' וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו. וכן פרה ובן מרגלית בכפר, אין שמין אותן אלא לפי מקומן כו' לפי מה ששוין כאן שמין. וזה משהא אותה וימכרנה כמה שירצה. ולפי דמים ששמוהו יתן, שהרי בזמן שהעריכו הכהן לא הוה ליה יותר. רש"י. ועתוי"ט:

(כב) (על המשנה) ושעתו. הכא מיירי במטלטלין דאין מכריזין עליהן שמא יגנב. ו. אבל בריש פרקין דמצריך הכרזה ששים יום, מיירי בקרקעות. תוס':

(כג) (על הברטנורא) אא"כ רצה שיהא הפסד שלו, ושכר להקדש מותר:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

אחד המקדיש את נכסיו וכו': ס"פ נערה ובפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ב) ושם בהרא"ש ז"ל בפ' המקבל ובירושלמי פ' הגוזל קמא:

אין לו לא בכסות אשתו וכו': ירוש' דגיטין פ' השולח. והביאה בית יוסף בשם הרשב"א ז"ל בטור א"ה סימן ע"ג. ופי' הרגמ"ה ז"ל אין לו לגזבר ליטול לו כסות אשתו ובניו אע"ג דעדין לא לבשום ע"כ וכן ג"כ פי' רש"י ז"ל שם ס"פ נערה אין לו לגזבר למשכנו על ערכו הקצוב לא בכסות אשה וכו' ע"כ אבל גבי מקדיש שייך לפ' אין לו למקדיש בכל אלו כלל שלא חל עליהן הקדש כלל:

ולא בצבע שצבען וכו': וה"נ מייתי לה בפ"ט דב"ק שם ובפ"ד דכתובות דף נ"ד ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה"ע ולא בגדים שצבען וכו' ויראה דבגדים צבועים קרויין צבע בלשון המשנה ואולי ישתנה משקלו ולא יהיה בשש נקודות אבל לא ידעתיו מתוספות יום טוב:

אין לו להקדש אלא מקומו: במרגלית ושעתו בעבד ופרה שהמעריך עצמו ומך הוא ונידן בהשג יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש ואם היה לו עבד הנישום עכשיו עשרים זוז אין אומרים רואין כאלו לוקחין לו כסות בשלשים זוז והוא משביח מנה ונמכר במאה ועשרים זוז ונמצאו דמי העבד צ' זוז וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית בכפר אין שמין אותה אלא לפי מקומה:

אין להקדש אלא מקומו ושעתו: וא"ת מ"ש מהכרזת ששים יום אלמא שממתינין לריוח הקדש וי"ל דאין טעם המתנת ההכרזה אולי יתייקר לאחר שהוקדש אלא שימכר בשוייו כמו שהיה שוה בשעה שהוקדש הרא"ש ז"ל. ותוס' ז"ל תרצו דהכא מיירי במטלטלין ואיתא בהנושא דאין מכריזין על אלו שמא יגנבו אבל רישא דמתני' דראש פירקין דמצריך הכרזה ס' יום מיירי בקרקעות ע"כ וכן ג"כ מבואר ביד ספ"ג דהל' ערכין ועיין בבית יוסף טור ח"מ סי' ק"ט במה שכתב בשם הר"ש בר צמח ז"ל וחולק עליו:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו: ר"ל אין לו להמקדיש כח להקדיש [אב"י ולרש"י ב"ק שם ר"ל אין לו להגזבר לגבות]:

ולא בצבע שצבען לשמן: רתוי"ט פי' דר"ל בגדים [ולפעד"נ זה דוחק, דמלבד שחסר מלת בגד. ג"כ ק' דהול"ל בגדי צבעונין (כע"ז ד"כ ע"ב), וכדמסיים בלשון רבים שצבען. וגם בב"ק דק"ב ב' ומתוס' שם לא משמע הכי יע"ש]. ולי נראה דצבע ממש קאמר, ור"ל אם צבע בגדיהן לשמן אין שמין לההקדש מה ששוין הבגדים עי"ז יותר, דלא משתעבד, אפילו לא לבשום עדיין. ולא זו אף זו קתני, דלא מבעייא הבגדים עצמן דלא משתעבדי, אלא אפילו דמי הצבע, שאין הצבע נצרך להם כל כך להאשה ובנים, אפ"ה לא משתעבדי. ולא דמי לדלעיל מ"ג, דאין נותנין לאשתו כסות ומנעלים. התם ר"ל כדי לקנות להן להבא:

ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן: אף שלא נעלו אותן עדיין, ולא זו אף זו קתני, לא מבעייא כסות שכבר לבשו והשתמשו בהן, אלא אפילו בצבע בגדיהן שלא נשתמשו בהן משצבען. ולא מבעיא בצבען, דעכ"פ כבר נשתמשו בעיקר הכסות קודם שנצבעו, אלא אפילו סנדלין חדשים שלא השתמשו בהן עדיין כלל, כולהו אינו יכול להקדיש. מיהו פשיטא דגם כסות שקנה לשמן, או ספרים שקנה לבניו ללמוד בהן, אינו מקדישן. אבל ספרים שקנה לצרכו, או בגדי שבת שקנה לאשתו ובניו, ממשכנין, וי"ח [ח"מ צ"ז]:

אף על פי שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח: דכשנמכר בכסות יפה, שוה יותר:

משביח הוא מנה: יותר ממה ששוה עכשיו. [ואע"ג דאין מפרכסין אדם ובהמה כדי להשבית מקחן, מדהו"ל כגונב העין (כח"מ רכ"ח ס"ט). היינו בשמתכוון לרמאות שיחשוב הקונה שיש בהמקח דבר שאין בו באמת כגון שצובע שחור זקן עבד זקן כדי שיראה בחור, וכדומה. אבל מותר לרחצו ולסכו כדי לעורר חפץ הקונים לקנותו, וה"נ להלבישו במלבושין יפים, ולמכרו כך בהמלבושים]. ודוקא כשיש לו כסות כבר, אבל אין משהין אותו כדי לקנות לו כסות כדי שישתבח מקחו, וכדמסיק:

וכן פרה אם ממתינים אותה לאטליס: יום השוק:

אם מעלין אותה לכרך: שמצויין שם עשירים לקנות מרגליות:

אין להקדש אלא מקומו: של המרגליות:

ושעתו: של עבד ופרה. דחיישינן שכשישהה אותן יפסידו. ולהכי רק בקרקעות משהין ס' יום מלמכרן, ולא במטלטלין:

בועז

[עריכה]