עיקר תוי"ט על ערכין ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

(א) (על המשנה) ששים יום. רצופים בבוקר ובערב. הר"מ.

(ב) (על הברטנורא) ומשכחת לה נמי בשור המועד כדמפורש במשנה ד' פרק קמא דב"ק. ועיין שם:

(ג) (על הברטנורא) וא"ת כיון שרבית אוכלת בהן לא יכריזו, דשמא יפסידו בהארכת הזמן יותר ממה שירויחו. וכי תימא כגון שקיבל עליו לדון בדין ישראל, אי הכי רבית נמי לא לישקול. תירצו בגמרא שקיבל לזו ולא קיבל לזו. ופירש הר"נ שקבל עליו לזו להמתין ימי ההכרזה ובלא רבית, ולא קיבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה לו חובו רבית:

(ד) (על הברטנורא) וא"ת בסוף פרק ד' דכתובות פסק דלא הפסידה אא"כ שתבעה, ומכיון שתבעה הרי הפסידה ותו לא נזקק לה. תירצו בגמרא, כיון דאיזקקנו לה מעיקרא בתחלת תביעת כתובתה להפסידה מזונותיה, מזדקקינן לה לבסוף להגבותה כתובתה. וכתב הר"נ, כלומר שאם אין אנו נזקקים הרי היא נמנעת מתחלה לבא, ונמצאת מפסדתם מזונות:

(ה) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ותמיה טובא, דמה מקום לשבועה זו כיון שע"י הודאת האב או מחמת חזקה מגבין, מה צריך לשבועה. והר"מ בחבורו כתב, שכל אלו גובין בלא שבועה ולא חילק בין מקרקעי למטלטלין. וכן פסק הטור:

(ו) (על הברטנורא) עבדים שמא ישמעו ויברחו. מטלטלין ושטרות, שמא יגנכו, פירש"י, כשנאספין לראותם כדי ללוקחם:

(ז) (על המשנה) והן הן דברי בית שמאי ובית הלל דריש פרק ה' גמ':

(ח) (על הברטנורא) ידיר כו'. תימה, וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שתגבה מן ההקדש, ואדרבה לאשה הוה ליה לקונסה שגובה מן ההקדש. וי"ל כיון דחיישינן שמא עשה קנוניא על ההקדש או על הערב שהכניס בערבות כו', לדידה לא קנסוה רבנן, ולא ראוי לידור כדי לידע אם כוונתו להערים ולא תועיל לו כוונתו שהדירוהו. תוס':

(ט) (על המשנה) אף. אבל הר"ב לא גרס ליה, ולכך פסיק כר"י דאתא כב"ה. ועתוי"ט שהאריך:

(ב)

(י) (על הברטנורא) וטעמא דבדבר מועט סגי, משום דאין אונאה להקדשות. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) כיון דאינן קדושת הגוף אלא קדושת דמים, אינו מפקיע מידי שעבוד:

(יב) (על המשנה) ליתן כו'. אחר שישבעו, כדין הבא ליפרע ממשועבדים. הר"מ. והוא גמרא בשבועות דף מ"ב, דחיישינן לקנוניא אף בהקדש. ועתוי"ט:

(יג) (על המשנה) מוסיף. פירש רש"י, בעל חוב יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו. וכתבו התוספ', משמע לפירושו שהבעל חוב עצמו פודה. ואין לשון המשנה משמע כן, דקתני ע"מ ליתן כו'. לכן נראה לפרש, שהלוה יוסיף ללוות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן כו'. ולי נראה דגם רש"י הכי קאמר, הלוה פודה כו', וכמ"ש ברישא הבעל פודה, והא דכתב בעל חוב, משום דלא שכיח שילוהו אחר שהרי כל נכסיו הקדיש ואין לו עוד, ולכך מפרש דמוסיף בבעל חוב אע"ג דפודה הלוה. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) אבל פי שנים קונה. ומכאן יש להסתייע לסברא שכתבתי במשנה ה' פרק י"א דכתובות, דדוקא ביתר מפלגא יש אונאה:

(ג)

(טו) (על המשנה) לא כו'. אע"פ שהוא חייב במזונותן ובכסותן. הר"מ:

(טז) (על המשנה) חרש כו'. נראה לי, דהא דתנן שני מעצדין כו' לאו דוקא אלו בלחוד, אלא לסימנא בעלמא, וכן לכל הכלים שצריך לאומנתו זאת. ועתוי"ט:

(ד)

(יז) (על הברטנורא) ולא דמי למזון וכסות דמשיירינן לו מעות לקנותן, משום דלא סגי ליה בלאו הכי:

(יח) (על המשנה) נכסיו. תפילין בכלל נכסיו. ומעלין לו את תפיליו ופודה אותן. רש"י. ובפרק ט' דבבא קמא כתב מעלין, שמין ולוה המעות ויתן בשבילם להקדש. והר"מ בנוסח ארץ ישראל כתב, מה שאנו מעלין לו תפיליו ר"ל שאפילו תפיליו אין מניחין לו אלא הכל הקדש. משא"כ בערכין שנותנין לו תפיליו. ע"כ. ונ"ל דלשון מעלין לדבריו לשון סילוק. ועתוי"ט:

(ה)

(יט) (על המשנה) בצבע. לשון הר"מ, ולא בגדים שצבען. ויראה דבגדים צבועים קרוים צבע בלשון המשנה. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) ואע"פ שלא לבשום עדיין. רש"י:

(כא) (על המשנה) מקומו כו'. שהמעריך עצמו ומך הוא נידון בהשג יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש, והיה לו עבד כו', אין אומרים רואין כאלו לוקחין לו כסות כו' וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו. וכן פרה ובן מרגלית בכפר, אין שמין אותן אלא לפי מקומן כו' לפי מה ששוין כאן שמין. וזה משהא אותה וימכרנה כמה שירצה. ולפי דמים ששמוהו יתן, שהרי בזמן שהעריכו הכהן לא הוה ליה יותר. רש"י. ועתוי"ט:

(כב) (על המשנה) ושעתו. הכא מיירי במטלטלין דאין מכריזין עליהן שמא יגנב. ו. אבל בריש פרקין דמצריך הכרזה ששים יום, מיירי בקרקעות. תוס':

(כג) (על הברטנורא) אא"כ רצה שיהא הפסד שלו, ושכר להקדש מותר: