רבינו גרשום על הש"ס/ערכין/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד ב

שום היתומים שלשים יום. כשנצרכין ב"ד למכור מנכסי יתומים או לפרנסה או (לכסות) [לכתובה] או לשום דבר צריך לשומן ולהכריז (כל) שלשים יום [בבקר ובערב] כדמפרש בגמרא אומר שדה פלונית בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא כדי שישמעו בנ"א ויבואו ליקח ויוסיף כל אחד על חברו ליתן:

ושום ההקדש [ששים יום]. כשרוצין לפדות שדה הקדש:

בשעת הוצאת פועלין. לערב כשיוצאין הפועלין ממלאכתן מכריזין כדי שישמע בעה"ב ואומר להו [לפועלין] זילו סיירוה ניהלי:

ובשעת הכנסת הפועלים. בבקר נמי מכריזין כי היכי דמדכר בעה"ב מה שאמר לפועלים אמש (ליזיל) דלישיילינהו אם ראוה כמה היא יפה:

[שדה פלונית כך היא יפה וכך כורין היא עושה וכך היא שומא. כלומר בכך וכך ממון שמוה ב"ד]:

דאיכא דניחא ליה. לקנות כדי למיהב [דמיה] לבעל חוב דמיקל בזוזי שמי שפורע [לב"ח] אין מניחין לו כל כך לבדוק אזוזי דאמרי ליה ממארי רשותיך פארי איפרע:

ואיכא דניחא ליה ללוקח למיהב דמיה לאשה משום דשקלה על יד על יד כשהיא צריכה להוציא ולא בבת אחת:

דף כב עמוד א

קולפי טאבי. מכות טובות קבלתי מאבימי רבי קודם שהבנתי שמועה זו:

[והכי אמר לי בא להכריז רצופין בכל יום ויום אינו צריך להכריז אלא שלשים אבל אם אינו מכריז אלא בשני ובחמישי צריך להכריז בב' ובה' של ס' יום:

ואע"ג דכי חשיב להו. לא הוו אלא י"ח יום הכי כיצד כשתתחיל למנות מיום שני ס' יום הם ח' שבועות וד' ימים וח' שבועות ט"ז ימי הכרזה ואותן ד' ימים מתחילין ביום שני ומסיימין בחמישי היינו תמניסר:

כיון דמשכא מלתא. דהני תמניסר עד ס' יום שמעי אינשי]:

אין נזקקין לנכסי יתומין כשהן קטנים אבל כי גדלי ודאי נזקקין למוכרן לפרוע:

אא"כ רבית אוכלת בהן. שזקף אביהן מלוה ברבית ומפסידים היתומים בכל יום:

[או לכתובת אשה משום מזוני. לפרוע כתובת אשת אביהן שכל זמן שלא גבתה כתובה ניזונת מן היתומים ומפסידי מזונות]:

דהא תקנו להן. ליתמי מעשי ידי אשת אביהן להן הואיל וניזונת משלהן ואין להן הפסד במזונות:

ור' יוחנן אמר. משום הכי נזקקין לכתובה משום דזימנין דלא ספקה מלאכת' כנגד מזונותיה ונפסדין היתומין:

[אילימא. כדי לפרוע לב"ח פרסי מי צאית פרסי להמתין עד שנכריז שלשים:

ואי דקא אכיל ריביתא. מן היתומין כלומר דמשום הכי נזקקין מי שבקינן ליה לב"ח ישראל למשקל רבית:

מוקים לה בכתובת אשה. ולהכי נזקקין דקא מפסידי מזוני:

אלא לרב אסי. אמאי נזקקין למכור הא אין רבית איכא בהן]:

ולרבי יוחנן מי ניחא. אמאי מכריזין יתנו כתובתה לאלתר ותסתלק ממזונות השתא שבקינן לה למיכל מזוני דודאי קא מפסדי עד שיגמרו ימי הכרזה ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרווחנא ליתמי [אי לא] ספק הוא אם יוסיפו על השומא [כלום] אי לא:

[אמר לך ר' יוחנן הא לא קשיא מאי דאמרת שבקינן לה למיכל מזוני דקא מפסדא דבתובעת כתובתה בב"ד עסקינן דאין לה מזונות:

אי הכי. דבתובעת כתובתה בב"ד עסקינן איזדקוקי נמי לא איזדקיק לה לא למכור ולא להכריז הואיל וכבר איבדה מזונותיה:

כיון דאיזקקינן לה מעיקרא. כשתובעת כתובתה מזדקקין לה לבסוף ומגבינן לה כתובתה ובעי הכרזה:

מכל מקום לרב אסי קשיא. דאמר אין נזקקין אלא לרבית ואין כאן רבית:

לעולם בב"ח פרסי. דשקיל רבית ודקשיא לך פרסי מי ממתין על הכרזה שקבל עליו לדון להמתין על ההכרזה אבל נוטל רבית:

פרסי מי צאית למישקל בזיבורית. ואי כרב אסי דאמר משום רבית דקא אכיל ישראל ריבית מי שבקינן כו':

בשלמא לר' יוחנן ניחא. דכתובת אשה בזיבורית היא ומשום דקא מפסדא מזונות:

אפילו מיניה דידיה דבעל לא שקלה אלא זיבורית ומאי קמ"ל דיתמי:

הא לא קשיא. ר' יוחנן כר' מאיר סבירא ליה דמיניה דבעל בבינונית:

שקבל עליו בדיני ישראל למישקל מיתמי בזיבורית אבל נוטל רבית לפיכך נזקקין] על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו בין מנכסי יתומים בין מנכסי הקדש וכגון שהקדיש נכסיו ומת והיתה עליו כתובת אשה זו ובע"ח זה [והיתומין צריכין לפדות הנכסים מן ההקדש ע"מ ליתן לאשה כתובתה כו':

בין למר ובין למר כדשנין. לשטר שיש בו רבית דתרוייהו מודו דנזקקין לב"ח משום רבית] כשחייב מודה [קודם מיתתו שעדיין יש עליו כתובת אשה זו או חוב זה] וצוה לתת:

כולהו נמי. אותה ששנינו למעלה בב"ח פרסי לעולם בב"ח ישראל ואמאי נזקקין:

כשחייב מודה. וצוה לתת:

לגרושה. שגירשה בעלה ומת:

[מנכסי יתמי. אע"ג דגרושה לית לה מזוני:

ההיא דר' יוחנן או לכתובת אשה אנן] משום חינא מתנינן לה כדי שידעו הנשים שיש להן כתובה מן היתומים אפילו כשיתגרשו נזקקין להן להגבותן כתובתן אע"ג דאין להן מזונות ויתרצו לבעליהן ולא יצערו אותן ומתוך כך ימצאו חן בעיני בעליהן הלכך מגבינן לגרושה משום חינא דכל הנשים:

ליזלו בתר שבקייהו. כלומר שהיה מקללן שלא יאריכו ימים אלא ילכו אחר אביהן שהניחן למיתה הואיל ואוכלין שאינו שלהן:

[מיזדקיקנא. כדי למונען מאיסורא:

מעיקרא מ"ט לא. הוה מזדקיק משום דרב פפא אמר פריעת כו':

אימור צררי איתפסיה הלוה למלוה קודם מיתתו שיתפרע חובו מהן]:

איכא בינייהו בשחייב מודה. בשעת מיתתו שעדיין חייב לו מאן דאמר משום מצוה לא פרעי דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ומאן דאמר משום צררי כיון דמודה ליכא למימר צררי אתפשיה:

[אי נמי. שתפסו לדין] ושמתוה ב"ד ללוה [שיפרעם למלוה] ומית בשמתיה דהכא ודאי ליכא למימר צררי אתפשיה וחייבים היתומים לפרוע ולמאן דאמר משום מצוה לא פרעי:

שלחו מתם דשמתיה ומית בשמתיה. מזדקקינן דהתם ודאי ליכא למיחש דצררי איתפשיה אבל בעלמא אפילו כשחייב מודה לא מזדקקינן דאיכא למימר מודה דחייב ליה אבל איכא למיחש דצררי [משכון] אתפשיה:

[והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר חיישינן לצררי:

דף כב עמוד ב

בשלמא לרב הונא מוקים לה בשחייב מודה. משום הכי מזדקקינן דלא אתפשי צררי:

אלא לרב פפא. דאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה אמאי מזדקקינן:

ואיבעית אימא בב"ח פרסי. ומשום רבית וקביל עליו לדון בדיני ישראל להכרזה]:

רבא אמר משום שובר. לא הוה מיזדקיק רב נחמן מעיקרא דאיכא למימר שמא שובר היה ביד לוה שפרוע שטרו של מלוה ואבדו לפיכך אין נזקקין:

לא שנו. דנאמנת בשבועה ולא חיישינן לשובר אלא כתובת אשה משום חינא:

ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש בב"ח אמאי נפרע שלא בפניו בשבועה ניחוש שמא שובר יש לו ללוה:

א"ל התם. בב"ח הנפרע שלא בפניו אמרינן לא חיישינן לשובר כדאמרי' טעמא אבל בעלמא חיישינן לשובר:

ואם אמר אבי היתומים קודם מיתתו תנו לפלוני נזקקין ב"ד ונותנין:

ואם אמר תנו שדה זו ומנה זו לפלוני נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס ליתומים על זה הדבר לדון עם המלוה דכיון דאמר בפירוש שדה זו ומנה זו נותנין אותה לו:

[אבל אם אמר שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס ליתומים שיטעון שמא לא אמר על שדה זו אלא על זו וידחהו לזיבורית:

אבל נמצאת שהיתה לו שדה שאינו שלו. ואמר תנו לו שלא היתה של מת אלא של זה שצוה ליתנה לו ודאי נותנין לו אותה שלא היתה שלו אע"ג דאמר שדה סתם ואין מעמידין אפוטרופוס דכיון דאיכא עדים דאמרי שלא היתה שלו אלא של זה אין צריך אפוטרופוס דאחזוקי סהדי בשקרי דאמרי דשל זה היא לא מחזקינן:

בכולהו מעמידין אפוטרופוס אפילו באומר שדה זו ומנה זו]:

דף כג עמוד א

המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה. הרי היו הנכסים משועבדים לכתובה ואין ההקדש הקדש גמור ואם מגרש את אשתו הרי היא גובה מאותו הקדש:

[ר' אליעזר אומר כשהוא מגרש ידירנה] ידור הנאה שלא יחזירנה ולא יהנה ממנה [עוד] דחיישינן שמא בתחבולה עשה את זה שבשביל כך הוא מגרשה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש ואח"כ יחזירנה ויאכל הנכסים עמה:

ור' יהושע אומר אינו צריך. להדירה:

הערב לאשה בכתובתה. אדם אחד שנעשה לה ערב ע"י בעלה בשעת נשואיה שאם לא יפרע לה בעלה כתובתה אם יגרשנה שיפרע לה הוא והיה בעלה מגרשה כדי שתחזור על הערב לתובעו כתובתה:

[ידירנה. דחיישינן שמא עשו קינוניא]:

מנה לפלוני בידי נאמן. דאותו מנה אינו קדוש דאינו שלו:

[דברי הכל. בין ר' אליעזר בין ר' יהושע דנאמן:

דאין אדם. שמת חוטא לומר אינו הקדש לצורך אחר אלא א"כ ודאי הוא כן]:

בנדר שהודר ברבים. שהדיר את אשתו ברבים [קא מיפלגי:

מר סבר. ר' יהושע]:

יש לו הפרה. ואינו מועיל כלום הלכך מה הנאה יש במה שידירנה לכשתגבה כתובתה יפירנו:

[ור' אליעזר סבר אין לו הפרה]:

על דעת רבים. שהזקיקוהו רבים להדירה:

ותו [הא דקתני] ר' יהושע אומר אינו צריך. [שידירנה]:

אינו מועיל שידירנה מבעי ליה הואיל ויש לו הפרה:

בשאלה דהקדש קא מיפלגי. שכשהקדיש נכסיו גירש את אשתו וגבתה כתובתה מהו אם יכול זה המקדיש לישאל על הקדשו לפני חכם ולומר אילו הייתי יודע שהיא יכולה לחזור ולגבות כתובתה מן ההקדש לא הייתי מקדיש ונמצא שלא היה הקדש שהיה הקדש טעות ושמא יהיה מחזיר את אשתו והיו אוכלין הנכסים הלכך קסבר ר' אליעזר ידירנה הנאה כדי שלא יהא נשאל ור' יהושע סבר אינו צריך להדירה שאין אדם יכול לשאל על הקדש שאפילו יאמר על דעת כן לא הקדשתי אפ"ה הוי הקדש דהקדש טעות הוי הקדש:

[והתניא. בניחותא]:

ב"ש כר' יהושע ואין נשאלין וב"ה^[1] כר' אליעזר ונשאלין הלכך ידירנה:

ודחיקא ליה מלתא שירד מנכסיו:

והא אנן ידור הנאה תנן. דב"ד שיגרשנה בפניהם יאמרו לו תדור הנאה שלא תחזירנה עוד לעולם:

אטו כל דמגרש^[2] בי דינא מגרש. אפילו [בפני] ג' הדיוטות יכול לגרש שאינן יודעין שצריך להדירה:

[דכהן הוא. שאסור בגרושה]:

המשיא עצה למכור בנכסים כו' נכסי לך ואחריך לפלוני [ירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון הכא נמי רשעות וערמומית הוה דמסיב ליה עצה]:

בריה שאני. [דסבר] דסוף דבר ראוי הוא ליורשו:

וצורבא מרבנן שאני. דמצוה להשיאו עצה כדי שיהו לו נכסים ויעסוק בתורה:

[דערב דכתובה לא משתעבד כדאמר לקמן]:

דף כג עמוד ב

קבלן הוה. כגון שהתפיסה לה בעלה כתובה בשעת נשואיה והיא נתנה לחמיה והוא האמין לבנו ולכך היה משועבד א"נ שאמר לה חמיה תן לבעליך ואני קבלן:

אע"ג דלית ליה נכסי ללוה. בשעת קבלנות משעבד עצמו במקומו הלכך יכולה לגבות כתובה מחמיה:

מאי איכא למימר. דקא ס"ד דרב הונא לא הוו ליה נכסי בשעה [שנעשה] אביו קבלן ולא נשתעבד. ואיבעית אימא אבא לגבי בריה משעביד נפשיה למיהוי קבלן ואע"ג דלית נכסי לבנו:

[קבלן דב"ח. דאמר למלוה תן לו ואני קבלן:

דברי הכל משתעבד. דנעשה כמו שקבל מיד המלוה הממון]:

מצוה הוא דעבד. שנזקק להשיאן לזווגן ולא מידי חסרה [לאשה] שלא קבל מידה כלום אלא דבור בעלמא אמר לה:

ההוא גברא דזבינהו לנכסיה. בלא דעת אשתו:

[וקא גרשה לדביתהו. והיתה רוצה לגבות כתובה מן הלקוחות:

ערב תנן המגרש תנן הקדש תנן. שצריך להדירה הנאה דחיישינן שמא עשו קנוניא:

לוקח מהו. מי צריך מוכר המגרש להדירה הנאה דחיישינן שמא עשו קנוניא על הלקוחות:

תנא כי רוכלא כו'. כלומר ה"ה ללוקח:

דלא תנן לא תנן. לוקח שלא שנינו שיהא צריך להדירה אין מדירה]:

משום רווחא דהקדש. נזקקין להדירה:

ערב נמי משום דמצוה עבד. שזווגן משום הכי נזקקין להדירה שלא [יהא] אדם נמנע מלעשות מצוה:

דכל חד וחד. שהוא נשוי מידע ידע דנכסיו משועבדין לכתובת אשתו אמאי זבין האי לוקח שלא מדעת אשתו הלכך אין נזקקין להדירה:

אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש. להדיא דאין הקדש יוצא בלא פדיון והקדש נמי לא חייל עלייהו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

אלא הפודה פודה כו' כלומר הרוצה לפדות אלו נכסים יכול לפדות בדבר מועט על מנת ליתן לאשה כתובתה כו' וכיצד פודה בדבר מועט הקדיש בצ' מנה והיה חובו ק' מנה מוסיף הב"ח עוד דינר ופודה את ההקדש באותו דינר ע"מ כו' אע"ג דאיכא למימר הואיל ולא הוי כנגד חובו לא ליפוק לחולין:

ואם לא היה חובו כנגד הקדשו שחובו היה יותר אינו פודה הואיל דצריך להמתין שאין לו מהיכן לגבות אותו מותר הכי נמי ימתין מכל החוב עד שיהא לו ללוה נכסים אחרים ואינו גובה כלום מן ההקדש:

ורבנן. דמתני':

עד כמה. כלומר כמה יהא הקדש פחות מחובו שרשאי ב"ח להוסיף לו דינר וליטלו:

עד פלגא. עד שיהא ההקדש אפילו כנגד מחצית חובו אבל אם הוא פחות מחצי חובו הואיל וצריך להמתין (מן) רוב חובו ימתין לכל החוב עד שיהא ללוה ויניח להקדש את שלו:

[לו נותנין כסות ומזון אבל לא לאשתו ולא לבניו:

מעצרין. טרידרש:

צמדו צמד של שוורים:

היה לו מין אחד מרובה. כגון שהיה לו הרבה מעצרין וממין אחד מועט כגון שאין לו אלא מגירה אחת אין אומרים ימכור מן המעצרין שיש לו הרבה ויקח לו מן המועט כדי שיהו לו שתי מגירות:

וכל שיש לו מן המועט. כלומר אין מוסיפין לו מן המועט אלא יתנו לו אותו עצמו ולא יותר הואיל ולא היה קודם לכן אלא אחד:

מעלין לו תפיליו. נוטלין ממנו תפיליו שאף הן קרוי נכסים]:

דף כד עמוד א

החייהו מערכך. כלומר תן לו חיותו מערכך:

ורבנן. דלא איירו לא בצמד ולא בחמור קסברי הני נכסים נינהו ואין נותנין לו:

עד האידנא. דהוו ליה הרבה מעצדין דהוה מצי לאושולי ולמי שהיה משאיל לו מעצד שואל ממנו מגירה כנגדו והיה לו מגירות כל צורכו השתא דאין לו אלא שני מעצדין דליכא לאושולי ליטפי ליה מין המועט או (לאוספי) [לאנוחי] ליה תלת מן המרובה קמ"ל דלא:

אין לו. לגזבר ליטול:

לא כסות אשתו ובניו. אע"ג דעדיין לא לבשו:

אע"ג דאמרו עבדים בכסותן [נמכרין] לשבח. שמשביחן כסותן ונמכרין ביוקר:

וכן פרה. נמכרת:

לאטליס. לזמן השוק ביוקר:

וכן מרגלית [אם מעלין אותה] לכרך משובחת. כל אלו אין מזיזין אותן ממקומן להוליכן למקום היוקר אלא כמו שהן שוין במקומו של מקדיש ושל מעריך ובאותה שעה (שמישכנהו) [שמקדישה] ובכך מחשבין אותן היינו אין לו אלא מקומו ושעתו:

ביום ההוא שלא ישהה מרגלית לקלים. כלומר אם העריך את עצמו והוא אדם קל ועני ויש לו מרגלית ואינה שוה בידו ובמקומו אלא שקל מחשבין אותה בשקל ונידון בהשג יד ופטור ואין אומרים ישהוה עד שתמכר ביוקר ולא יהא נידון בהשג יד ת"ל ביום ההוא:

סתם הקדש לבדק הבית. מקום שבא כולו לה' לבנין ואין ממנו הנאה לא לכהנים ולא למזבח:

סליק פירקא

1. הערת המדפיס - פי' רבינו בזה הוא היפוך מפי' כל המפרשים ז"ל דאדרבה ר"א סבר דיש שאלה בהקדש כב"ה ופשוט די"ל דגם הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ערכין פירש כן ונסתלק בזה מה שתמה עליו הר"ן בפי"א דכתובות וגם מה דהקשו המפרשים דר"א אדר"א דפסחים מ"ו ודו"ק.
2. הערת המדפיס - נראה דצ"ל בבי דינא רבא וכן גרס רבינו בהדיא בב"ב קע"ד ע"ש.