רבינו גרשום על הש"ס/ערכין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ז עמוד ב

אין בערכין פחות מסלע. אין נוטלין לעולם מן המעריכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים סלע:

[כיצד. אמר ערכי עלי חמשים סלע ולא היתה ידו משגת אלא לסלע אחד ונתנו נפטר מן הערך אע"פ שהעשיר אינו נותן כלום. אבל אם נתן פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע]:

היו בידו חמש סלעים. וערכו היה חמשים:

ר' מאיר אומר אינו נותן אלא אחד. הואיל ואין ידו משגת לכל הערך:

כל ערכין שאתה מעריך. סתם לא יהו פחות משקל ואינו נפטר עד שיתן סלע שלם כדאמרינן לעיל דהא כתב שקל בערך המועט וכתיב חמשים בערך המרובה:

[היכא דאית ליה. יהיב מה דאית ליה דכתיב אשר תשיג יד הנודר:

ור' מאיר. האי אשר תשיג יד הנודר אשר תשיג אתי למעוטי יד הנידר דעני שהעריך את העשיר נותן ערך עני מה שידו משגת ולא אזלינן בתר נידר]:

ולאו ממילא [שמעת מינה כו']. כלומר דתרווייהו שמעת מינה [ש"מ] דיד הנודר ולא יד הנידר וש"מ מדאמר אשר תשיג דהיכא דידו משגת שקלינן מיניה כל מה שיש לו:

[ונתן ארבע. לערך שנייה ואחת לראשונה:

בעל חוב מאוחר. ההיא ערך (ההיא ערך) אחרון היינו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. כלומר כולהי הוו משעבדי לראשונה אי לאו דקדמה שנייה ומה שקדמה וגבתה זכתה בו הך חדא דשיירה משעבדא לראשונה ובעידנא דיהב לראשונה חד יצא דתו לא אית ליה דאין ידו משגת יותר הילכך יצא ידי שתיהם:

דף ח עמוד א

ידי ראשונה לא יצא. דכולהו הוו משעבדי לראשונה ידי שניה יצא דתו לא הוה אית ליה]:

או דלמא כולהו חזיא להאי. ערך:

וכולהו חזיא להאי. ערך ולא יצא ידי שניהם:

[הא יותר על סלע איכא ופחות מחמשים איכא. כלומר דיהב מאי דאית ליה והא סתמא הוא כרבנן דאמרי נותן את כולם:

אין פתח בטועה פחות מז' ולא יותר על י"ז. כלומר אשה שראתה דם וטועה היא שאינה יודעת אם בתוך ז' מימי נדתה היא אם בתוך י"א יום מימי זיבתה היא. שי"א יום הן בין נדה לנדה שבהן תהא שומרת יום כנגד יום או זבה גמורה כשהיא רואה בהן ג' ימים רצופין הויא זבה גמורה וצריכה ז' נקיים וקרבן אבל לא תראה בהן אלא יום אחד תשמור אחריו יום נקי כנגדו וטובלת לערב ותטהר ואפילו ראתה ב' ימים אע"ג דהויא זבה קטנה תשמור אחריהן יום ג' ותטבול לערב השלישי אבל אשה נדה ודאי הותרה אחר שבעה שאם ראתה דם ביום ראשון מונה ששה והוא וכן אם ראתה ב' ימים (אע"ג דהויא זבה קטנה תשמור אחריהן יום ג' ותטבול לערב השלישי אבל לערב) מונה חמשה והם וכן אפילו ראתה ששה מונה אחד והם וטהורה. ומשמיני ועד י"ח הם י"א יום לתורת זיבה כמו שפירשנו. מי"ח ואילך שוב פסקו ימי זיבה וחוזרין ימי נדה. אבל אם לא ראתה אלא ג' ימים בסוף אחד עשר סופרת אחריהן ז' נקיים אפילו חוץ לי"א יום מי"ח ואילך. אבל כשהיא טועה וראתה ואינה יודעת אם היא בתוך ימי נדתה או בתוך ימי זיבתה לעולם לא תצא מספיקה שתחזור לפתח נדתה ודאי עד שתפסוק ז' נקיים וזהו שיעור הפחות שיש לה וכן לא תמשוך ספיקתה יותר מי"ז יום שלאחר שתפסוק י"ז ימים נקיים תחזור להיתירה הראשון לפתח נדה ודאי ומפרש כיצד טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי ואינה יודעת אם בימי נדתה היא אם בימי זיבתה] פתחה י"ז. כלומר לא תחזור לפתח נדתה ודאי עד שתפסוק י"ז ימים נקיים. (ואמאי) [ולכך] צריכה י"ז דאזלינן בכל האי ברייתא לחומרא [ולא לקולא] דאמרינן דלמא דההוא יום טמא הוי תחלת נדתה ומונה אחריו ששה ימים וי"א יום שלמים של ימי זיבה היינו י"ז יום ואח"כ תחזור לפתח נדתה ודאי ואי אמרת דלמא ההוא יום טמא הוה סוף זיבתה לא היתה צריכה לפסוק אלא ז' נקיים בלבד כדין זבה ולא יותר והיינו קולא ואי אמרת ההוא יום תחילת זיבה הוה לא היתה צריכה לפסוק אלא יום אחד בלבד והיינו טפי קולא הילכך מספקינן בתחילת נדה דיהבינן לה טפי [שיעורא] לחומרא:

שני ימים טמא ראיתי פתחה י"ז. דאמרינן דלמא קמא הוה [סוף] י"א של זיבה ואידך תחלת נדה וצריכה לפסוק ששה של נדה וי"א כתחלת של זיבה היינו י"ז דאי אמרת איפכא לא הוה צריכה לשמור אלא יום אחד והוי קולא:

[ג' ימים טמא ראיתי פתחה י"ז. דאמרי דלמא תרי הוו דסוף י"א של ימי זיבה ושלישי דתחלת נדה וצריכה ששה וי"א כדאמרן ואי אמרת איפכא הוי קולא:

ד' ימים טמא ראיתי פתחה ט"ז. דאמרינן תרי קמאי דסוף ימי זיבה ותרי בתראי דתחלת נדה ופשו ה' ימים דנדה וי"א הרי ט"ז ואי איפכא הוי קולא:

ה' ימים טמא ראיתי פתחה ט"ו. דאמרינן תרי קמאי דסוף זיבה ותלת דתחלת ימי נדה פשו ד' דנדה וי"א דזיבה היינו פתחה ט"ו] וכן לכולהו אמרינן דלמא תרי קמאי דסוף ימי זיבה דהויא שומרת יום כנגד יום ואידך דתחלת ימי נדה ומאי דפשו להו מימים טהורים של ימי נדה קא חשיב בהדי י"א דזיבה ולפום כן הוי פתחה ט"ו:

[ט' ימים טמא ראיתי פתחה י"א. דכי חשבת תרי קמאי דסוף זיבה וז' דנדה לא פשו אלא י"א דימי זיבה]:

י' ימים טמא ראיתי פתחה עשרה. ב' דסוף זיבה וז' דנדה ואחד דתחלת [ימי] זיבה פשו להו י' מימי זיבה. ואף על גב דהשתא הוו שלשה ימים דזיבה תרי קודם נדה וחד לאחר נדה לא מיצטרפי למיהוי זבה גמורה שתהא נאכל קרבנה עד שתהא שלשה ימים זבה רצופין או קודם ימי נדה או שלשה ימים אחר ימי נדה דלא מיצטרפי הני ימי זיבה י"א קמאי לאידך י"א ימי זיבה לישווייה זבה גמורה:

וכן י"א [ימים] טמא ראיתי פתחה ט'. דחשבינן ב' קמאי דסוף זיבה ושבעה דנדה ותרי דתחלת זיבה היינו י"א ימים טמא ראיתי ולא מיצטרפי הני דסוף זיבה להני דתחלת זיבה למיהוי זבה גמורה. פתחה ט' דהכי פשו מימי זיבה:

דף ח עמוד ב

[י"ב ימים טמא ראיתי. אז הויא זבה גמורה לאכול קרבנה דתרי קמאי חשבינן סוף זיבה וז' דנדה וג' זבה השתא הויא זבה גמורה:

פתחה שמונה. דהכי פשו מימי זיבה. וכ"ש באומרת י"ג טמא ראיתי דהויא זבה גמורה דבין קודם ז' ימי נדה ובין לאחר ז' ימי נדה איכא לשווייה זבה גמורה והויא פתחה ז'. דכד מצרפת לז' ימי נדה ד' ימים מהני בתראי י"א פשו להו ז' והיינו דקאמר שאין פתח בטועה פחות מז' כו' שאחר שתפסוק הללו ז' ימים תחזור לפתח נדתה ודאי. שאם תראה יום אחד מונה ששה והוא והויא טהורה ודאי כדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ולא יותר:

תימני שבעה נקיים ותישתרי לבעלה. ממה נפשך דאפילו זבה גמורה הויא לא צריכה אלא ז' נקיים ותו לא דכתיב ואם טהרה מזובה]:

לתקונה [לידי] נדה ופתחה קא אמרינן. כלומר כולי האי דאמרינן הוא כדי לתקונה שתחזור לפתח נדתה ודאי שלא תהא צריכה [למנות] בימי נדתה אלא (ששה והוא או ה') [חמשה או ארבעה והם] אפילו ראתה ששה שתהא מונה אחד והם ותיטהר. ושתדע מתי היא זבה שחייבת קרבן:

כל הטועות זבות. כל אשה שראתה דם ואינה יודעת אם בימי נדה אם בימי זיבה הרי היא בחזקת זבה דאזלינן לחומרא ומשיב התלמוד כל הטועות זבות בתימה [היכי מצי אמר זבות גמורות] והלא אינן אלא ספק זבות [גמורות] ספק נדות:

ותו יום אחד טמא ראיתי שני ימים טמא ראיתי בת אייתויי קרבן היא והלא אינן ספק אלא או ספק נדות או ספק שומרת יום דלאו בת קרבן היא עד דראתה ג' ימים וקא מעיילא חולין לעזרה:

אלא אימא כל הזבות הטועות. [כלומר מג' ימים טמא ראיתי ואילך דספק זבה גמורה הויא ספק נדה מביאות קרבן משום ספק זיבה]:

ואינו נאכל דתניא [בנזיר דף כט] ר' יוסי בר יהודה אומר אשם תלוי נאכל חטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת מ"ט הכא חדא ספיקא והכא תרי ספיקי. אשם תלוי אינו אלא ספיקא אחת ספק קודש ספק חולין לעזרה משום הכי נאכל ועוד משום הכי נאכל דאמרינן מתנדב אדם [ומביא] אשם תלוי בכל יום שאם אינו בא על חטא זה בא על חטא אחר אבל חטאת העוף יש בו ב' ספיקות של איסור ספק חולין לעזרה וספק איסור נבילה [משום דבעיא מליקה ואי חולין היא אית בה איסור נבלה] הילכך מביאה קרבן ואינו נאכל:

[חוץ מפתחה שבעה ופתחה שמונה היכא דראתה י"ב ימים או י"ג ימים דהתם ליכא לספוקי דהתם הויא זבה גמורה ודאי כדאמרן לעיל הילכך מביאות קרבן ונאכל. ההוא דקאמרי מביאות קרבן ואינו נאכל^[1] אלא או בקבורה או בשרפה]:

אין בנגעים פחות משבוע אחת [ולא יותר על ג' שבועות]. שחין ומכוה הסגרן שבוע אחת ובתים הסגרן ג' שבועות [מפורש בתורת כהנים:

צדקתך כהררי אל נגעי אדם שעשה הקב"ה צדקה עמו שאין הסגירו אלא שבוע:

ומשפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים. שאין נגמר דינן עד ג' שבועות]:

אילמלא צדקתך. שהיא [גדולה] כהררי אל שכובש שכשיש בו באדם מחצה עונות ומחצה זכיות נושא עון אחד מן הכף מאזנים ומעבירו ומוחלו כדי שיכריעו הזכיות:

שאלמלא כן שאם לא יהא נוטל [עון מן הכף וכובשו וגונזו (שאם) אם לא יחטא] ומעביר ראשון ראשון ומניח להכריע (הזכיות) [החובות] מי יוכל לעמוד מפני משפטיך (שיהיו מכריעין) [שיורדין] עד תהום רבה:

רבא אמר צדקתך כהררי אל. שאתה נוטל עון מן הכף [וכובשו] וגונזו שאם לא יחטא שוב אתה מוחלו ואם חטא אתה מצרפו עם שאר עונות ודנו מפני שמשפטיך תהום רבה בשאינו חוזר בו:

רבא כר"א דאמר כובש כדאמרן ופליגי תנאי בזה^[2] במס' ר"ה:

[אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברי' של ל' ל' יום ומפרש (עולא) [רב הונא] בגמ' מה טעם לא נראה לחכמים שיתכן לעבר יותר משמונה:

דף ט עמוד א

אם כן] קדים ואתי סיהרא. מולד לבנה של תשרי [מקדים לבוא] ג' ימים קודם ר"ה. כיצד דלעולם אין חודשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים וכי עבדינן לחדשים חד מכ"ט וחד מל' נשווה המולד לעולם לב' חדשים דשקיל האי חצי יום דל' ושדי ליה לההוא דכ"ט וכי הוו כולהו כסדרן אתי מולד תשרי בזמנו בר"ה ואי עבדי ט' מליאין פיישין ו' חצאי ימים ג' יומין דליכא למישדינהו כלפי חסירין ואתי מולד [תשרי] ג' ימים קודם ר"ה:

השתא נמי. כי [הוו] ח' מליאין הוו ד' מליאין יותר מחסירין וקדים [נמי] תרי יומי:

כדאמר רב משרשיא. לקמן גבי עצרת כגון שהיתה [שנה] מעוברת כו' ועיבור שנה שעברה כ"ט יום דל מהני ד' מלאין חד מלא לבהדי ההוא חסר דהיינו חודש העבור (חדש עיבור חסר):

אכתי איכא חד יומא. שלם ועוד יותר [מקדים ואתי סהרא חד יומא] חד יומא לאו אדעתייהו דאינשי. הואיל ולאלתר שנראה [הירח] מתכסה ואינהו לאו אדעתייהו דאכתי לא הוי מולד:

[דאי עבדינן ט' חסירין מיתרא סיהרא תלתא יומי. שג' ימים של ו' חסירין שנחסר מימי הלבנה שלהן ישהה המולד לבוא מאחר ר"ה ג' ימים:

השתא נמי. כי הוו ח' חסירין מייתרא תרי יומי משום הני ד' חסירין דהוו טפי מן מליאין:

עיבור שנה שלשים טול עתה מילוי של חדש עיבור ותן לאחד מן החסירים אכתי איכא חד יומא דחיסרון ומיתרא סיהרא סברי כו':

דף ט עמוד ב

במאי קא מיפלגי. רב הונא ועולא רב הונא כרבן שמעון בן גמליאל:

אין עצרת חלה אלא ביום הנף. ביום הנפת העומר דכתיב ביה ממחרת השבת יניפנו הכהן:

לעולם מיום הנף ועד עצרת מ"ט יום דהיינו ז' שבועות ובהתחלת שבוע ח' הוי עצרת דהיינו יום נ' ואותו יום נ' חל ביום הנף] או לאור עבורו למחרתו לאור אותו לילה שעבר יום הנף:

ואיכא דאמרי לאור עיבורו [של ניסן] (סיון) דהיינו יום ל"א ואותו יום ל"א הוא ביום מחרתו של יום הנף:

שניהם חסירין. אייר וסיון ביום הנף:

דאי עבדינן ח' חסירין עבדינן ד' בסיתוא מרחשוון וכסלו (תמוז ואלול כנגד טבת ואדר) וטבת ואדר. [וד' בקייטא אייר סיון כנגד מרחשוון וכסלו תמוז ואלול כנגד טבת ואדר]. והאי דקאמר שניהם חסירין (אאייר) [אאדר] וסיון קאמר משום דלא רגילי כל שתא למיהוי תרוייהו חסר והוי ר"ה ביום (הא') [הנף]. הא כיצד היה ר"ח ניסן ביום השבת נמצא יום הנף דהוא יום ט"ז באחד בשבת ונמצא ר"ח אייר ביום א' וב' ור"ח סיון ביום ג' תמוז יום ד' אב יום ה' אלול ו' ז' דאב היה מלא נמצא היה ר"ה ביום (הנף) [א'] דהיינו יום הנף:

אחד מלא ואחד חסר לאור עיבורו. דאייתר ליה יום אחד [דחדש ג' מלא. הא זימנין דמשכחת לה ר"ה לאור אור עיבורו ביום ג' לאחר הנף. כיצד משום דכיון דאמרינן ד' מלאין אייתר ליה עוד יומא חד:

שמונה הוא דלא עבדינן מעוברין אבל ז' מעוברין עבדינן. זימנין דלא עבדיניה בסיתוא לחדש רביעי דלא עבדו בסיתוא אלא ג' מליאין ועבדי בקייטא ד' מליאין והוה ליה לאור אור עיבורו כדאמרן לעיל]:

אלא הא ברייתא מני דאין ר"ה חלה אלא או ביום הנף או לאור עיבורו:

אחרים הוא. דסבירא להו דלעולם אחד מלא ואחד חסר דהוו להו שנ"ד ימים ש"נ נפקי כולהו ז' ז' פשו להו ד' ימים והני נינהו דבין ר"ה לר"ה ואם היתה [שנה מעוברת] (מעובר שנה) חמשה היינו לטעמא דמאן דאמר עיבור שנה חדש כ"ט יום דפש על ז' ז' חד יומא אבל לטעמא דמ"ד עבור שנה שלשים פשו להו תרי יומי והוי בין ר"ה לר"ה ו' ימים והאי דקאמרי אחרים חמשה דבציר מחמשה לא הוי לדברי הכל:

[סוף סוף לאחרים לאור עיבורו משכחת לה דכיון דסבירא ליה דכסידרן הא אמרינן לעיל אחד מלא ואחד חסר לאור עיבורו. אבל יום הנף לאחרים לא משכחת לה]:

כגון שהיתה שנה מעוברת ועיבור שנה (שלו) ל' דל ירחא לבהדי ירחא. כלומר כיון דאדר הראשון (חד) [הוי] מלא צריך אתה לחסר כנגדו ניסן דחסרון דאדר השני הוא כנגד אב שהוא מלא לפיכך צריך לחסר ניסן מפני אדר הראשון שהוא מלא והשתא הוו להו בקייטא ד' חסירין הילכך ר"ה ביום הנף [כדתרצינן לעיל שניהם חסירין ביום הנף]:

אחרים מנינא אתא לאשמועינן. כלומר לימא דלעולם הוו כסידרן וממילא ידעינן דאין בין ר"ה כו':

הא קמ"ל דלא בעינן מצוה לקדש ע"פ הראייה. להמתין עד שיבואו עדים אלא בתר חושבנא אזלינן ולעולם אין בין ר"ה וכו':

[ולאחרים הא איכא יומא דשעי דשתי ידות שעה של כל חדש עולין לח' שעות ולשלש שנים עולין אותן שעות ליום וע"ג חלקים לכל חדש עולין לתתע"ו חלקים לשנה ואותן תתע"ו טול מהן י"ב חלקים נשתיירו תתס"ד ולל' שנים נעשו תתס"ד יום אחד והיינו ויומא דתלתין שנין:

הא כיצד שניהן מליאין. מרחשוון ואייר שנ"ו דכיון דאמרינן דכי הוו ו' מליאין ו' חסירין הויא שתא שנ"ד ימים ש"מ דכי הוו ח' מליאין הויא שנ"ו ימים ואם הוו ח' חסירין הויא שנ"ב אלמא סבירא ליה לשמואל דעבדין בין ח' מעוברין בין ח' חסירין (כשמואל) [כרב הונא] אבל עולא לא סבירא ליה למעבד ח' ח' מעוברין כלל:

הריני נזיר. הרי עלי נזירות של ל' יום כסתם נזירות מונה שס"ה נזירות כמנין ימות החמה לפי חשבון ד' תקופות ד' פעמים צ"א יום וז' שעות ומחצה הן שס"ה יום:

שנ"ד יום היינו כי הוו אחד מלא ואחד חסר. ואם איתא משכחת בשניהם מליאים שנ"ו]. ונראה חדש בזמנו [ביום ר"ה]. והיינו פליגא אדעולא דאמר דלא עבדינן יותר מח' חסירין:

דף י עמוד א

ואישתקד עשינו שניהם מלאים. ועדפו ב' ימים ויום העבור היה שלישי והיינו כרב הונא דאמר דח' מלאין עבדינן:

[דל מהני ט' חסירין תלת לבהדי הנהו תלת הילכך קם ליה בדוכתי' ונראה בזמנו]:

נר ישראל כך היה. כלומר אתה הוא מאיר [כנר] לישראל שידעתה לכוין הדבר:

[מתני' שתי הלחם אין נאכל פחות משנים ולא יותר על שלשה. כיצד נאפה מערב עצרת ונאכל בעצרת לשנים הוי יום ב' חל להיות אחר שבת נאכל לשלישי:

לחם הפנים נאפה מע"ש ונאכל לשבת הבאה לתשעה חל יום טוב להיות בע"ש נאכל לעשר ב' ימים של ר"ה נאכל לי"א שאין אפייתו דוחה לא את השבת ולא את י"ט:

אין קטן נימול פחות משמונה. מפורש במס' שבת פרק ר' אליעזר דמילה:

אין פחות מכ"א תקיעות במקדש ולא מוסיפין על מ"ח. מפרש במס' סוכה בהחליל]:

אין פוחתין מב' נבלים ולא מוסיפין על ששה. לא איתפרש לן מ"ט ששה. [ב' נבלים ולא פחות דהכי אמר בסיפא דפירקין וב' נבלים וצלצל]:

נבל. היינו עץ עשוי כמין נפה עגול [של עץ] ופורס עליה מיכן [ומיכן] הכרס של כבש [תמיד] כדתנן במסכת (תמיד) [קנים] מעיו לנבלים היינו הכרס בני מעיו לכינורות היינו הדקין והיה מניחו לייבשו ואח"כ מכה על הכרס ומשמיע קול גדול:

ב' חלילים לא איתפרש לן מ"ט ב':

ולא מוסיפין על י"ב. כנגד י"ב (כהנים) [לוים] העומדים על הדוכן דאמר לקמן:

חליל. פיפא:

ואיכא דאמרי נבל הרפא בלע"ז:

[לא יפחות מז'. תקיעות בכל יום ולא יותר על ט"ז. דהיינו שליש מדתנן במתניתין ר' יהודה סבר תקיעה תרועה ותקיעה חדא הלכך קאמר ז' דהיינו כ"א דמתניתין דסבר כל חד וחד לחודי וי"ו דר' יהודה היינו מ"ח דמתניתין:

ותקעתם תרועה. קרי לתרועה תקיעה וקרי לתקיעה תרועה דכתיב תרועה יתקעו ש"מ דחדא היא]:

ור' יהודה. ההוא תתקעו ולא תריעו לסימנא בעלמא הוי להקהיל משום הכי סגיא בחדא. אבל למצוה [ועבודה חשיב] תקיעה תרועה ותקיעה חדא:

[אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום. דכיון דחדא היא אין מפסיק ביניהן כלום:

אפי' רבנן. והאי דקאמר ולא כלום לאו דוקא הוא אלא לאפוקי מדרבי יוחנן קאמר דכולי האי לא מפסיק קאמר אבל פורתא מצי מפסיק כרבנן דאמרי דתרי הוא קמ"ל דלא מפסיק כלום וכר' יהודה:

ואימא הכי נמי. דכדרבנן מצי לאוקומה:

א"כ מאי ולא כלום. האי משמע דלא מפסיק כלל. אלמא משום דחדא הוו]:

החליל מכה. מזמר בכח לפני המזבח:

באבוב. קנה:

לא היה מחלק אלא באבוב יחידי. כלומר שבסוף השיר [הזה] היה מאריך בקול האבוב יותר משאר מיני זמר ובו היה מפסיק השיר מפני שקולו ערב ומחלק ומפסיק יפה:

ועבדי כהנים היו. משאר אומות אותן מזמרין בכלי שיר:

ור' יוסי אמר. ישראל היו ומיוחסין ממשפחת בני פגריס וציפריא:

ומאמאום היו. מאותו מקום:

הואיל והיחיד גומר בהם את ההלל. בשחיטת פסח גומר בהם את ההלל^[3]:

(וב' ימי שחיטת הפסח אין גומר בהן את ההלל) כדאמרינן התם במסכת פסחים לא הגיע לאהבתי מפני וכו' אלמא דגומרין בהן את ההלל:

דף י עמוד ב

[חלוקין קרבנות. פרי החג]:

שבת דחלוקי' קרבנותיו. משאר ימי השבוע לימא הלל:

[ר"ח דאיקרי מועד. ליגמר ביה הלל בגמרא במסכת שבועות [דף י.] קרא עלי מועד. תמוז דההוא שתא עבורי עברוה:

טעון שירה. הלל:

דלא הכי ולא הכי. לא חלוק בקרבן ולא מקודש לחג ולא אסור בעשיית מלאכה]:

חזרו להתירן הראשון. לומר שירה אפי' בחוצה לארץ [מקרא מגילה]:

צלצול. קורין צימבש [ציבלי] והן כעין [ב'] גלילי נחושת ומכין זה בזה:

מפטמת את הבשמים. נותנת ריח טוב בבשמים:

נשתיירו ממקדש ראשון. מן המשכן:

ממורט. צהוב הרבה:

ממורק. חלק הרבה ואף בימי עזרא היו ועליהן אמר כו':

[שניים היו. ב' מכתשות וב' צלצלים]:

הדרויליס. טבלא:

גודגנא. קלוגתא (מורגרו בלע"ז). [של אותו מין]:

ומערבב את הנעימה. של שיר:

מגריפה. כלי שבו חתין את האפר מן המזבח:

דף יא עמוד א

עשר נקבים היו בה. בקתה שחלולה היתה כולה:

מתניתא גוזמא. המשנה החיצונה מוטעת לעולם:

עיקר שירה בפה. (מה) [השיר] שהיו הלוים אומרים בפיהם הוא עיקר שירה:

[ותסברא ר' יוסי. דאמר דישראלים היו מאי קסבר כו']:

מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות ומאי דחזי להו דקיימי בין לוים לא דייק אי בכלי מזמרין או בפה ומעלין ליוחסין ומחלקין להן מעשר:

מעלין מדוכן ליוחסין. משום הכי בעינן משיאין לכהונה:

אבל לא למעשרות משום הכי לא בעינן לוים:

[לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד:

ולכפר]. מה כפרה. דכהנים (מעכבת דהיינו מתן דמים אף עבודת הלוים דהיינו השירה מעכבת) [מתן דמים מעכבת אף שירה דלוים מעכבת. דהיינו עבודה דלוים]:

ורבנן. להכי איתקש עבודה דלוים לכפרה דכהנים דמה כפרה ביום דכתיב ביום צוותו:

[שירות] שבשם. שמזכיר בה את השם:

זה שירה. אזכרות שבמזמורים [היינו שירה שיש במזמורות אזכרות]:

ואימא נשיאות כפים. דכהנים שיש בה הזכרות השם דפשטיה דהאי קרא בכהנים כתיב דגמרינן מיניה בזמן שי"ט סמוך לשבת בין מלפניה בין מאחריה היו כל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך מאי שעריך בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. וכתיב חלק כחלק יאכלו:

הוי אומר זו שירה דכתיב עבדי ירונו מטוב לב:

טוב לבב לא איקרי. לא תורה ולא ביכורים:

אתיא טוב טוב. כתיב בשירה ובטוב לבב. ובביכורים בכל הטוב:

מנין שאין אומרים. לוים שירה אלא על היין בשעת ניסוך היין [שנאמר ותאמר להם הגפן וגו']:

משכחת לה. אפי' לר' יונתן [דאמר] דאומר שירה על הביכורים:

כדתני רב יוסף [שהן יין]:

(מנין שאם) הביא ענבים בכורים לירושלים ודרכן קודם ביאתו לעזרה מנין שטעון הבאה אותו יין ת"ל תביא לרבות:

ישור במשא. הוי לשון שררה:

(ישיר) [בילווטי. שם חכם:

איזוהי עבודה שצריכה עבודה]. הוי אומר זה שיר. שהלוים אומרים בפה ואחרים עובדים להם בכלי שיר ומסייעין להם:

ואיכא דאמרי שצריכה עבודה דאין אומרים שירה אלא בשעת עבודה:

דף יא עמוד ב

על עסקי קול. בשעה שהיה משה משורר שהוא לוי האלהים יעננו לו בקול:

אף הם בעבודת מזבח. שירה בשעת קרבן:

אתם בשלהם. כלומר אם שינו עבודתן לוי לכהן הרי הן במיתה:

הם בשלהם. כלומר ששינו עבודת' כגון שוער ששרר או משורר ששיער אינן אלא באזהרה בלאו:

הא כתיב חדא זימנא ואת אהרן ואת בניו תפקוד ושמרו את כהונתם והזר הקרב יומת משוער היינו שומר השערים כדכת' וחוסה על השערים:

ר' יהושע בר' חנינא ויוחנן בן גודגדא לויים היו:

דמר סבר. יוחנן בן גודגדא דבמיתה הוו וגזרו רבנן דלא מסייע אטו שלא יהא שוער [לבדו] דבמיתה:

ומר סבר ר' יהושע בן חנניה אינו אלא באזהרה הואיל ולית ביה עון מיתה וקא בעי לסיועיה דלא עביד ממש [לא גזרו רבנן]:

לא דכולי עלמא כו':

עולת נדבת ציבור. שנעשה להן נס ונתנדבו להביא עולה (דעולת נדב' יחיד דתדיר' ודאי:

אינה נ"ל) עולת נדבת יחיד דתדירא ודאי טעונה שירה [אינה טעונה נ"ל]:

או דלמא הא דקאמר ותקעתם [בחצוצרות] על עולותיכם דהיינו [שיר]:

עולותיכם דכולהו ישראל קאמר^[4] עולת נדבה בכל (ישראל) [יחיד] או עולת תמיד דהויא דכולהו ישראל:

ויאמר חזקיהו [להעלות העולה וגו']. אע"ג דהאי קרא בפר עבודת כוכבים דב"ד (כו') [כתיב] הא איכא [נמי] מהתם שבעה כבשים דלאו הוו דע"ז אילימא דעולת חובה. דתמיד:

למה לי אימלוכי בחזקיהו (דאמר להו) [דקאמר] ויאמר חזקיה (אי לא) [והרי] ידעי דבעיא שיר:

ביום ט"ז [לחדש הראשון] אלמא לאו ר"ח הוא:

כבש הבא עם העומר (זמנו בט"ז בניסן). [הוא דקרב בט"ז בניסן אי איקבע ר"ח בזמנו דיקרב עומר בט"ז] ולמה להו למיבעי וליחזו היכי עבוד פסח בי"ד והיכי אכול מצה דודאי לא הוו עבדי אי לאו דידעי דאיקבע בזמניה:

אלא. לעולם ידעי דאיקבע בזמניה וכבש הבא עם העומר הוה ודקא אמרת למה להו אימלוכי:

מידי דהוי אשליח דציבורא. [דמימלך] דנוטל רשות קודם [שיעמוד] להתפלל מפני כבוד הציבור אף הני נמי משום כבודו של מלך נטלו רשות ממנו ויש תימה בדבר היכי מצי אמר דאקרוב עומר בי"ו ניסן והרי עיבר חזקיהו ניסן בניסן כדמפורש [בדברי הימים]:

אותו יום ט' באב היה. דהיינו יום חיב באותו יום שבכו העדה דכתיב ותשא כל העדה וגו':

וכן בשניה. כשחרב הבית בשניה מוצאי שבת ומוצאי שביעית היתה:

בטל התמיד. שלא היה להם [שוב] בהמה להקריב:

[דאית רמיא להו. שמצאו בהמה והקריבוה עולת נדבה:

ותסברא. דשירה דוקא הואי. הא שירה דיומיה דנאמר ביו' ראשון דהיינו מוצאי שבת לה' הארץ ומלואה הוא. וישב עליהם את אונם שירה דארבע בשבא הוא דכת' בסוף מזמור אל נקמות דנאמר ברביעי אלא לאו משום שיר ממש אמרו ליה:

אלא איליא בעלמא. קינה נזדמנה בפיהם:

והא עומדין על דוכנן קתני דמשמע שהלכו שם לשום כך לומר שירה ובשביל עולת נדבה (לא הוי כולם עולין לשם) [לא הויא כולם עולין לשם עולה]:

אלא סבירא ליה כריש לקיש דאומר שירה שלא על הקרבן. אע"ג דאין מחוייבין כשאין תמידין:

(בעולה נמי נדבת) [בעולת יחיד] נמי נימא אע"ג דאין מחוייבין:

נפיק מינה חורבא. דאמרי ש"מ עולת נדבה לא מצי קרבה בלא שיר [וזמנין דליכא לוים כמו שעלה עזרא וסברי דלא מצי קרבה בלא שיר] ולא מייתו לה ואיהי לא בעיא שיר:

ואיכא דאמרי נפיק מינה חורבה דאמרי מה עולת נדבה איבעי אמר איבעי לא אמר [אף האי עולת חובה איבעי אמר ואיבעי לא אמר. למ"ה]:

ת"ש ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה [דקדשי קדשים בעיא שיר חצוצרות אף שלמים קדשי קדשים היינו ב' כבשי עצרת דהוו שלמים ואין נאכלין אלא לכהן דומיא דחטאת ואשם דקדשים קדשי הן דכתיב קודש יהיו לה' לכהן] שקבוע להן זמן. בעצרת:

אף עולה שקבוע לה זמן. היינו כל עולות חובות וקא ממעט מהכא עולה נדבה:

דף יב עמוד א

נסכין הבאין בפני עצמן כדאמרינן במס' מנחות (דף מד) האומר הרי עלי יין לא יפחות מג' לוגין:

[או דלמא] על אכילה ושתיה דמזבח על זבח הקרב עם נסכיו:

[והתני רב מרי על עולותיכם וגו' אלא לאו דנסכין [הבאין] בפני עצמן^[5] דבטל תמיד]:

אי הכי כיון דאי בעי מצי למימר שירה שלא על הקרבן לימא נמי אנסכים:

נפיק מינה חורבא. דסברי דדינא דנסכין לא מצו קריבי אלא ע"י שיר [ואי ליכא לויים לא הוו מקרבי להו ואינהו לא בעו שיר:

בעשרים וחמש שנה לגלותינו. לגלות יכניה ארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר לגלות צדקיה:

שראש השנה שלה בעשור דלא אשכח שיום ר"ה דהוי בעשור אלא יובל ביוה"כ אלמא בשנת י"ד יובל הוא:

ואי ס"ד בחד בשבוע חרב מחד בשבוע עד לחד בשבוע תליתאי הרי ט"ו הוו ולא איקלע יובל עד שנת ט"ו אלא ש"מ מדאמר קרא בי"ד שנה ותו לא וההיא הוה יובל לא משכחת לה דחרב הבית אלא בשנה שניה לשבוע ואישתכח דאתא יובל בי"ד שנה:

אמר רבינא לעולם בחד בשבא חרב ודקא קשיא לך לא איקלע יובל עד ט"ו תריץ הכי י"ד שנה אחר שנה שהוכתה דהוו להו ט"ו בהדי ההוא שנה שהוכתה]:

אי הכי כיון דחשבת י"ד בר מההיא שתא דחרוב:

עשרין ושית הוויין והא כתיב בכ"ה שנה:

דאמר מר גלו בז' גלו בח' לאחר ז' שנים שגלה יהויקים גלה (דגלה) יחזקאל [עם] יכניה [גלו בי"ח לאחר גלות יהויקים גלו עם צדקיהו וחרב הבית]:

משב. כשגלה יכניה ועד י"ח כשחרב הבית י"א שנה וט"ו כדאוקמת אחר שנה שהוכתה העיר דהיינו כ"ו וקרא אמר בכ"ה לגלותנו אלא ודאי י"ד הוו ותו לא דהוה להו כ"ה שנים. אמר לך רבינא ולדידך דתריצת הכי בי"ד מי ניחא דליהוו כ"ה שנים ותו לא מיכדי גלו [נמי] בי"ט ובעל כורחיך הוי כ"ו אלא מאי אית לך למימר דליהוו כ"ה ותו לא לבר משתא דגלו בה דלא חשיב [דבצר] ההיא שנת י"ט דגלו אלא י"ח ולא הוו אלא י"א וי"ד דהוו כ"ה:

לדידי נמי. קא חשיב י"ד לבר מההיא שתא דגלו בה דמטפי לה כדאמרן:

מ"מ גלו בי"ט לרבינא קשיא דאי חשיב משב ועד י"ט י"ב ולבתר הכי י"ד הויין כ"ו דרבינא מטפי:

אמר לך רבינא מי סברת ג' גליות הואי האי דקאמר משב ועד י"ח ומשב ועד י"ט לא הוו אלא שתי גליות דהאי דקאמר גלו בז' גלו בח' היינו חדא שתא וכן נמי גלו בי"ח גלו בי"ט חדא שתא והאי דקאמר [ליה מי סברת] ג' גליות ולא אמר ד' גליות משום דאיהו לא קא איירי בח' אלא משב ועד י"ח ומשב ועד י"ט קאמר הלכך קאמר ליה מי סברת ג' גליות גלו:

גלות [יהויכין] בשבע לכיבוש יהויקים שהיא שמינית [למלכות] נבוכדנצר וגלו בגלות צדקיהו בי"ח לכיבוש יהויקים שהיא י"ט לנבוכדנצר ולא הוו אלא ב' גליות ובין גלות (יהויקים) [יהויכין] לגלות צדקיה לא הוו אלא י"א שנה:

דף יב עמוד ב

[וכן בשניה בחורבן בית שני גלו במוצאי שביעית ובמוצאי שבת:

עולה לכאן ולכאן. ליובל ולמנותה שנה ראשונה של שבוע הבא:

אי כרבי יהודה. מוקמת לה בראשונה לא משכחת לה לטעמא דחרב במוצאי שביעית:

דתניא י"ז יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו דכתיב ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' צא מהם מ' שנה שהיו במדבר נשארו ת"מ ועמד הבית ת"י הרי י"ז יובלות נמצא בית חרב בתחלת יובל י"ח ואי אתה מוצא לחשבון זה שבי"ד שנה אחר שהוכתה העיר שהיה יובל כמו שאמר בר"ה בעשור וגו' אלא צא מהם ז' שכיבשו וז' שחילקו כדמפרש לקמן דלא מנו ליובלות אלא לאחר י"ד שנכנסו לארץ ואתה מוצא י"ד אחר שהוכתה העיר דהוה יובל:

ואי ר' יהודה. דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן אייתי שבסרי משבסרי יובל ועייל י"ד מנייהו כנגד י"ד שכיבשו ושחילקו פשו להו תלתא שני אישתכח דבתלת בשבוע חרב ואי אתה מוצא נמי דלאחר י"ד לחורבנו היה יובל]:

הנך תלת שני. אפיק להו כנגד הנך תלת שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו (כדמתרגמינן) [כדגרסינן] בפירקין בתרא מלמד שירמיה החזירם דלא קא חשיב להו משום דלא הוו ישראל על אדמתם ולא מנו ליובלות עד שחזרו דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה ואמר לן ר' דהאי דאגלינהו תלת שני לא אשכחן ליה בפירוש במקרא אלא סמכו על המקרא דכתיב [ויהי בשנה הרביעית למלך חזקיהו היא השנה השביעית להושע בן אלה מלך ישראל] עלה שלמנאסר מלך אשור על שומרון ויצר עליה וילכדה מקצה שלש שנים [בשנת שש לחזקיה] אישתכח דכי מפיק להני תלת שני דבמוצאי שביעית [חרב אבל אי אתה מוצא לאחר י"ד שנה יובל לטעמא דרבי יהודה:

אי בעי תימא לעולם לרבנן. מצית מוקמת לה וכן בשניה ודקא קשיא לך פש להו שית לאו אמוצאי שביעית אמרי וכן אלא אשארא בתשעה באב ובמוצאי שבת:

ארבע משמרות עלו מן הגולה. עם עזרא ותו לא]:

דף יג עמוד א

יהויריב ראש (משמרה) [משמע דהוא הוה ראש לכל המשמרות] כדכתיב בדברי הימים:

[לעולם רבנן ולעולם במוצאי שביעית והא דקשיא דהוה ליה בשיתא בשבוע הא לא קשיא דהנך חמש שני קמייתא דבנו בית שני עד דסליק עזרא וקידש שמיטין ויובלות לא קא חשיב דכתיב באדין בטילת עד תרתין שנין לדריוש דכתיב ושיציא ביתא דנא עד יום תלת לירח אדר דהיא שנת שית למלכות דריוש:

ואותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל אלמא שית שנין הוה דלא סליק עזרא וכתיב ויבא ירושלים בחדש החמישי היא שנת שביעית למלך מלמד שמשביעית ואילך התחיל לקדש:

כי עברו ישראל הירדן לסוף מ' שנה שהיו במדבר הוה כלב בן ע"ח שנים:

מדלא משכחת לה י"ד שנה. (מונה) אחרי שהוכתה העיר יובל אלא א"כ חשבת נמי ז' שחילקו]:

המבוקרים. ממום:

כדי לשבת ולשני ימים טובים:

טובא הוי לצורך שבת ולשני ימים טובים של ר"ה צריכין טלאין הרבה לצורך תמידין ומוספין ואינו די בששה:

דף יג עמוד ב

בעלמא קאי אימות החול ואתמידין לחודייהו קאמר והאי דקאמר כדי לשבת ולב' יו"ט לסימנא בעלמא שצריכין להיות ששה תמידין [מבוקרין בכל יום בלישכה מ"ט כדי שישחטו בכל יום של שבוע ב' תמידין] שיהיו מבוקרין ד' ימים קודם שחיטה הא כיצד היו לה ביום ראשון ששה מבוקרין שחט ב' מהן ביום ראשון והביא ב' תחתיהן נשתיירו ד' מבוקרין וב' שאין מבוקרין הרי ו' וביום ב' ישחט ב' מן המבוקרין ויביא ב' אחרים תחתיהן [וביום ג' ישחט ב' מבוקרים ויביא ב' אחרים תחתיהן] אותן שהביא ביום ראשון תחת אותן ששחט יהו ראויין להקריב ביום רביעי שהרי הן מבוקרין ד' ימים ומקצת יום ד' הוי ככולו ואותן שהביא ביום ב' ראויין ליום ה' ושל יום ג' ליום ו' ושל יום ד' לשבת [ושל יום ה' ליום א'] וכך חוזר חלילה והוי בכל יום ב' מבוקרין הלכך אין פוחתים בלשכה מששה טלאים המבוקרים:

במצלתים היינו צלצל:

[כיון דחדא עיבידתא עבדי וחד גברא שמכה זה בזה קרו להו חד צלצל]:

שנאמר הוא ואחיו ובניו שנים עשר שחילקו הלויים לכ"ד משמרות כנגד כ"ד משמרות כהונה והגיע לכל משמר י"ב כדכתיב בדברי הימים בכל אחד הוא ואחיו ובניו שנים עשר וכשתצרף כולם יבא לכל משמר שנים עשר:

אין הקטן. בן לוי:

נכנס לעזרה לעבודה. לשיר:

אלא בשעה שהלוים. הגדולים עומדין [בשיר] שהיו קטני הלוים נכנסין לסייע את הלוים בשיר:

ולא היו אומרים אותן תינוקות השירה:

לא בנבל ולא בכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה כלומר לפי שקול הילדים הוא דק היה קולן מנעים את השירה כמו תבלין המנעימין את המאכל:

שנאמר בניו. ובני יהודה היו קטנים מלמד שכולן מנצחין בשיר גדולים וקטנים:

עלי עשור ועלי נבל. כלומר היה [עשור] בנימין:

ואומר הודו לה' בכנור בנבל עשור ולא כתיב ובנבל אלמא [קסבר] דחד הוא:

איידי דנפישי נימין דידיה. בכנור לעולם הבא:

ונפיש קליה כי נבל באותו נבל שמכוסה בעור הכרס קרי ליה נבל:

[אין עולין למנין אותו תינוק אין עולה למנין י"ב לוים:

ולא עומדין בדוכן באותו מקום גבוה שהלוים עומדין שם:

וסועדי הלוים. מסייעי הלוים בשיר:

הני. הקטנים מקטטין מקטינין קולן שקולן דק והני הגדולים לא מקטטי קולן שקולן עבה משום הכי קרי להו צעירי הלוים]:

הדרן עלך אין נערכין

1. הערת המדפיס - נראה דצ"ל אסור להניחו כמות שהוא משום בזיון קדשים אלא או בקבורה וכו' ועי' בתמורה לד במשנה דנחלקו ת"ק ור"י בזה.
2. הערת המדפיס - שם בר"ה לא הובא רק פלוגתא דאמוראי דר"א ור"י בר חנינא ואולי דצ"ל ופלוגתא דהנך אמוראי הוא בר"ה י"ז.
3. הערת המדפיס - צ"ל אבל בשאר ימות הפסח אין גומר וכו'.
4. הערת המדפיס - נראה דצ"ל עולותיכם דכולהו ישראל קאמר והיינו עולת תמיד דהויא דכולהו ישראל אבל עולת נדבה הוי בכלל עולת יחיד ואינו טעון שירה.
5. הערת המדפיס - נראה דחסר כאן וצ"ל דליכא למימר דאמרו שירה על נסכי התמיד דהא כבר בטל התמיד.