רבינו גרשום על הש"ס/ערכין/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד א

השג יד בנודר. [השג יד דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו בתר השג יד דמעריך אזלינן דהיינו נודר כדמפרש בגמרא ולא בתר נערך כדמפרש כיצד עני שהעריך כו':

והשנים בנידר. היינו כערך מה שכתוב [בתורה] אם מבן חדש שנים אם מבן עשרים בתר שנים דנערך אזלינן ולא בתר מעריך ומפרש כיצד כו' אכל חד וחד]:

אבל בקרבנות [אינו כן]. דלא אזלינן בתר השג יד דמדיר אלא [דנידר] כדמפרש הרי שאמר קרבנות של מצורע זה עלי^[1] יש שמביא תחתיו:

היה מצורע עני [מביא קרבן עני] כו':

[וקא בעי אמאי תני תנא השג יד בנודר הא בנדרים לא אזלינן בתר השג יד אלא בערכין במעריך ומתרץ דהאי נודר דקתני היינו מעריך ואמאי תני נודר בתר לישנא דקרא אזיל דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו^[2] קא קרי למעריך נודר והשנים בנידר]:

בנודר תלה רחמנא השג יד דאי עני הוא נותן שקל ופטור אפילו יעשיר אח"כ ואם לא נתן שקל בעניותו אם יעשיר יתן ערך שלם:

אבל בקרבנות אינו כן. אלא תלינן השג יד בנידר:

ואע"ג דמדירו עשיר. יביא קרבן עני כשהנידר עני:

ואמאי אם דל הוא. המביא קרבן אמר רחמנא יביא קרבן עני והאי מדירו דחייב להביא קרבן עשיר הוא ואמאי מביא קרבן עני:

כשהיה מדירו [נמי] עני. הלכך מביא קרבן עני:

[ואמאי] ודלמא עליה דידיה. על מצורע עצמו כשהוא דל חס רחמנא עליה דלייתי בדלות אבל מדירו שאמר קרבנותיו עלי אף על גב דעני הוא לא חס רחמנא עליה אלא לייתי קרבן עשיר דהא כתיב הוא כלומר דהוא מצורע לייתי בדלות אבל לא מדירו:

(אמר רחמנא) [אמר רב אדא הדר כתיב] ואין ידו משגת. דלא צריך למכתב דהא כתיב ואם דל הוא אלא ואין ידו משגת לרבות את (הנודר) [המדיר] דכשהוא עני דמייתי נמי קרבן עני:

אבל מדירו עשיר [מאי] הכי נמי [דמייתי בעשירות] אע"ג (דהמודר) [דמצורע] הוי עני אלמא דבתר מדיר אזלינן מאי אבל בקרבנות אינו כן כלומר דאזיל בתר נידר הא קא חזינן מדוקיא דאזיל [נמי] בתר מדיר כמו בערכין:

דף יז עמוד ב

לעולם בקרבנות אזלינן בתר נידר דהיינו מצורע וחדא אמצורע עני וכו' דתרי מעוטי כתיבי בקרא חדא ואין ידו משגת אתי אמצורע עני ומדירו עני דמייתי מדירו בדלות כדאמרינן ואין ידו משגת לרבות את הנודר ואכתי מהכא לא ילפינן אבל בקרבנות אינו כן דכיון דמדיר נמי עני הוא אף על גב דמייתי בדלות לא ידעינן אי אזלינן בתר נידר או בתר מדיר אלא מהכא ילפינן דבקרבנו' אינו כן [דחדא] דכתיב ואם דל הוא הוא המצורע מייתי בדלות למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני דהמדיר לא מייתי בדלות אלא^[3] [ידעינן אי אזיל בתר נידר או בתר מדיר] בעשירות והיינו אבל בקרבנות אינו כן אלא תלינן השג יד בנידר במצורע. דסד"א הואיל ואיתרבי מדיר לקרבן מצורע עני מואין ידו משגת [לאייתויי בדלות הנודר] איתרבי נמי השתא ואע"ג דהמצורע הוא עשיר הואיל והמדיר הוי עני דלייתי [נמי] בדלות קמ"ל הוא דבדלות דמצורע תלינן כדתניא לפי שמצינו כו':

יכול אף זה כן. מי שאמר קרבנו של מצורע עשיר זה עלי והוא עני שיבא בדלות ת"ל אם דל הוא למעוטי מדיר:

ולר' דאמר [אומר אני אף בערכין כן] דומיא דהרי שאמר קרבנו [של מצורע זה עלי] דאזלינן בתר מצורע הכי נמי אמר ר' בערכין הרי שאמר [אחד] ערכי עלי ושמע זה ואמר מה שהעריך זה [על עצמו] עלי ליתנו בשבילו אם היה נודר עשיר צריך לתת ערך עשיר אע"פ שהמדיר עני אלמא אזלינן נמי בערכין בתר השג יד דנידר לטעמא דרבי:

הא מצורע עשיר ומדירו עני לא צריכא קרא הוא למעוטי שהרי (מעריכין) [ממתני'] למדנו דאזלינן בתר חיובא דגברא דנידר:

אלא הוא לרבי למעוטי מאי:

למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר. דאזלינן בתר מדירו ומייתי בעשירות דהא כתיב הוא דעליה דידיה חס רחמנא ולא אמדירו:

דסד"א הואיל ואמר רבי בתר חיובא דגברא אזלינן. היכא דנידר בר חיובא כגון עשיר שאמר ערכי עלי דהנידר בר חיובא הוא [אזלינן בתר נידר]:

הכא נמי. כיון דמצורע בר חיובא הוא ליזול בתריה והרי הוא עני ולייתי מדירו בדלות:

קמ"ל הוא. הוא דמייתי בדלות אבל אי מדירו הוא עשיר מייתי בעשירות דכתיב כאשר תשיג יד הנודר והרי הוא משיג:

מתני' רבי אומר אומר אני אף בערכין כן. כמו בקרבנות דאזלינן בתר נידר:

וכי מפני מה כו'. כלומר [אם כן] מפני מה קתני רישא דמתני' עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני דאזלינן בתר השג יד דנודר לפי שאין העשיר הנערך חייב כלום אבל עשיר שאמר [ערכי עלי שחייב בערכו ושמע עני] כו' אזלינן בתר השג יד דנידר דומיא דקרבנות:

היה עני [בשעה שהעריך ולא הספיק ליתן עד שהעשיר או עשיר והעני נותן ערך עשיר] ומפרש בגמ'^[4] האי וטעמא דר' יהודה נמי:

אשר תשיג ידו. משמע דבתר נתינת יד אזלינן [ולא בשעת נדר והשתא הוי עשיר]:

על פי אשר תשיג יד הנודר. משמע בתר פה אזלינן היינו כשעת הנדר:

עד שיהא במכותו [מתחלתו ועד סופו] אבל אם העשיר בינתים נותן ערך עשיר:

ואם דל הוא דכתיב במצורע:

שהביא קרבנותיו. אחד מקרבנותיו כשהוא עני והעשיר קודם שהביא האחרים:

[או הביא אחד כשהוא עשיר והעני הכל הולך אחר חטאת שאם הביא חטאת העוף בדלות אע"ג דהעשיר מייתי נמי עולת (חטאת) העוף בדלות או אם הביא חטאת בהמה בעשירות אע"ג דהעני יביא עולת בהמה:

הכל הולך אחר אשם. שאם הביא אשמו בעשירות אע"ג דהעני יביא הכל בעשירות. ואם הביא אשם כשהוא עני אע"ג דהעשיר הואיל ובעניותו התחיל להביא אשם יביא השאר בדלות:

וכן נמי הכל הולך אחר שתי צפרים אם הביאן בעניותו אע"ג דשוב העשיר יביא השאר בדלות אלמא דלא אמרינן עד שיהא בדלותו מתחלתו ועד סופו:

הא איתמר עלה. דמשום הכי פליגי בהא דמקרא אחד דרשו כו']:

דבר המכפר. על חטא והיינו חטאת דאמרינן לעיל בעון (ח') [שבעה] דברים נגעים באין וחטאת מכפרת היינו טהרתו והכל הולך אחריו:

דבר המכשירו. בקדשים ולחזור לאכלו היינו אשם:

הגורם לו טהרה ומאי ניהו צפרין. דכתיב ולקח למיטהר וגו':

ואלא הואיל דלא דרשינן [אם דל הוא] עד שיהא בדלות מתחלתו ועד סופו:

[אלא] הוא. דאם דל הוא במצורע למה לי:

לרבי כדאית ליה. כדאמרינן לעיל לרבי למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר ולרבנן למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני:

אלא מעתה לרבי יהודה דדריש ואם מך הוא עד שיהא במכותו כו' הכי נמי כו':

[והוא עד עד שיהא כשר:

שפוי. בן דעת:

דף יח עמוד א

ומתה בתו. שנתרחק:

כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר אע"פ שבנתיים היה פסול]:

בראייה והגדה תלא רחמנא. בלבד שיהא ראוי בשעת ראיה ובשעת הגדה אע"ג דאיפסל בנתיים לא איכפת לן. [והא איכא. ראוי]:

והוא. עד למה לי:

ת"ל והוא עד. [עד] שישמע העד ביחוד קול אלה ולא שישתתפנו עם אחרים:

יכול אפי' אמר כל מי. כל מי מכם שיודע העדות יהא מושבע:

ת"ל והוא עד. והרי ייחד עדיו שהרי עדיו השביע ולא אחרים:

אבל בקרבנות אינו כן. שאם היה עני והעשיר אינו מביא קרבן עשיר:

אלא אפילו מת אביו בשעה שהוא חייב להביא קרבן והניח לו ריבוא ליטרא או ספינתו בים ובאה לו בריבואות שכירות אין להקדש [בהן] כלום ומביא קרבן עני:

מאי שנא בקרבנות דאין להקדש בהן כלום ומ"ש בערכין עני והעשיר דנותן ערך עשיר משום דבקרבנות כתיב אשר לא תשיג ידו בטהרתו אי משיג בזמן טהרה אין אי לא לא אבל בערכין כתיב כפי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן אימתי שמשיג יתן ערך עשיר והא דאמרינן לקמן (דף כד.) שלא ישהא (אפילו) מרגליות לקלים כו' הני מילי כי לית ליה אבל כי אית ליה מידי ימתין ויתן ערך עשיר:

אביו מת בשעת הבאת קרבן עשיר הוא. אמאי מביא קרבן עני:

אימא מניח לו. כלומר לא תימא מת והניח לו שכבר באו לידו אלא מניח אביו [לו]:

פשיטא. שאין להקדש כלום שעדיין לא הגיעו לידו:

[מהו דתימא] רוב גוססין למיתה. וכמי דמת דמי שהגיע כבר לידו ועשיר הוא קמ"ל:

[כשהיתה] מוחכרת. [חכירות] למחצית שכר או לשליש:

שכירות אינה [משתלמת אלא לבסוף]. ועדיין לא הגיע לידו ולא הוי עשיר:

[ותיפוק ליה משום ספינה. גופה שהיא שלו והוי עשיר]:

הא מני. דלא חשבינן ליה:

ר' אלעזר היא. דאמר לקמן במקדיש נכסיו אם היה איכר [נותנין לו צמדו] אף הכא אם היה ספן נותן לו ספינתו:

[השנים בנידר שתולין זמן השנים בנידר ולא במדיר כדמפרש כיצד ילד שהעריך את הזקן כו':

הערך בזמן הערך תולין את הערך בזמן שהעריך. כיצד העריך פחות מבן חמש ולא הספיק ליתן הערך עד שנעשה יותר מבן חמש (אינו נותן אלא ערך כו'. ולא הספיק ליתן הערך עד שנעשה יותר על בן חמש) או פחות מעשרים כו' אינו נותן אלא כמה שהיה חייב ליתן בזמן שהעריך:

אתה הקשית אותה דכתיב בבהמה טמאה דכתיב והעריך אותה הכהן ואין ערכין לבהמה אלא דמים דכתיב כערכך כן יקום אלא מ"ט מפיק ליה בלשון ערכין להקיש דמים לערכין לאלו הדינין דמרגלית לקלים כדאמר בפרק שום היתומים ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהא]:

מרגלית לקלים. כלומר אדם קל עני שהקדיש נכסיו והיתה לו מרגלית משובחת אין שמין אותה כן אילו היתה ביד עשיר שיכול להמתין היתה שוה כך וכך או מי שהיה מעלה אותה לכרך פלוני היה מוכרה ביוקר אלא אין להקדש אלא כמה שהיא שוה במקומו של מקדיש ושעתו שאין ממתינין עד לשוק שתמכר ביוקר. [וכן פרה אין ממתינין אותה לאטליז אלא להכי איתקש דמים לערכין דאין לו אלא בזמן הערך:

ולנידון בכבודו. שאם אמר דמי ראשי או כבדי עלי נידון בכבודו של אבר כמו בערכין ונותן דמי כולו מפני שהנשמה תלויה בו]:

יכול נקיש ערכין לדמים. שיתן כשעת נתינה כדכתיב ונתן את ערכך ביום ההוא. והאי ערכך היינו דמים כדאמרן לעיל:

ת"ל כערכך כן יקום. כשעת הערך יקום:

[יום שלשים כלמטה הימנו. שאם העריך ביום שלשים כאילו העריך פחות מבן חדש ואינו נותן כלום:

שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה. שאם העריך בשנת חמש נותן ערך בן שלשים כאילו בשלש או בארבע שנה העריך כדכתיב ואם מבן חדש ועד בן חמש שנה וכן שנת עשרים כלמטה הימנה שנותן ערך בן חמש שנאמר] ואם מבן ששים שנה ומעלה דכיון דכתיב בן ששים ואיצטריך למיכתב ומעלה ש"מ דמה שיעריך מבן ששים ואילך הוי כלמעלה הא שנת ששים גופה כלמטה הימנה:

[והרי אנו למידין לכולם משנת ששים כו'. הין אם עושה שנת ששים כלמטה היינו להחמיר שמעשרים ועד ששים ערכין נ' שקל ומס' ומעלה אינו אלא ט"ו שקל. נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה להקל שפחות מחמש אין ערכו גדול כשל חמש וכן פחות מכ' ערכו ממועט משל למעלה מעשרים]:

ת"ל שנה שנה. נאמר בששים שנה [ונאמר] בחמש ובעשרים שנה לג"ש כלומר היקישא הוא ואין משיבין על היקישא בין להקל בין להחמיר:

[ר' אלעזר אומר עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד. שלעולם אינו נותן ערך בן חמש עד שיהא בן חמש ויותר על החמש חודש ויום אחד. וכן נמי לעולם אינו נותן ערך בן עשרים עד שיהא בן עשרים וחדש ויום אחד]:

מופנה. האי שנה שנה דאין צריך לגופו אלא לידון בג"ש דאל"כ איכא למיפרך כדפרכינן במתני' הין אם עשה שנת ששים כלמטה כו':

[שנה שנה יתירי כתיב כלומר למה] לי למיכתב שנה בשנת עשרים ושנת (עשרים) [ששים] ליגמר מבן חמש שנים אלא להקיש:

ואי' דמפרשי שנה^[5] שנה יתירא דמצי למימר ואם מבן חמש שנים עד בן כ' ולא איצטריך למיכתב שנים בתרא וכל כולה שנה בתראי:

דאי ר' היא הא אמר לקמן עד ועד בכלל כלומר כיון דכתב עד בן חמש שנים ועד בן עשרים שנה ממילא שמעינן דכלמטה הימנה דעד ועד בכלל ולא צריכא ג"ש:

ראשו ולא ראשו בכלל עד רגלו ולא רגלו בכלל משום דכתיב לכל מראה עיני הכהן וראשו ורגליו אינן נסקרין ביחד בסקירה אחת:

דף יח עמוד ב

ת"ל עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. לסוף הימים היינו ראשון ושביעי בכלל:

ר' אומר אינו צריך. אלא כיון דכתיב ביה מיום הראשון ועד יום השביעי תרווייהו הוו בכלל ולא איצטריך ג"ש:

שקולי משקלי קראי. שאין אנו יודעין אם נאמר עד ועד בכלל אי לא דכשם דמשמע למטה כך משמע למעלה. כיצד שאם נאמר אם מבן חדש ועד בן חמש שנים דמשמע שתהא שנת חמש בכלל הכי נמי כתיב אם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה דמשמע שתהא שנת חמש כלמעלה הימנה עד עשרים הילכך איצטריך ג"ש:

משום הכי לא אמרינן ראשו בכלל ורגליו בכלל דשאני סימנים דגופו מסימנים דראשו. דסימנין דגופו נידונין בשער לבן ובפסיון וסימנים דראשו נידונין בשיער צהוב]:

לכל מראה עיני הכהן. ואין עיני הכהן שולטות להסתכל בראיה אחת ראשו ורגליו:

מה להלן. חדש ויום אחד דכתיב ביה ומעלה:

מה התם חד יומא. יותר על מה שכתוב בתורה דכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה אף הכא נמי חד יומא שלא יהו יתירות על השנים אלא יום אחד:

[א"כ ג"ש מאי אהני ליה. אלא להכי אתיא ג"ש לחדש ויום אחד:

כולן] מעת לעת. [י"ב חדש] מיום ליום. ולא [שנה] למניינו של עולם דאי למנין העולם מתשרי ועד ניסן עלתה לו שנה:

פעמים שאדם אוכל [ג' תבואות בב' שנים]. כגון שמכרה לו לפני ר"ה והיא מלאה פירות הרי זה יאכל פירות אלו וזורעה ואוכל ממנה פירות לפני ר"ה אחד [וחוזר] וזורעה ואוכל ממנה פירות עד ר"ה נמצא אוכל ג' תבואות בב' שנים ואי אזלינן בתר שנים של עולם כיון שמכרה לו לפני ר"ה כיון שהגיע ר"ה הבאה נמצאו יוצאות ב' שנים:

שש שנים יעבוד ובשביעית. דמשמע דבשביעית נמי יעבוד דוי"ו מוסיף על ענין ראשון כשקנאו בחצי שנה ראשונה:

[לערכין. חמש שנים ועשרים וששים שנה האמורין בערכין כולן מעת לעת:

לפירקין דיוצא דופן. דמס' נדה דתנן התם בת ג' שנים ויום אחד בן תשע שנים ויום אחד בת י"א שנה ויום א' בת י"ב שנה ויום א' בן י"ב שנה בן י"ג שנה כל אלו שנים מעת לעת]:

מי פליגיתו. את ורב גידל דאת לא סברת דרב גידל:

לא פליגינן אנא אמרי משמיה דרב חדא והוא אמר חדא:

דומיא דהנך. דבתי ערי חומה ושדה אחוזה ועבד עברי [וערכין] כתיבי בתורה בפירוש:

אי ס"ד. משום דכתיבה קא מרבי לערכין:

דף יט עמוד א

שבזכר ושבנקבה [מיבעי ליה]. כדכתיב באורייתא והיה [ערכך] הזכר ואם נקבה היא אלא ש"מ לפירקא דיוצא דופן קא מיירי:

[קיימא תילתא. דכתיב מבן עשרים שנה עד בן ששים שנה ואם נקבה היא והיה ערכך שלשים שקל וכתיב בבת ס' שנה ומעלה לנקבה עשרת שקלים דהיינו תילתא:

זכר לא קאי אתילתא. דכתיב מבן עשרים שנה עד בן ששים חמשים שקל ואילו בבן ששים שנה ומעלה כתיב חמשה עשר שקל דהיינו בציר מתילתא]:

פאחא בביתא. מוקש:

סימא בביתא. מטמון שמשמרת כל מה שיש בבית:

הדרן עלך השג יד

1. הערת המדפיס - נראה דצ"ל אם זה שמביא תחתיו היה מצורע עני וכו'.
2. הערת המדפיס - צ"ל ואיידי דקא קרי למעריך נודר אמר נמי והשנים בנידר
3. הערת המדפיס - נראה דצ"ל אלא בעשירות ומזה ידעינן דאזלינן בתר נידר ולא בתר מדיר והיינו כו'.
4. הערת המדפיס - נראה דצ"ל ומפרש בגמרא טעמא דת"ק וטעמא דר"י נמי.
5. הערת המדפיס - וכן פירש"י בד"ה שנה יתירי