רש"י על הש"ס/ערכין/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין יז א (עריכה)

פורענות מזדמנת לו - למי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין:

מפני התוכחה - שהיה מוכיח להם מעשיהם:

מאי דכתיב זה דור דורשיו - דמקיש דור לדורשיו:

למעליותא - לענין חסידות: מאי שנא דכתיב ביהויקים וצדקיהו בראשית לפי שביקש הקב"ה להפוך מעשה בראשית בימיהם:

תוקפא - כעס:

ניחותא - נוח לרצות: הדרן עלך יש בערכין

פרק רביעי - השג יד

מתני' השג יד בנודר - תורת דין השג יד שהעני נידון בערכין לפי השג ידו כדכתיב ואם מך הוא מערכך בתר נודר אזלינן ולא בתר נידר כדמפרש לקמן:

והשנים בנידר - כדמפרש לקמן ילד שהעריך זקן נותן ערך זקן דלא אזלינן בתר שנים דידיה דנודר דהא לא אמר ערכי עלי אלא ערך פלוני עלי וערך זקן מבן ששים ומעלה פחות מערך ילד:

והערכין בנערך - קצב הערך דזכר ונקבה בתר נערך אזיל ולא בתר מעריך כדמפרש לקמן איש שהעריך אשה דאמר ערך פלונית עלי נותן ערך הנערך:

בזמן הערך - כדמפרש לקמן שאם העריך עצמו פחות מבן עשרים דהוי ערך קטן וקודם נתינתו נעשה בן עשרים אינו נותן אלא כשעה שהעריך תחילה:

אומר אני אף בערכין כן - אילו מתרמי בערכין דומיא דקרבנות הוי כקרבנות דהא דאמרת דערכין אינן כקרבנות משום דלא דמו אהדדי דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג ידו משום דאין העשיר חייב כלום ולא דמי למצורע וזה שאמר על העשיר לא נתכוון אלא לפי מדת שנותיו של העשיר שפחותין או יתירין על שנותיו שלו הלכך נידון בהשג יד דהא לא פירש כלום אלא ערך מדת [שנותיו של] העשיר קיבל עליו ודין ערך נידון בהשג יד:

אבל עשיר שאמר ערכי עלי - דהוי חייב ערך שלם דומיא דמצורע עשיר ושמע עני וכו':

גמ' וקפריך השג יד במעריך הוא - ולא בנודר שהאומר דמי עלי אין נידון בהשג יד אלא הכל יתן כשיוכל דאמרינן בפרק האומר משקלי עלי (לקמן כ.) חומר בנדרים מבערכין שהנדרים אין נידונים בהשג יד:

ומשני כדכתיב על פי אשר תשיג וגו' - כלומר האי דקרי למעריך הכא נודר דלישנא דקרא נקט:

השנים בנערך ולא בנידר - דהאומר דמי פלוני עלי אין נידון לפי מדת שנים אלא כפי שאותו פלוני נמכר בשוק:

ואף על גב דמדירו עשיר - בתמיה מדירו היינו זה שאמר קרבן מצורע עלי:

דלמא עליה דמצורע חס רחמנא - אדלות אבל אמדירו לא ואע"ג דהוי עני:

מאי אבל בקרבנות אינו כן - הא בקרבנות נמי אזלת בתר נודר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין יז ב (עריכה)

ומשני חדא אמצורע עני ומדירו עני וחדא למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני - כלומר ודאי חדא מהנך מילי דמתני' דהיינו הך דקתני אם היה מצורע עני מביא קרבן עני ודאי במדירו עני קמיירי וכדאוקימנא ומאידך מילתא נפקא לן דבקרבנות אינו כן דקתני אם היה מצורע עשיר מביא קרבן עשיר ואע"ג דמדירו עני והיינו למעוטי מדיר מדין ערכין דלא אזלינן בתר נודר:

ס"ד אמינא כו' - כלומר ואיצטריך לאשמועינן אבל בקרבנות אינו כן לאשמועינן דהיכא דמצורע עשיר ומדירו עני מביא קרבן עשיר דסד"א הואיל ואיתרבי נודר מואין ידו משגת דחס רחמנא עליה כי הוי איהו עני ומצורע עני אתרבי נמי אפילו היכא דמצורע עשיר הואיל והוא עני קמ"ל לי נראה ועיקר דה"ג אם כן מאי אבל בקרבנות אינו כן אחדא אמצורע עשיר ומדירו עני סד"א כו' ואני שמעתיה כמות שהיא כתובה בספרים ופירושה כמו שפירשתיה ואין כן שיטת הש"ס:

יכול אף זה כן - עני שאמר קרבן מצורע עשיר זה עלי:

אם דל הוא - חס רחמנא עליה ולא על מדירו:

ולרבי דאמר אף בערכין כן - דאי הוי עשיר מחוייב ערך ואמר עני מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר אלמא בתר חיובא דגברא דנערך אזלינן היכא דהוא חייב כלום דומיא דמצורע והא דמצורע עשיר ומדירו עני לא צריכא למעוטי דמערכין נפקא לן דמייתי בעשירות:

למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר - דמייתי בעשירות ולרבנן לא איצטריך למעוטי דהואיל דבערכין אזלינן בתר נודר במצורע נמי אזלינן בתר נודר אבל לרבי איצטריך להכי:

מתני' היה עני והעשיר - קודם נתינה או עשיר והעני קודם נתינה נותן ערך עשיר:

אבל בקרבנות אינו כן - שאם היה מצורע עשיר והעני או עני והעשיר הכל הולך אחר הבאת קרבנותיו כדאמר בברייתא בגמ' מצורע שהביא קרבנותיו כו' טעמא דאיקבע בקרא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל מדברי כולן נלמד דבתר הבאת קרבנותיו אזלינן:

אפי' מת אביו כו' - אערכין קאי ומלתא באפי נפשיה היא אפי' מת אביו של מעריך זה בשעה שהכהן מעריכו והניח לו ריבוא מנה או ספינתו כו' ובגמ' מפרש לה:

גמ' עשיר והעני אשר תשיג יד הנודר - דמשמע בתר שעת נדר אזלינן:

שהביא קרבנותיו - קצת קרבנותיו:

הכל הולך אחר חטאת - אם הביא חטאת בהמה בעשירות מביא נמי עולת בהמה ואם הביא חטאת העוף בעניות אע"פ שהעשיר מביא נמי עולה בעניות:

אחר צפורין - שתי צפורין חיות שהוא מביא לצורך הזאה קודם תגלחת אם בשעה שהזו עליו הוי עני מביא בעניות קרבנותיו ואם באותה שעה היה עשיר מביא כל קרבנותיו בעשירות:

מקרא אחד דרשו - דגזירת הכתוב היא:

דבר המכפר - דהכי כתיב במצורע עני (ויקרא יד) וכפר עליו הכהן וסמיך ליה האי קרא דזאת תורת אשר בו נגע צרעת וגו' דמשמע אשר לא תשיג ידו בשעת כפרה יהא לו תורה זו של דלות ואף על פי שהשיגה ידו אחר כך. דבר המכשיר. דהכי משמע אשר לא תשיג ידו בשעת טהרה תהא לו תורת עניות וטהרה זהו אשם המכשירו לבא במקדש ולאכול בקדשים שמדם האשם הוא נותן על בהונות ותנוך אזנים: צפרין גורמין לו טהרה שכל זמן שאינו מביא צפרין אינו יכול לגלח:

לרבי כדאית ליה כו' - כדדרשינן לעיל:

סומא פסול לעדות - דבעינן או ראה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין יח א (עריכה)

ואח"כ מתה בתו - קודם שבא לב"ד להעיד:

סיאה - סיעה:

יכול יהו חייבין - העדים קרבן שבועת העדות אם לא העידוהו:

והרי לא ייחד עדיו - שהרי השביע את כולן:

יכול אפי' אמר כל מי - שיודע עדות אני משביע לא יהו חייבין:

ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו - שהרי לא השביע אלא עדיו:

עשיר הוא - ואמאי אין להקדש כלום בהן:

מניח - שעדיין לא מת אביו אבל עתיד הוא להניח לו:

פשיטא - דהא לית ליה:

כשהיה אביו גוסס - בשעה שהכהן מעריכו:

כשהיתה ספינתו מוחכרת ביד אחרים - ואין לו בתוכה כלום אלא שכרה והיינו ריבוא דקתני במתני':

הא מני ר"א היא - דאמר לקמן בפ' שום היתומים (דף כג:) גבי ערכין אם היה חמר נותן לו הכהן חמורו ואינו נוטלה להקדש:

צמדו - צמד בקר דהיא פרנסתו:

מתני' ילד - מבן כ' ועד בן ששים דהוי ערכו נ' שקלים:

הערכין בנערך - ולא אזלינן בקצב הערך בתר מעריך:

גמ' אתה היקשתה דמים לערכין - בפ"ק (לעיל דף ד:) דאמרינן נדר בערכך נפשות נדר היינו דמים בערכך היינו ערכין היקישן הכתוב להני תרי מילי:

מרגלית לקלים - דאזלינן במרגלית בתר קלים דכתיב בערכין ונתן את הערכך ביום ההוא ודרשינן לקמן (דף כד.) שלא ישהה מרגלית לקלים עני שהעריך עצמו ובא כהן להעריכו ויש לו מרגלית שוה ל' סלעים אין אומרים אם משהין אותה עד שיעלוה לכרך שיש שם עשיר והוא יקננה בנ' סלעים הילכך נ' סלעים יש לו ויתן ערך שלם אין אומרים כן ואין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"נ בדמים אם אמר דמי מרגלית זו עלי אין שמין אותה לפי מכר הכרכים אלא לפי מכר אותה שעה ואותו מקום:

ולידון בכבודו - שאם העריך דבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ערך ראשי עלי נותן ערך שלם דכתיב גבי ערכין בערכך נפשות דבתר נפש אזלינן:

שיתן כשעת נתינה - דבדמים. פשיטא לן דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת נדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב"ד מי יודע מה היה שוה בשעת נדר ושעת נתינה היינו שעה שהוא בא לב"ד:

ת"ל כערכך יקום - דמשמע ערכין בשעת ערך שאם העריך עצמו בן ששים ונעשה יותר על ששים נותן ערך גדול ולא ערך זקן:

מתני' יום שלשים כלמטה - ואם אמר ערך פלוני קטן עלי ואותו קטן היה באותו יום בן ל' הוי כלמטה ולא אמר כלום ואין ערך לפחות מבן חדש דהכי כתיב ואם מבן חדש וגו':

ומעלה - משמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נידון כזקן אבל בשנת ששים נידון כילד:

הן אם עשינו - בתמיה כלומר וכי כן הוא אם עשינו שנת ששים כלמטה להחמיר דערך גדול יש לו לפחות מבן ששים נ' סלעים וליותר על בן ששים אין ערך אלא ט"ו סלעים:

להקל - דערך [יותר] על בן כ' יותר גדול הוא מפחות מבן עשרים וכן בבן חמש כדכתיב בקראי:

ר"א אומר - לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחדש ויום א' משנה האחרת:

גמ' איכא למפרך - כדפרכינן במתניתין:

שנה יתירי כתיבי - דמצי למכתב ואם מבן ה' שנים ועד בן כ' ואנא ידענא דעשרים נמי (כ') בשנים משתעי שנה ל"ל ובן ששים:

לימא מתני' - דמצריך קרא למילף שנת עשרים כלמטה דלא כרבי דאי כרבי האמר עד ועד בכלל וכיון דכתיב מבן חמש שנים ועד בן עשרים ממילא ידענא דשנת עשרים בכלל והיינו כלמטה:

יכול מיום הראשון ואילך - יהא מוזהר על חמץ ולא ראשון בכלל:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין יח ב (עריכה)

כענין שנאמר מראשו ועד רגליו - דפשיטא לן כדמפרש לקמן מראשו ולא ראשו בכלל:

ת"ל עד יום האחד ועשרים לחדש בערב - אלמא יום ראשון בכלל כדכתיב ברישא דקרא בערב תאכלו מצות ושביעי נמי בכלל מסיפיה דקרא כדכתיב בערב:

שקולי משקלי קראי - שקולין הן המדרשות לפי מדרשו של רבי יש להכריען כלמטה ויש להכריען כלמעלה כדכתיב מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך וגו' ואמרינן עד ועד בכלל הרי בן חמש כלמטה והדר כתיב ואם מבן חמש שנים ועד בן כ' וגו' ולרבי מבן חמש ובן חמש בכלל דהאמר מיום הראשון הראשון בכלל הרי שנת ה' כלמעלה הלכך אי לאו ג"ש לא קמה לן הכרעה להיכא:

מבן ה' תו ל"ל - הכי ה"ל למיכתב ועד בן עשרים שנה והיה ערכך וגו' ועד בן ששים שנה והיה ערכך וגו':

שאני סימנין דגופו מסימנין דראשו - דסימני נגע שבמקום שיער נידון בשיער צהוב ובנגע שבמקום בשר נידון בשיער לבן ובפסיון:

לכל מראה - ואינו יכול לראות בראש מפני השיער וברגל בין אצבע לאצבע:

ונאמר להלן - גבי לוים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה דכבר נכנס בה חדש האחר אף כאן חדש ויום אחד:

מה התם חד יומא - מה מעלה דכתיב גבי חדש לא הוי אלא חד יומא אף מעלה דהכא גבי שנים לא הוי אלא חד יומא:

ג"ש מאי אהני לי - בלא ג"ש ידענא דחד יומא בעינן דהא ומעלה כתיב:

שנה האמורה בקדשים - כגון (במדבר כח) כבשים בני שנה:

שתי שנים שבשדה אחוזה - (שהוא) שהמוכר שדה אחוזה אינו רשאי לגאול עד שתהא ב' שנים ביד הלוקח דכתיב (ויקרא כה) במספר שני תבואות ימכר לך ומיעוט שנים שתים:

ושבבן ושבבת - שנים האמורים בבן ובבת ולקמן מפ' להו:

מעת לעת - אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי ניחשוב ליה שתא:

שני תבואות - כיון דכתיב שני שני תבואות במשמע תבואות ל"ל אלא מלמד שכל תבואה שימצא באותן ב' שנים יאכל ואפי' ג' כגון אם מכרו לו בניסן מליאה קמה ולא יגאלנה עד שתי שנים בניסן באותו יום ואם קדם וקצר הרי שאכל ג' תבואות וכשיפדנה מוכר יחשוב שנים מיום שמכרה עד היובל אם היו עשר שנים והוא מכרה בעשרה מנים נמצא שמכרה לכל שנה במנה שהרי ביובל היתה עתידה לחזור הלכך כשהוא פודה עכשיו נותן שמנה מנים לשמנה שנים הנותרים וזה אכל שלש תבואות שוות כמה מנים בשתי שנים ואילו הוה אזלינן בתר מנין עולם מתשרי הבאה בשנה האחרת הוה פריק ליה ולא הוה אכיל אלא שתי תבואות:

לערכין - דלא אזלינן בשנת חמש ועשרים וששים בתר מנין עולם:

לפרקין דיוצא דופן - במסכת נדה (דף מה:) בן י"ב שנה נדריו נבדקין בן י"ג נדריו קיימין בת אחת עשרה נדריה נבדקין בת שתים עשרה נדריה קיימין וכן הרבה שנות בן ובת שנינו שם וקאמר הכא דכולהו מעת לעת שנולדו:

האמר רב - התם במסכת נדה (דף מז:):

הלכתא בכולה פירקין - דיוצא דופן מעת לעת:

מ"ט לא אמר ליוצא דופן - הואיל וסבירא ליה נמי התם מעת לעת:

אמר לך - אפי' הכי הכא לא קתני להו דומיא דהנך שנה דקדשים ודעבד עברי קתני דכתיבי באורייתא והנהו שנים דיוצא דופן כולהו דרבנן:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין יט א (עריכה)

שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה - כלישנא דקרא דכתיב בערכין (ויקרא כז) אם זכר אם נקבה ולא כתיב בן ובת אבל יוצא דופן כוליה בן ובת תנינן:

ומאי שנא - בערכין דנקבה כי מזקנא יותר על ששים קיימא אתילתא דערך ילדה שלשים שקל וערך זקנה עשרת שקלים:

ומאי שנא זכר - דכי עבר על ששים לא קאי אתילתא דבציר ערך זקן טפי מתילתא בערך ילד דילד חמשים שקלים וזקן ט"ו שקלים:

פאחא - שבר שאינו אלא למשא ל"א פחחא גרסינן לשון ערום ועריה דמתרגמינן לערום פחיח בתרגום של נביאים (יחזקאל טז):

סימא - מטמון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה:

פרק חמישי - האומר משקלי עלי

מתני' האומר משקלי עלי: ירמטיא - שם האשה:

משקל ידי עלי - היאך הוא שוקל אם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל:

ממלא חבית מים ומכניסה - לתוכו:

עד מרפיקו - אציל שקורין איישיל"א וכשמכניסה יוצאין המים וכשמוציאה נמצאת חסירה:

ושוקל בשר חמור - שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם ויהיו באותו בשר גידין ועצמות לפי מה שיש ביד לפי שאין משקל עצמות וגידים שוה למשקל בשר ונותן לתוכה עד שתתמלא דהשתא איכא נפח כשיעור ידו וכפי אותו משקל יתן:

גמ' נפשיה בכל דהו - כל מה שהוא רוצה לשקול ישקול:

בכופרא - זפת:

שמכי - בצלים:

באתרא דתקלי כופרא - שמוכרים זפת במשקל:

שדי תרי תלתא - כדרך המוכרין:

בטיל ליה משקל - ונמצא שאין נמכרין במשקל:

מעשה לסתור - קתני רישא אם כסף כסף כו' ואוקימנא דקאתא לאשמועינן דאי לא פריש פטר נפשיה בכל דהו והדר תני באמה של ירמטיא שאמרה משקל בתי סתם עלי ושקלתה בזהב:

' - קומתי. משמע כקומתו ונותן שרביט עב שלא יוכל לכופפו אם פירש כסף כסף ואם זהב זהב:

מלא קומתי - לא נתכוין אלא למדת גובה קומתו ולא לעובי: רב יהודה דאמר כר' עקיבא:

ולא את הבור - המוכר את הבית לא מכר את הבור שבה או את הדות. בור בחפירה בלא בנין כתלים ודות בבנין:

וצריך - מוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לילך בה לאותו בור ודות שהרי כל הקרקע מכר לו ולא שייר דסבירא ליה מוכר בעין יפה מוכר:

אינו צריך - דמוכר בעין רעה מוכר ודרך שייר לו:

בזמן שאמר לו - מוכר ללוקח בית אני מוכר לך חוץ מאלו בור ודות שאין צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך לפרושי דהא מסתמא נמי אין בור ודות בכלל הבית ופירש ודאי לטפויי מילתא קאמר ולהודיעו שמשייר לעצמו הכא נמי כיון דקומתי משמע נמי גובה קומתי וקאמר מלא אלמא לטפויי מילתא אתא ולהודיע שאין. דעתו אלא למדת הגובה:

עומדי עלי - מי הוי משמע שרביט קומתו או לא: