רש"י על הש"ס/ערכין/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין יט א (עריכה)

שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה - כלישנא דקרא דכתיב בערכין (ויקרא כז) אם זכר אם נקבה ולא כתיב בן ובת אבל יוצא דופן כוליה בן ובת תנינן:

ומאי שנא - בערכין דנקבה כי מזקנא יותר על ששים קיימא אתילתא דערך ילדה שלשים שקל וערך זקנה עשרת שקלים:

ומאי שנא זכר - דכי עבר על ששים לא קאי אתילתא דבציר ערך זקן טפי מתילתא בערך ילד דילד חמשים שקלים וזקן ט"ו שקלים:

פאחא - שבר שאינו אלא למשא ל"א פחחא גרסינן לשון ערום ועריה דמתרגמינן לערום פחיח בתרגום של נביאים (יחזקאל טז):

סימא - מטמון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה:

פרק חמישי - האומר משקלי עלי


מתני' האומר משקלי עלי: ירמטיא - שם האשה:

משקל ידי עלי - היאך הוא שוקל אם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל:

ממלא חבית מים ומכניסה - לתוכו:

עד מרפיקו - אציל שקורין איישיל"א וכשמכניסה יוצאין המים וכשמוציאה נמצאת חסירה:

ושוקל בשר חמור - שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם ויהיו באותו בשר גידין ועצמות לפי מה שיש ביד לפי שאין משקל עצמות וגידים שוה למשקל בשר ונותן לתוכה עד שתתמלא דהשתא איכא נפח כשיעור ידו וכפי אותו משקל יתן:

גמ' נפשיה בכל דהו - כל מה שהוא רוצה לשקול ישקול:

בכופרא - זפת:

שמכי - בצלים:

באתרא דתקלי כופרא - שמוכרים זפת במשקל:

שדי תרי תלתא - כדרך המוכרין:

בטיל ליה משקל - ונמצא שאין נמכרין במשקל:

מעשה לסתור - קתני רישא אם כסף כסף כו' ואוקימנא דקאתא לאשמועינן דאי לא פריש פטר נפשיה בכל דהו והדר תני באמה של ירמטיא שאמרה משקל בתי סתם עלי ושקלתה בזהב:

' - קומתי. משמע כקומתו ונותן שרביט עב שלא יוכל לכופפו אם פירש כסף כסף ואם זהב זהב:

מלא קומתי - לא נתכוין אלא למדת גובה קומתו ולא לעובי: רב יהודה דאמר כר' עקיבא:

ולא את הבור - המוכר את הבית לא מכר את הבור שבה או את הדות. בור בחפירה בלא בנין כתלים ודות בבנין:

וצריך - מוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לילך בה לאותו בור ודות שהרי כל הקרקע מכר לו ולא שייר דסבירא ליה מוכר בעין יפה מוכר:

אינו צריך - דמוכר בעין רעה מוכר ודרך שייר לו:

בזמן שאמר לו - מוכר ללוקח בית אני מוכר לך חוץ מאלו בור ודות שאין צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך לפרושי דהא מסתמא נמי אין בור ודות בכלל הבית ופירש ודאי לטפויי מילתא קאמר ולהודיעו שמשייר לעצמו הכא נמי כיון דקומתי משמע נמי גובה קומתי וקאמר מלא אלמא לטפויי מילתא אתא ולהודיע שאין. דעתו אלא למדת הגובה:

עומדי עלי - מי הוי משמע שרביט קומתו או לא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין יט ב (עריכה)

רחבי עלי מהו - מי הוי משמע שרביט רוחב דוגמתי או הוי משמע שרביט ארוך כמדת רחבי:

היקיפי מהו - מי יהיב שרביט נכפף וארוך כמדת היקפו או דילמא שרביט עב כהקיפו בעי למיתב תיקו:

אציל - מרפק:

עד הארכובה - ומכאן ולמעלה לא הוי רגל אלא ירך:

עד הפרק - מקום חיבור הכף והזרוע אלמא יד לא הוי אלא עד הפרק דהא יד כתיב בקרא:

לשון בני אדם - קרוי יד עד האציל:

קיבורא - ברדו"ן בלע"ז בגובה הזרוע רחוק מן האציל מעט:

רגלים - שלש רגלים בשנה:

פרט לבעלי קבין - מי שנחתך רגלו בפרק ראשון סמוך לשוקו וחוקק קב מקבל כתיתין ונותן שוקו לתוכה וקורין אשקנצ"א שפטור מן הראיה דאין לו רגל אלמא לא מיקרי רגל אלא עד פרק א' שקורין קביל"א:

חלצה - למי שנחתך רגל ונשתייר בו קצת מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה אלמא עד הארכובה הוי רגל וליחייב בראיה:

מעל רגלו - משמע מה שעל רגלו דהיינו שוק עד הארכובה:

ש"מ - מדלא חשיב שוק עד הארכובה מעל דמעל:

האי איסתוירא - קביל"א עד ארעא נחית שאין בה אלא פרק עליון המחברה עם השוק אבל למטה אין בה פרק אלא מעצם כף הרגל הוא דאי ס"ד למטה נמי פסיק הוה ליה איסתוירא כו':

מתני' זה חומר בנדרים מבערכין - דאילו אמר בערכין ערך ידי עלי ערך רגלי עלי לא אמר כלום אלא א"כ אמר בדבר שהנשמה תלויה בה:

גמ' אומד של נזקין - כמו שאומדין אדם שקיטע לו חבירו ידו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה עכשיו:

התם גברא זילא הוא - שכבר נקטעה ידו ואפי' תחילת דמיו שאומדין עתה כמה היה יפה קודם לכן אין נישומין אלא בזול שהרי רואין אותו מזולזל:

הכא גברא שביחא הוא - ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא יפה עכשיו שיקדיש דמיו וכמה הוא יפה אם יחתכו ידיו:

ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא - כלומר למה הוא עושה מלאכה בידו אחת שהאחרת קטועה היינו אומד של נזקין:

ידו מוכתבת לרבו ראשון - שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני דהשתא שיימינן כגברא שביחא:

אמדוהו אומד של נזקין - שחבל בו חבירו ואמדוהו כמה היה יפה וכמה הוא יפה:

ואמר דמי עלי - ולא אמר ערכי עלי מיבעי תו למישיימיה או לא:

אומדנא דבי עשרה - שהאומר דמי עלי נישום בעשרה כדתנן פ"ק דסנהדרין (דף ב.) הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן ואומד של נזקין בשלשה כדתנן גזילות וחבלות בשלשה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כ א (עריכה)

בחד זימנא אמדינן ליה - פי שנים בדמים יתן:

אמדוהו מאליו - בלא שום צורך אלא לשום דברים בעלמא ועשרה היו שם מהו:

פשוט מהא מתני' חדא - מהני בעיות:

שאין דמים למתים - ומעיקרא לא ידעינן כמה שוה:

הא אמיד וקאי - דהא אין לך אדם שאינו שוה ד' זוזי:

לא נחית לאומדנא - שלא נאמד מעולם אלא השתא הוא דאמדינן ואנן אומדנא בעינן:

מתני' ערכי עלי - דבר קצוב הוא הלכך יתנו היורשין:

שאין דמים למתים - והא דתניא בב"ק (דף כז.) ונתן פדיון נפשו דמי ניזק התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקיה חי הוא אבל דמי עלי שאינו נודר אלא מה שישומוהו ב"ד והרי לא בא לידי כך שהרי מת לא יתנו היורשין:

נותן ערך כולו - בערכך נפשות כתיב:

ערך חציי עלי - הוי כערך ראשי וערך כבידי דהוי דבר שהנשמה תלויה בו:

דמי חציי עלי נותן דמי כולו - דהא תניא בפרק השג יד (לעיל יח.) הקשתה דמים לערכין לידון בכבודו:

גמ' על בהמה - אם אמר דמי בהמתי עלי אבל ערך אינו אלא באדם:

ואינן נידונין בהשג יד - שאם אמר דמי עלי ואין ידו משגת יתן הכל לכשיוכל:

ש"מ מלוה על פה כו' - ופלוגתא היא בכמה דוכתי:

ש"מ מלוה הכתובה כו' - ופלוגתא היא במס' בכורות בפ' יש בכור לנחלה (דף מט:):

כשעמד בדין - וחייבוהו קודם מותו דה"ל כמלוה בשטר:

אמאי לא יתנו יורשין - הרי אמדוהו ב"ד:

מחסרא אומדנא - שחייבוהו לשלם ולא הספיקו לאומדו עד שמת:

לא אמר כלום לרבנן - דאמרי בפ"ק (לעיל ה.) אדם מוציא דבריו לבטלה:

נותן דמיו - ואוקימנא בפ"ק דאליבא דר"מ אמרה:

אבל דמי לא קאמר - והלכך לא ליתיב דמי קמ"ל:

נדר בערכך - הוקשו נדרים לערכין:

ל"ש כולו ול"ש חציו - ואשמועינן בחציו וכ"ש בכולו דאע"ג דלאו אורחא לאינדובי חצי דמי כלי אפ"ה יהיב וכ"ש כולו:

אפי' כולו נמי - אפי' אמר ערך כלי זה עלי ליפטר:

סברי לה כר"מ - ומש"ה לא פליג בכולו:

ר"ש פוטר - האומר הרי עלי מנחה מן השעורין בפ"ב דמנחות (דף קג.):

מאי ניהו שעמד בדין - כלומר מתני' דקתני יתנו היורשין היכי מיתוקמא בע"כ כשעמד בדין קודם מותו כדאוקמא לרישא ואמאי הדר קתני לה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כ ב (עריכה)

מהו דתימא - אע"ג דעמד בדין נודר קודם מותו הואיל ולא אמדו נידר בחיי נודר לא אשתעבדו נכסי דיתמי:

גלויי מלתא בעלמא הוא - לגלות מהו חייב והואיל ונידר קיים אמדינן ליה:

מתני' ובית זה קרבן - לבדק הבית:

ונפל הבית - קודם שהחזיק בו גזבר:

גמ' לא שנו - דכי אמר עלי חייב לשלם אלא דאמר דמי עלי דאם אבד השור הדמים לא אבדו דהא לא אמר דמים הללו ולא היו בעין:

עלי להביאו - לטרוח עד שיתקרב:

ה"נ דקאמר דמי - וכדאוקימנא לקמן דאמר יקדש שור זה לדמיו והדמים עלי עולה הלכך השור קדוש דהאמר יקדש השור ואם מת חייב באחריותו דהאמר עלי והכא ליכא למימר כדאמר לעיל דהתם כיון דאמר זה למפטר נפשיה מאחריות אתי ועלי אטורח הבאה קאי אבל הכא דלא הוו דמים קמיה ולא אמר הללו ודאי עלי אאחריות קאי והאי דקאמר זה הכי קאמר שור זה יהא קדוש עד שאמכרנו ואביא דמיו:

השור חולין - דלא הקדיש אלא מעות דמי השור לכשימכר:

אינו חייב באחריותו - שהרי לא נמכר ונמצא שלא הקדיש כלום:

אבל חייב באחריות דמיו - אם נמכר השור וקדשו הדמים ואבדו חייב באחריותו:

רישא דאמר יקדש השור לדמיו - והלכך חייב באחריותו שהרי חל קדושת דמים על השור והוא קיבל עליו אחריות דמיו והאי עלי אחריות הוי הואיל ואדמים קאי ודמים לא הוו קמיה דלימא הללו:

' - סיפא דאמר לכשיבואו דמיו יקדשו. הלכך אינו חייב באחריותו דכיון דמת השור ולא בא לכלל דמים נמצא שלא הקדיש כלום:

ר"מ היא - דתניא הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' ר"מ אומר מקודשת:

ואיכא דמתני לה - להא דרב יהודה ואביי ורמי בר חמא:

אע"פ שחלטו כהן - שאמר טמא הוא ועומד לנתץ כל זמן שלא נתצו אומר לו משכיר לשוכר הרי שלך לפניך ולא אשכיר לך בית אחר שהרי בית שהשכרתי לך קיים:

נתצו - כהן חייב משכיר להעמיד בית אחר לשוכר דמשום מזליה דמשכיר הוא שנחשד על הגזל או על צרות העין:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כא א (עריכה)

הקדישו הדר בו וכו' - קס"ד שהדר בו הקדישו: [נפיק ליה שכר לחולין] ונ"ל דל"ג שכר וה"ג כיון דמעל נפיק ליה לחולין. כלומר משנהנה בתשמיש הבית ומעל יצא הבית לחולין כדתנן מעילה (דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד וקרן וחומש אית ליה לשלומי ולא שכר להקדש דכל מידי דהקדש מכי מעל ביה נפיק לחולין דאמרינן במסכת מעילה (דף יח.) אין מעילה בכל מקום אלא שינוי וכן הוא אומר וימעלו בני ישראל מעל ביי' ויעבדו את הבעלים והיינו שינוי שמוציאו מהקדש לחול:

לכשיבא שכרו יקדש - השכר והבית לא הקדיש:

מתני' ממשכנים אותן - עולות ושלמים אע"ג דשלמים מכפרת אעשה הואיל ולאו חובה היא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי הלכך ממשכנין אותן:

גמ' משלשתן - חטאת או עולה או שלמים דג' קרבנות כתובין בו ואמרי' בספרי דבי רב ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי:

בעולת יולדת - דלא משתריא בקדשים עד דמתיא לה:

מאי ניהי דאקדמה קרא - כלומר מאי טעמא אמרת דעולתה מעכבתה משום דאקדמיה קרא עולה מקמי חטאת דכתיב תביא כבש בן שנתו לעולה וגו':

והאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב - שתהא נקראת במקרא תחילה ולא שתקרב תחילה בפרק כל התדיר במסכת זבחים (דף צ.):

דאפריש ליה חבירו - שהיה זה חייב עולה ובא חבירו והפרישה משלו לכפרתו של זה וקאמר שמואל דבעינן שיודיע את המתכפר:

מדידיה - כגון היכא דב"ד ממשכנין אותו צריך שיאמר רוצה אני:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כא ב (עריכה)

לדעת - שהודיע את המתכפר:

כי תניא ההיא - דלא בעינן דעת בעלים בשעת הקרבה תניא דהא הודיעו בשעת הפרשה ואירצי שנתרצה בדבר:

וכי קאמינא - דצריך דעת בשעת הפרשה: והא דשמואל דבעי דעת בהפרשה ולא בכפרה:

פליגא דעולא - דאיהו אמר איפכא:

שלא לדעת לא יצא - אלמא בכולהו בעינן דעת וקשיא לתרוייהו:

מתנייתא אהדדי לא קשיין - הא דקתני לעיל עולתו ושלמיו של פלוני עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא והך בתרייתא דקתני בכולהו שלא לדעת לא יצא לא קשיין אהדדי חדא בשעת כפרה וחדא בהפרשה לעולא כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה:

אף בשעת הפרשה - דבין בהפרשה בין בכפרה בעי דעת ואע"ג דהויא הך קמייתא תיובתיה דקתני דעולה לא בעיא דעת דהאי שינויא דשני הש"ס לעיל אמר לך שמואל כי תניא ההיא בשעת כפרה כו' לאו מילתא היא קמ"ל רב פפא דקאמר לאמוראי נמי לא קשיין שמואל מוקי קמייתא בשעת כפרה מכלל דשמואל בכפרה לא בעי דעת ושינויא דשנין לעיל שינויא הוא:

דעשאוה - אחרי כן:

ואירצי - לתת הגט והמודעא לא ביטל:

מהו דתימא מסתמא בטלה למודעא - קמ"ל רב ששת דלא וממתניתין יליף טעמא דא"כ ליתני כופין אותו עד שיתן:

פרק שישי - שום היתומים


מתני' שום היתומים - ב"ד היורדים לנכסי יתומים למוכרן להגבות לבעל חוב שמין את הקרקע ומכריזין ל' יום כל הרוצה ליקח יבא ויקח:

ושום ההקדש - גזבר המוכר קרקע של הקדש:

גמ' סיירוה ניהלי - ראו אם יפה היא:

דנידכר - בעל הבית באורתא מאי דאמר לפועלים בצפרא:

ונישיילינהו - אם יפה היא:

כך היא יפה - כך וכך היא עושה תבואה:

כך היא שומא - בכך וכך שמאוה ב"ד: ויקח ע"מ שיפרע לאשה או לבעל חוב:

למה לי - לאכרוזי על מנת ליתן כו':

על יד על יד - פורתא פורתא ואיכא לוקח דניחא . ליה לפרוע לבעל חוב דמיקל בזוזי שנוטל זוזים שבורים וחסרים שאין דרך סוחרים מקפידין בכך: