רש"י על הש"ס/ערכין/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




והכא קרא אחרינא אשכח ודרוש - דהקדישה ואח"כ מת אביו תיהוי אחוזה דאל"כ דלא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח"כ הקדישה ניכתוב קרא אשר לא אחוזתו ומתרביא הא דר' מאיר דדריש יצתה זו שהיא כבר אחוזה:

משדה למה לי - ש"מ לכדאמרינן למדרש הקדישה ואח"כ מת אביו:

יצתה זו - שבשעת הקדש היתה ראויה להיות שדה אחוזה:

אפי' ישראל נמי - דהא תניא בריש פירקין (דף כד.) מקדישין לפני היובל וכו' (ואי משום דקתני מתני' אין מקדישין פחות משתי שנים לפני היובל הא אוקימנא (שם) דעצה טובה קמ"ל):

הניחא לשמואל - דאמר גבי ישראל לא קדשה אצטריך לאשמועי' דגבי כהנים קדשה:

אלא לרב - ליכא למימר הכי דמהיכא תיתי לן מקראי:

איידי דתנא רישא - ישראל תנא סיפא גבי לוים:

פרק שמיני - המקדיש שדהו


מתני' המיקדיש שדהו בשעה שאין היובל - בזמן שאין היובל נוהג:

פתח אתה ראשון - בכמה אתה רוצה לפדותה ומפני ריוח של הקדש שואלין לו תחלה:

שהבעלים נותנין חומש - ולהכי נקט בשעה שאין היובל נוהג דבזמן שנוהג אין צריך לשואלו בכמה תפדנה שהרי דמיה קצובין בית כור בנ' סלע ובשדה אחוזה קא מיירי ובזמן שאין יובל נוהג נפדית בשוייה כדתניא בשילהי פירקין אין שדה אחוזה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

מפני רעתה - שהיתה יציאתה מרובה על השבח:

לא אמר זה באיסר - אלא הרי היא שלי בביצה שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף:

אמר לו - הגזבר:

הגעתיך - הרי היא שלך:

גמ' והתניא כופין - את הבעלים לפתוח ראשון:

דמצות גאולה באדון - בפ"ק דבכורות (דף יג.):

טפי ופריק לה - מוסיף ופודה יותר משאר אדם:

מצות גאולה באדון - דכתיב ואם לא יגאל ונמכר בערכך אלמא מצות גאולה קודמת למכירה:

והא קי"ל שוה כסף ככסף - דאמרי' בבבא קמא (דף ז.) ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין:

הך סתמא - דקתני מפסיד איסר ולא קתני נמצא מפסיד ביצה רבנן היא ולא רבי יוסי:

מתני' ממשכנין מנכסיו עשר סלעים - נמצא ביד גזבר עשרים וכן שלשים יתן שלשים הרי חמשים:

אמר אחד הרי היא שלי בכ"א - לאחר שאמרו בעלים בעשרים:


הבעלים נותנין - על כרחן:

עשרים ושש - דלהאי לא יהבינן לה הואיל ואמרו בעלים עשרים ועולה החשבון עם החומש לכ"ה ואי יהביה להאיך בכ"א נמצא הקדש מפסיד ובעלים יתנו על כרחן אותו סלע שהוסיף זה על הקרן וכ"ה דידהו אבל על סלע שהוסיף זה לא יוסיפו חומש:

אמר אחד בעשרים וחמש הבעלים נותנים שלשים - על כרחן והשתא איכא למיפרך אמאי כופין את הבעלים בשלמא עד השתא כייפינן להו דהא לא מצינן למיתבה להנך משום דקרן דידהו לא הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא הלכך על כרחין הדרינן אבעלים וכיון דהדרינן אבעלים בעי למיתב קרנא כמה דשמאי אחריני וחומשא דידהו אבל השתא דאמר אחד בכ"ה ליתביה להאיך דהא קרן דידיה הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא ובגמ' פריך לה:

אם רצו הבעלים כו' - ולא כייפינן להו הואיל וקרנא כקרן וחומש דאמור אינהו ברישא והאי דינר מפרש בגמרא מאי עבידתיה:

גמ' לא שנו - דאין ממשכנין מנכסי בן חמשים אלא עשר סלעים אלא שבן מ' במקומו עומד ואינו חוזר בו אבל חזר בו בן ארבעים משלשין הכ' סלעים הפחותין מנ' ועד שלשים ביניהם דבן נ' יתן ט"ו ובן מ' יתן ה' דהא באותן עשר שאמר בן נ' יותר על בן מ' לא שייך בר מ' בהדיה בפסידא והנך י' שהוסיף בן מ' על בר ל' בר חמשין נמי אירצי במ' דיש בכלל חמשים ארבעים:

דליכא בר נ' - שלא אמר אדם יותר על מ' דמתני' מילי מילי קתני:

ליתיב בר עשרים בהדיה - דאיהו נמי בעשר אירצי [משל י'.] מדקתני משל י' מכלל דאיכא אחרינא:

חזרו בהן בבת אחת משלשין ביניהן - כדרב חסדא ומתני' כגון שחזרו בהן בזה אחר זה דהשתא אמר בן נ' לגזבר כי הדרי בי שבקי לך בר מ':

משלשין ביניהן - שנים ושלשה ראשונים נשכרין ושנים אחרונים נפסדין שאם חזרו כולם ומכרה גזבר בשוויה חמש סלעים נמצאו פחותין מ"ה סלעים יתן בן נ' הי' שלו לבדו ומעשר של בן מ' יתן החצי ששניהם נתרצו בהן ומעשר של בן שלשים יתן השליש ובן מ' השליש ובן שלשים השליש ששלשתן שלשים אמרו והעשר של בן עשרים יתנו בין ארבעתם והחמש שפחתו מבן עשר יתנו חמשתן:

איכא דרמי להו מירמא - ולא תני להא דרב חסדא באנפי נפשה אלא ע"י תירוץ דמתני' וברייתא דרמו אהדדי:

[בעה"ב אומר בסלע - ] בעה"ב הפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש דכתיב (ויקרא כז) ואם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' ואחר הפודה אין מוסיף חומש בעה"ב אומר בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר כו' שמוסיף על הקרן ואע"ג דבעל הבית בעי למיתב טפי דחומש סלע הוי דינר ודינר הוי עשרים וד' איסרין בפ"ק דקדושין (דף יב.):

התם - גבי מעשר שני חומש רווחא דבעל הבית הוא שהרי בין קרן בין חומש הכל שלו והוא יאכל הכל בירושלים ואין לנו בו אלא מצות פדייה שלא יאכלנו בגבולין בלא פדיון ועיקר פדייתו בקרן היא ואע"ג דבצרי דמי לא איכפת לן שהרי ביתירות דמיו אין נהנה אלא הוא:

ולימרו בעלים אתא גברא בחריקין - במקומינו שרוצה ליתן כמותינו בשלמא עד השתא הדריתו עלן משום פסידא דהקדש אבל השתא אמאי בעיתו למיכפיין:

דאמור בעלים ברישא דינר - יותר על עשרים דמטי חושבנא דקרן וחומש לכ"ה ודינר ואי יהבינן להאי איכא פסידא להקדש הלכך הדרינן אבעלים על כרחייהו:

וליתני - ברישא דמתני' הבעלים אומרים בעשרים ודינר:

לא דק - למתני דינר אלא חשבון הסלעים:

והא קתני - דינר בסיפא אלמא דק בדינרין:

אלא אמר רבא דאמור בעלים - ברישא פרוטה ובפרוטות לא דק:

שלא נישום הקדש בשלשה - שלא שמו שלשה בני אדם את הקרקע כמה שאמר זה האחר:

אבל - שמאוה שלשה כדבריו של זה מוסיפין בעלים חומש על עילויו בעל כרחו ולא בעינן עשרה ואע"ג דשומא דהקדש בעי עשרה כדאמרינן בסנהדרין (דף ב.) הקרקעות תשעה וכהן הכא רבותא קא משמע לן דכיון דאמרי תלתא לא מהדרינן אעשרה ויוסיפו חומש על העילוי:

ששה דברים - מקולי ב"ש ומחומרי בית הלל:

ודינר מאי עבידתיה - הא אמרת אין מוסיפין חומש על עילויו של זה:

מעיקרא - בשפתחו ראשון:

ליתן חשבון המגיע - על עילויו של זה לשלשים ואחד ודינר:


והיכי דמי כגון דאמרי בכ"א - דהוי בין קרן בין חומש כ"ו ודינר וזה מוסיף ה' היינו ל"א ודינר:

הבעלים קודמין - דאי הוה יהבינן ליה להאי הוה פסיד הקדש דינר ממאי דאמור ברישא הלכך הדרי אבעלים על כרחייהו:

ואם לאו אומר לו לזה הגעתיך - דאמרי בעלים אתא גברא בחריקן:

מתני' מצאנו - מקצת צאנו אומר הרי הן חרם ונותנן לכהן:

את כולם - שלא שייר לעצמו כלום:

להיות חס על נכסיו - שלא יבזבזם להדיוט:

גמ' מכל אשר לו - היינו מטלטלין ולא כל מטלטלין:

מאדם - עבדים הכנענים:

אך כל חרם - אכין ורקין מיעוטין:

בדיסתורן - שיהא אריס לאחרים ויקבל שדות למחצה ולשליש ולרביע:

אבל מטלטלין אימא ליחרמינהו כולהו - כתב רחמנא מכל אשר לו ולא כל אשר לו דהיינו מטלטלין:

בתו יש לו רשות למוכרה - בקטנותה ולא בנערותה:

המבזבז - לעניים:

חומש - דגמרינן מיעקב דכתיב ביה תרין עישורין ר' אלעזר בן עזריה אית ליה דרבי אילא דהא אתא לאשמועינן שיהא אדם חס על נכסיו ר"א לית ליה דרבי אילא דאי בזבז טובא לא איכפת לן אלא ששייר לעצמו קצת דומיא דחרם:

מתני' שהחרמים שלהם - דכתיב כל חרם בישראל וגו' וכיון דדידיה הוא מה הנאה בכך אי הוה מחרים איהו גופיה זכי ביה ולא יהב ליה לכהן אחר:

נראין דברי ר' יהודה - דלוים אין מחרימין בקרקעות:

ודברי ר' שמעון במטלטלין - שהרי אין החרמים שלהן הלכך אי מחרימי מטלטלין חיילא עלייהו חרם ויהבי להו לכהנים:

גמ' מדאיצטריך ליה לרבי למימר במטלטלין - נראין דברי ר"ש דמשמע אבל בקרקעות אין נראין דבריו מכלל דאקרקעות נמי פליגי:

שאף רבי שמעון לא נחלק עליו כו' - והכי משמע מילתיה דרבי נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות שדברי ר"ש במטלטלין:


לך יהיה - לאהרן קאמר ליה רחמנא וכל זרעו בכלל:

האשם המושב לה' לכהן - בגזל הגר הכתוב מדבר שהרי בישראל אין לך אדם מישראל שאין לו גואלין אלא הגוזל את הגר ונשבע והודה ואחר כך מת משלם קרן וחומש לכהן ואשם למזבח ואמרינן בפרק הגוזל בב"ק (דף קי.) האשם זה הקרן המושב זה החומש מלבד איל הכיפורים זה איל אשם שמביא על שבועת שקר שנשבע:

הרי בכהן שבאותו משמר - דה"ק קרא שלכהן המכפר בו באיל הכפורים יהא קרן וחומש:

שדה היוצאה כו' - רב חייא בר אבין קאמר לה:

פגע בו יובל בשבת - דמשמרות מתחלפות וחל בו יום הכיפורים בו ביום לאיזו יתן:

למשמר היוצא - שברשותו התחיל היובל אמש:

א"ר נחמן בר יצחק תנ"ה - דבתר התחלה אזלינן:

נמצאת אומר - הואיל ושנת מ"ט התחיל שביעית ושנה של אחריה יובל:

אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד - ביום אחד שביעית משמטת הלואת כספים ויובל מכירת קרקעות אלא שהיובל כו':

אדרבה - טעמא דשניהם משמטים ביום אחד מש"ה דשביעית בסופה ויובל בתחילתו דהשתא אשתכח דבין [השמשות] של ערב שבת יובל נפקא שביעית וההיא שעתא תרוייהו משמטין:

אלא תני הכי - משמטין כאחד מפני שהיובל בתחילתו ושביעית בסופה:

דרבי ישמעאל - בפרק קמא דר"ה (דף ח:):

שמעה חזקיה בר בילוטי - להא דרב חייא בר אבין:

וליקיש מטלטלין - דחרם:

לקרקעות - דחרם דהא איתקיש דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו ולימא דליתבו נמי מטלטלין לכהן שבאותו משמר:

לאו תנאי היא - ר' יהודה ור"ש איפלגי לעיל בהא דרבי יהודה מקיש ור"ש לא מקיש:

מתני' חרמי כהנים - חרמים שהחרימם כדי לתתם לכהן אין להם פדיון דכתיב (ויקרא כז) לא ימכר ולא יגאל אבל חרמי בדק הבית יש להם פדיון דאדעתא דהכי אחרמינהו דהא אין ראוי לבדק הבית אלא מעות:

שחל החרם על קדשי קדשים כו' - כדמפרש מחרים אדם את קדשיו וכו' והיאך מוחרמים והלא אינו שלו אלא אם נדר הן דאמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו ואחר כך החרימה הואיל והוא חייב באחריותה אם מתה או נגנבה נמצאת שלו היא והוא נותן כל דמיה לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו דהא ודאי אית ליה פדיון דלאו גופה איחרם דלאו דידיה הוא. ואם נדבה היא. דאינו חייב באחריותה אם היתה מתה הא ודאי לא חייל חרם דלאו דידיה:

אלא בכדי טובתה - טובת הנאה שיש לו בה יתן לכהן כיצד שור זה עולה והחרימו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה שאינו חייב כלומר אדם שאינו חייב עולה אם ימצא בזול נוטלו להקריב דורון לקונו וכאותן דמים יתן זה שזו היא טובת הנאה שיש לו בה שהרי אם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה ומשהפרישה יצא ידי חובתו ומעתה אם תאבד אינו מפסיד אלא שלא הקריב דורון לקונו הרי שהפסיד העלאת עולה שאינו חייב ואית ספרים דכתב בהן להעלות עולה שאינו רשאי והיא היא:

רשאי - לשון חייב נושה (שמות כב) מתרגמינן רשיא:

וכיצד פודין אותו - דהבכור גופו אינו מוחרם שהרי אינו שלו אלא לכהן: אלא אומדין כמה אדם מישראל רוצה ליתן לבעל הבית זה ליתן בכורו. לבן בתו כהן או לבן אחותו. ואותה טובת הנאה יתן בעל הבית זה לכהן בשביל החרם ודוקא נקט בן בתו ובן אחותו כהן דההיא דיהיב לה להך טובת הנאה ליהוי ישראל אבל בן בנו כהן ובן אחיו כהן דהאי דיהיב לה להך טובת הנאה הוי כהן לא מצי יהיב ליה אגרא ואע"ג דלאו משום דידיה יהיב ליה כיון דלדידיה נמי חזי הבכור נראה ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו תרומותיו בשכרו ואשתכח דלא שקיל בתורת תרומה אלא בתורת שכר והכי אמרינן בבכורות בפ' עד כמה (דף כו:):

גמ' הרי הן כהקדש - ויש בהן מעילה:


הרי הן כחולין - כשאר ממונו של כהן:

בשלמא רבנן - דמתניתין מפרשי טעמא וקרא דרבי יהודה כדקתני א"כ למה נאמר כל חרם כו':

שהקדיש שדה חרמו - שדה שהחרים ישראל והגיע לחלק כהן שדה שלא יאמר הואיל וכשיגיע יובל אם לא אפדנה אני מיד גזבר ויגאלנה אחר תתחלק לכהנים ביובל כדין מקדיש שדה אחוזה דהא שדה חרם לגבי כהן אחוזה היא כדכתיב כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ועכשיו שאני מוחזק בה תהא שלי שהרי דין הוא בשל אחרים אני זוכה אם היה ישראל מקדיש שדה אחוזתו כשיגיע יובל תתחלק לי בשל עצמי לא כל שכן:

תלמוד לומר כשדה החרם כו' - דהאי קרא במקדיש שדה אחוזה כתיב:

מה למדנו משדה החרם על שדה אחוזה כו' - מה שדה אחוזה שהקדיש ישראל וגאלה אחד מן הכהנים תצא מידו ביובל ותתחלק לכל בני המשמר כדאמר בפירקין דלעיל אחוזתו שלו ואין זו שלו אף שדה חרמו כו':

סבר לה כרבי ישמעאל - דמפיק לה במתניתין מיקדיש ואל תקדיש:

הלכה כר' יהודה בן בתירא - דסתם חרמים לבדק הבית:

ברייתא איפכא תניא - דרבנן אמרי לבדק הבית ורבי יהודה לכהנים:

רב גמריה גמיר - מרביה דרביה אגמריה דמתני' משבשתא היא:

ושדינהו לד' זוזי בנהרא - דהקדש הן לבדק הבית דאי לכהן לית להו פדיון ולכהן בעי מיתבינהו:

בזמן הזה - דליכא בית וליכא פסידא אלא איסורא הוא דרביעא עלייהו אפילו לכתחלה נמי:

אין עבד עברי נוהג - דאינו נמכר בזמן הזה:

ואין שדה אחוזה - דין שדה אחוזה שתהא נגאלת בגירוע אלא אם ירצה הלוקח להחזירה לו בדמים שירצה מחזיר ואם לאו אין כופין אותו וכן דין מקדיש שדה אחוזה בזמן הבית ואין היובל נוהג כגון משגלו שבט ראובן וגד שבטלו היובלות אין נגאלת אלא בשויה:

אין בתי ערי חומה נוהגין - דלא כייפינן ליה ללוקח אם בא מוכר לגאלה אפילו בתוך שנה:

אין גר תושב נוהג - שיהא ישראל מצווה להחיותו גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות:

כתיב - בעבד עברי כי טוב לו עמך וכתיב בגר תושב עמך ישב וגו' דלא תסגיר עבד אל אדוניו בגר תושב משתעי דהכי מוקמינן לה במסכת גיטין בפ' השולח גט (דף מה.) וכתיב בתריה עמך ישב בקרבך וגו' מכל מקום לתרוייהו קשיא דקתני אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן יובל:

מקרקעי - אין נוהגין כדכתיב בצאתו ביובל כשדה החרם:

מתני' כתוב אחד אומר תקדיש - גבי בכור דכתיב כל הבכור [וגו'] תקדיש (דברים טו):

וכתוב אחד אומר לא יקדיש - אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו' (ויקרא כז):

הקדש עילוי - להעלותו בדמים ויתן טובת הנאתו לכהן:

ואי אתה מקדישו הקדש מזבח - שיהא שם זבח אחר חל עליו:

גמ' ורבנן - דנפקא להו הך דרשא (לעיל כח:) מכל חרם קדש קדשים:

אל תקדיש מיבעי ליה ללאו - שאם מתפיסו לשם זבח אחר עובר בלאו:

שמצוה להקדישו - לשם בכור ואף על פי שהוא קדוש מאליו:

ורבי ישמעאל - אמר לך אי לא מקדיש ליה לא קדיש. בתמיה:

לא צריך לאקדושיה - ולית ליה לרבי ישמעאל הך דרשא:

פרק תשיעי - המוכר שדהו