רש"י על הש"ס/ערכין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין יג ב (עריכה)

מבוקרין ד' ימים קודם לכן ונטלו יום ראשון שנים לתמידים ונתנו שנים תחתיהם ויבקרום ביום שני נטלו שנים מן הארבעה הנותרים ונתנו שנים תחתיהם ויום שלישי נטלו שנים הנותרים מן הראשונים ונתנו שנים תחתיהן וכן לעולם נוטלים שנים ונותנים שנים ואותן שנתבקרו ונתנו שם יום ראשון ראויים ליום רביעי ואותן שניתנו בשני ראויין בחמישי וכן חוזרין חלילה לעולם ונמצאו כל התמידין הנשחטין מבוקרין . ד' ימים קודם שחיטה עם יום הביקור ויום השחיטה כך שמעתי. וקשיא לי הא לא דמי לארבעה ימים דפסח דביקורו בעשור ושחיטתו בי"ד הרי ארבעה ימים לבד מיום השחיטה ולכך נראה בעיני דשמונה ניתנו שם ביום חינוך וששה דקתני במתני' הכי משמע אין פוחתים מששה כלומר שאפילו כשיטלו השנים שבכל יום נשתיירו שם ששה מבוקרין ולאחר כך קודם הלילה יבקרו שנים ויתנו שם והנך הואיל וליתנהו אכתי בשעת נטילת השנים לא קחשיב להו ל"א סימנא בעלמא דכי היכי דכי מקלעי שבת ור"ה גבי הדדי מיבקר ההוא דשלישי בשבת בע"ש דהא לא מצו היום לילך ולבקש טלה ולבקרו השתא הוי ארבעה ימים קודם שחיטה הכי נמי לעולם בעינן ד' ימים קודם שחיטה:

דיקא נמי - דסימנא בעלמא הוא ולאו משום טעמא דשבת וראש השנה קא בעי להו מדלא קתני לשבת ולשני ימים כו' דהוי משמע לצורך שבת ור"ה מדקתני כדי ש"מ כפי חשבון הראוי לשבת ולראש השנה דהיינו ששה וסימנא בעלמא הוא:

מנה"מ - דצלצל לבד ותו לא:

ואסף - שם הלוי:

עבידתא חד עבדי - דאין אחד מועיל בלא חבירו שהן ב' חתיכות רחבות של מתכת ומכין זו על זו וקורין צינב"ש:

מתני' אין לוי קטן נכנס לעזרה - לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות אלא בשעה שהלוים עומדים על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהן:

ולא היו - אותן קטנים:

אומרים בנבל וכנור אלא בפה ליתן תבל בנעימה - ליתן תבלין בנעימות הלוים לפי שקול הלוים הקטנים דק ומתבל את קול הלוים הגדולים:

[ואין עולין למנין] - דלא מנו אותן לוים למנין שנים עשר לוים הצריכין לדוכן:

ולא עולין - על האצטבא המוכנת לדוכן אלא בארץ היו עומדין:

וצוערי הלוים - שמצערין את הלוים כדמפרש בגמרא:

גמ' בנבל עשור - של עשר נימין ולעולם הבא משתעי מדכתיב שיר חדש לשון זכר דשירות העולם הזה לשון נקבה כדאמר במכילת' כשם שנקבה זו יולדת כך תשועות הללו סופן לילד צרות אבל שיר של עולם הבא ל' זכר שאינו יולד: מדמפיק ר' יהודה כנור בנבל עשור אלמא כנור היינו נבל:

דנפיש קליה כי נבל - ונבל עשוי כמפוח של נפחים ומוציא קול ע"י רוח:

וסועדי - עוזרי: לויים עבו קלייהו קטנים קטין קלייהו דק קולם:

מקטטי - כלומר מקטינין ועושים קולם דק דק ויפה ומצערין הלוים שאין יכולים לבסם קולם כמותן:

פרק שלישי - יש בערכין

מתני' להקל - נאה שבישראל. שוה מאה מנה אין נותן אלא נ' סלע:

להחמיר - שהמעריך הכעור שבישראל אפי' אינו שוה אלא ה' סלעים נותן נ' סלעים מן עשרים עד בן ס':

בשדה אחוזה - במקדיש שדה אחוזה:

שהעריך - שאמר ערך פלוני עלי:

גמ' בעובד כוכבים לא - שאם אמר ישראל ערך עובד כוכבים פלוני עלי לא אמר כלום דעובד כוכבים אינו נערך:

נערך אבל לא מעריך - טעמא מפרש בפ"ק (לעיל דף ה:):

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין יד א (עריכה)

מילתא אגב אורחיה קמ"ל - דלא תנא את הנאה שבכנענים לפי שאסור להזכיר שם נוי על כנעני כדרב יהודה דכתיב (דברים ז) לא תחנם לא תתן להם חן:

והא קתני - גבי אונס ומפתה:

את הקטנה שבישראל ואת הגדולה שבכהונה - אלמא בתרתי אומי קא מיירי:

בעובד כוכבים לא משכחת לה - דין שדה אחוזה שיהא פודהו בחמשים שקל כסף אלא בשויו דלאו בני אחוזה בארץ ישראל נינהו:

מתני' אחד המקדיש שדה בחולת המחוז - סביבות עיר שאינה חשובה כ"כ מפני מדרס הרגלים חולת סביבות כמו מחול הכרם (כלאים פ"ד מ"א) (ל"א) מחוז עיר ל"א מחוז שם מקום שלא היו שדותיו חשובין:

פרדיסות סבסטי - כרמים של אותו מקום ומעולים הם מאוד:

נותן - מי שפודה אותם בין בעלים בין אדם אחר בבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף אם תחלת היובל היה ואם לא מגרע לפי השנים שעברו סלע ופונדיון לשנה כדכתיב קרא:

אחד שדה אחוזה כו' - דכולהו מיפרקי בנ' שקלים:

שדה אחוזה - אם בעלים פודין אותה מוסיפין חומש על החמישים כדכתיב (ויקרא כז) ואם גאל יגאל את השדה המקדיש וגו':

ובשדה מקנה אין נותן חומש - כדמפרש בגמ':

גמ' בעין יפה מקדיש - אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע:

פרדיסות - היינו כרמים נטועים וקתני חמשים שקל אלמא נפדין אילנות אגב קרקע:

ראויה - ואינה נטועה:

אין לי - נפדה בנ' שקלים אלא בית זרע שראוי לזריעה:

פודה - האילנות בשויהן וחוזר ופודה קרקע ושדה מ"מ דקאמר לא קאי אלא אקרקע:

הקדיש שלשה אילנות - נטועין ומפוזרין כסדרן ממטע עשרה לבית סאה שאם היו עשרה מפוזרין כדרך אלו היו מחזיקין בית סאה זו היא דין נטיעת אילנות וכל קרקע שביניהם צריך להם לפיכך אם הקדישו ה"ז הקדיש קרקע שבניהם וכל אילנות קטנים שביניהם:

פחות מיכן - אם נטועין בפחות ממטע עשרה לבית סאה או ביותר מיכן אין זה סדר נטיעת אילנות ולא הקדיש אלא אילנות וכשהוא פודן פודה בשויהן:

זה אחר זה - לא קנה הקדש קרקע שאין קנין קרקע אלא לג' אילנות כדאמר בבבא בתרא:

ולא עוד - ולא אלו בלבד נפדין בשויהן שאין עמהן הקדש קרקע כלל:

אלא אפי' הקדיש האילנות - שאינן נטועים כסדר:

ואח"כ הקדיש קרקע - דאיכא למימר ליפרקו אגב ארעייהו אפי' הכי הואיל ולא קדשו יחד פודה אילנות בשויהן והקרקע נפדית בית זרע נ' שקלים:

תיובתא לרב הונא - מרישא דהיכא דהקדישן יחד נפדין אגב קרקע:

הקדיש את כולה - כל אשר בתוכה:

ר' שמעון אומר לא הקדיש - אילנות שבה:

אלא חרוב המורכב וסדן השקמה - שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש טפי משאר אילנות והכי מפורש בב"ב סדן [השקמה] דדרך שקמין לקוץ אותם כדי שיגדלו בעובי וקודם שנקצץ קרי ליה בתולת שקמה ולאחר קציצה קרי ליה סדן השקמה הכי תניא במס' נדה (דף ח:):

ליזיל בתר פדיון - והואיל ובשעת פדיון יש קרקע עם האילנות:

ליפרקו אגב ארעייהו - ואע"ג דבשעת הקדש הקדישן בפני עצמם:

והקדישה ואח"כ מת אביו - אע"ג דבשעת הקדש הואי שדה מקנה הואיל ולאחר שמת אביו הוי שדה אחוזה:

מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה - ונפדית בחמשים שקלים ולא בשויה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין יד ב (עריכה)

תלמוד לומר וכו' - שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יש לה דין שדה מקנה לפדות בשוויה יצתה זו כו':

ואח"כ הקדישה - דבשעת הקדש הויא שדה אחוזה אבל הקדישה ואח"כ מת אביו אינה אלא כשדה מקנה:

אי משום קרא - דאשר לא משדה אחוזתו דלמא לאו למעוטי הקדישה ואח"כ מת אביו אלא למעוטי מת אביו ואח"כ הקדישה וכדדריש ליה רבי מאיר:

בתר פדיון - וכיון דבשעת פדיון מת אביו הויא לה שדה אחוזה:

א"כ - דלכדר' מאיר הוא דאתא לכתוב רחמנא וכו':

פודן בשויהן - ואע"ג דאחוזה נינהו:

לא גאלם - ומכרם גזבר לאחר:

יוצאין לכהנים ביובל - כדכתיב (ויקרא כז) ואם לא יגאל וגו' וכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו':

שדה אמר רחמנא - והיה השדה בצאתו ביובל וגו' (שם):

פחות משתי שנים - ואע"ג דמוכר קרקע לחבירו אין רשאי לגאול עד שתהא שתי שנים ביד הלוקח כדכתיב (שם כה) במספר שני תבואות וגו':

לא גאלם אין יוצאין לכהנים ביובל - אם מכרם גזבר לאחר:

ליפרקו אגב ארעייהו - מקום מושב האילן ולהדרו לבעלים אגב ארעייהו אם מכרן והגיע היובל ואמאי אמר מכר אילנות ולא גאלם אין חוזרין לבעלים ביובל:

משיפולא - מקום מושב האילן עד תהומו:

מחמת טענה - שטוענו שהזכיר לו שם קרקע:

שדה מקנה - כתיב (שם כז) וחשב לו הכהן את מכסת הערכך:

לפי שנאמר - בגאולת שדה אחוזה זרע חומר שעורים:

ת"ל מכסת - מנין דמיו דהיינו שויין:

נאמר כאן - בשדה מקנה ולהלן בשדה אחוזה:

דבר קצוב - חמשים כסף:

מי אית להו הך גזירה שוה - דוחשב ומפקי ליה לחומש למילף חומש אשדה מקנה משדה אחוזה:

חומש בשדה אחוזה - ובמקדיש בית בפרשת בחקתי וחומש דבהמה טמאה וטהורה ומעשר שני נמי התם כתיב:

תניא כוותיה דרבא - דאין חומש בשדה מקנה:

ולא מטעמיה - דאילו טעמא דרבא מדגלי חומש בכל הנך דוכתי וטעמא דברייתא מדהיקישו לערכין לאדם שהעריך עצמו או חבירו:

מתני' המית בן חורין נותן שויו - דכתיב במועד (שמות כא) אם כופר יושת עליו וגו' ותניא בב"ק (דף מ.) ונתן פדיון נפשו דמי ניזק:

חבל בזה ובזה - בין בעבד בין בבן חורין ולא המיתו משלם נזק שלם:

גמ' במועד אין בתם לא - אסיפא קאי דקתני חבל בזה ובזה כו' דרישא פשיטא לן דקנס דעבד לא שייך בתם דכתיב בתם ובעל השור נקי ואמרי' בב"ק בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מב.) נקי מדמי עבד וקתני נמי המית בן חורין נותן שויו ודמי כופר לא שייך בתם דהתם נמי אמרינן נקי מחצי כופר:

אף תם שחבל באדם וכו' - בב"ק בפ' המניח את הכד שני שוורים תמים שחבלו זה בזה כו' ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם והיינו במותר אם חבל גם האדם בשור ושמו בית דין חבלה שבאדם יותר על חבלה שבשור בעל השור משלם אותו מותר נזק שלם אלמא תם שחבל באדם משלם נזק שלם:

איידי דבעי למיתני סיפא המית עבד המית בן חורין כו' - משום הכי נקט ברישא מועד והאי דקאמר סיפא לאו סיפא ממש אלא סיפא דרישא היא דמועד ברישא קתני לה:

מתני' פגם - מפרש בכתובות (ד' מ.) שמין אותה כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו:

גמ' מכל מילי - ובושת ופגם לא ליתיב ליה:

בעל בת הדיוטות כו' - בתמיה אבל השתא כי יהיב בושת יש חילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין טו א (עריכה)

אילו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה - תחילה ואח"כ בא עליה זה כדרכה דאכתי הואי בתולה ואית לה קנס [ויאמרו] זה שבעל פגומה דליכא בושת כולי האי יהיב נ' סלעים ואילו בעל בתולה שלימה לא יהיב נמי אלא חמשים אבל השתא גבי בושת איכא חילוק דיהיב דמי בושת לשלימה טפי מפגומה:

מוכה שחין - דהוי פגום דומיא דנבעלה שלא כדרכה:

תחת אשר עינה - רישיה דקרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וגו' (דברים כב) דמשמע הני חמשים כסף יתן בשביל קנס העינוי ומדאיצטריך למכתב הכי מכלל דמיחייב מילי אחרנייתא כגון בושת ופגם דלאו קנסא דעינוי נינהו דבלאו עינוי נמי איכא בושת ופגם היינו נזק ששוה פחות מבתחילה:

מתני' נמצא האומר בפיו חמור - דנותן מאה סלע והעושה מעשה דאונס בתולה לא יהיב אלא נ':

גזר דין - שלא ליכנס לארץ:

זה עשר פעמים - גבי מרגלים כתיב דמשמע על זה נתחתם:

גמ' ממאי - דאומר בפיו חמור דמשמע דמשום לשון הרע בלבד קא יהיב להו דלמא משום הכי חמיר האי לשון הרע דגרים לה ביה קטלא:

על שם רע - משום לשון הרע בלבד:

במלאת ספקו יצר לו - כשתמלא סאתו בעונות הרבה אז יצר לו תבא עליו צרה:

על זה נתחתם - ולאו משום צירוף דאחריני:

בעל הבית - הקדוש ברוך הוא:

על דבת הארץ - שהוציאו קאמר דמתו:

ממרים - מורדים:

שנותן לו רבו מתנה - פרנסה לדגים:

אחד ומחצה - דבפרעה כתיב (שמות יד) שש מאות רכב ובסיסרא כתיב (שופטים ד) תשע מאות רכב:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין טו ב (עריכה)

אל תצאו - בשבת ללקוט:

בשליו ראשון - כשהתחיל המן לירד היה שליו יורד עמו כדכתיב (שמות טז) ויהי בערב ותעל השליו וגו' ובבקר היתה שכבת הטל וגו' ולאחר זמן מרובה התאוו יותר:

במדבר פארן - מעשה מרגלים:

של עצם - שינים:

מה יתן לך ומה יוסיף לך - עוד הקדוש ברוך הוא שמירה שלא תספר לשון הרע:

האומרים ללשוננו נגביר - כמי שאומר מי אדון לנו דכופרים בעיקר:

למצורע מוחלט - אלמא אצמית דמתרגם לשון חליטה היינו צרעת:

אותו לא אוכל - בהאי קרא לעיל כתיב מלשני בסתר רעהו:

על גסי הרוח - להא דרב חסדא דבהאי קרא דאותו לא אוכל כתיב נמי גבה עינים: נדוננו גרסי':

וסלף בה - מי שסולף בה וחפץ לסלקה שלא תהא בו עוד ישבור רוחו:

כרתו - לשון כרת:

הי מינייהו מפקא - הא בכולהו כתיב גדולות הלכך כולהו אתו:

לישנא תליתאי - זה לשון הרכיל שהיא שלישית בין אדם לחבירו לגלות לו סוד:

לאומרו - לרכיל עצמו שמתוך מריבה שנופלת בין השנים הורגין זה את זה והורגין גואלי הדם את הרכיל שההרג בא על ידו:

דבעי מיית בלישניה - יעסוק בדברי שטות ונבלה:

דבעי חיי בלישניה - יעסוק בתורה:

נורא בי פלניא - דמשמע עשיר הוא וכל שעה מצוי אש בביתו לבשל תבשילין:

גלויי מילתא בעלמא הוא - הואיל ואינו אומרה בלשון הרע אלא מגלה לאותן שמבקשין אור לכו לבית פלוני:

דמיתאמרא באפי מרה - שהמרגל אומרה בפני האומר עליו:

וחזרתי לאחורי - לראות מי יעמוד אחורי שאף בפני הבעלים אני אומרה אלמא לאו לישנא בישא חשיבא ל"א שאם באו הבעלים ואמרו למה אמרת כן לא חזרתי בי לאמר לא אמרתי אלא בפניהם הודיתי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין טז א (עריכה)

דמיתאמרא באפי תלתא - שהבעלים אמרוה בפני ג' המגלה אותה אינו לשון הרע שזה גילה תחלה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש דמידע ידע דסופה להגלות דחברך חברא אית ליה וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע:

מברך רעהו בקול גדול וגו' קללה תחשב לו - אותה ברכה קללה היא לו לחבירו:

ושמעין אינשי - אלמי שהוא עשיר ואזלי ואנסי ליה לממוניה ל"א אנסי ליה שמתאכסנין אצלו אורחין עד שמכלין ממונו:

בא לידי רעתו - שכשהוא מספר בטובתו יותר מדאי הוא עצמו אומר חוץ ממדה רעה זו שבו או אחרים שומעין שזה משבחו ואומרים הלא מדת כך וכך בידו:

צרות העין - שצרה עינו באחרים ואינו מהנה שכיניו מכליו ע"י שאלה:

אותו אצמית - ואוקימנא לעיל דהיינו נגעים:

אל יכרת מבית יואב - מפני שהרג את אבנר:

הואל - השבע ששלחך אלישע וקח ככרים:

ובחזקתו גבה לבו וגו' - בעוזיהו משתעי:

שייחד ביתו - כלי תשמישו שלא השאילם לאחרים:

למה נסמכה כו' - בפרשת ואתה תצוה נסמכה ענין המילואים לבגדי כהונה:

ויטבלו את הכתנת בדם - רמז היה להם שטבילת כפרת דמים עולה ע"י כתנת:

אין אפוד ותרפים - בזמן שאין אפוד הוי עון תרפים:

שבקול - פעמוני המעיל נשמעין על מעשה קול לשון הרע ואת אמרת נגעים אתו עליה:

אהנו מעשיו - שנתקוטטו על ידו ואי קשיא אמאי לא מותיב ליה משפיכות דמים וגילוי עריות דקאמר לעיל נגעים באין עליהם והכא תניא דבגדי כהונה מכפרין תריץ דהא דתני בגדי כהונה מכפרין לאו עליה דידיה אלא על האחרים שעל ידו נענשין דבשפיכות דמים כתיב (במדבר לה) כי הדם הוא יחניף וגו' ובגילוי עריות כתיב (ויקרא יח) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה אבל לשון הרע לא אשכחן דמיענשי ביה אחריני:

שבחשאי - קטורת נעשית בהיכל בחשאי כדתניא בפרק הוציאו לו במסכת יומא (דף מד.) פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה לשון הרע בחשאי הוא:

קשיא שפיכות דמים וכו' - דקאמרינן לעיל בגדי כהונה מכפרין על אחרים וקא חזינן דעגלה ערופה מכפרת על אחרים דעל ההורג אינה מכפרת דקיימא לן בסוטה (דף מו:) שאם נתערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג מנין שהוא נהרג תלמוד לומר ולארץ לא יכופר וגו':

קשיא לשון הרע - דלעיל דקתני דבגדי כהונה מכפרין:

לא ידיע מאן קטליה - עגלה מכפרת:

בר קטלא הוא - וכל כמה דלא מיקטל לא מיכפרי אחריני דכתיב (במדבר לה) ולארץ לא יכופר וגו':

בצינעא - דמעשה חשאי קטרת מכפרת:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין טז ב (עריכה)

בפרהסיא - דאמעשה קול הוא מעיל מכפר:

הוא הבדיל - שעל לשון הרע באו נגעים עליו:

פטיט - לשון קול היוצא בחשאי ובלע"ז פולי"ר:

יביא קרבן פטיט - שהצפרים צועקין בכל שעה:

יכול לא יכנו - על דבר תוכחה:

יסטרנו - כלאחר יד:

ופניו משתנין - שיוכיחנו ברבים להלבין פניו:

קיסם - כלומר עון קטן שבידך זה יכול לומר לו טול אתה עון גדול שבידך הלכך אין יכולין להוכיח שכולן חוטאים:

שיודע להוכיח - דרך כבוד שלא יהו פניו משתנין:

קובל עליו - כשהייתי רואה בו דבר גנאי:

תוכחה לשמה - לשם שמים:

וענוה שלא לשמה - שעושה עצמו עניו שאינו רוצה להוכיחו ואותה ענוה שלא לשם שמים הוא אלא שלא ישנאנו:

דאמר מר - במסכת עבודה זרה בפ"ק (דף כ:) ענוה גדולה מכולן דכתיב יען משח אותי לבשר ענוים לבשר חסידים לא נאמר:

אמר ליה רבי חייא - לשמואל חזי מר דקא מצער לן רב הונא שמכה וחובט אותי:

כי נפק - חייא בר רב אמר ליה רב הונא לשמואל להכי מצערנא ליה דהכי והכי עביד דברים מגונים והיינו ענוה שלא לשמה דלא אמר ליה בפניו ושלא בפניו סיפר בגנותו:

עד היכן - אדם חייב להוכיח את חבירו:

עד הכאה - עד שיקצוף זה ויכה את המוכיח:

עד קללה - שיקלל את המוכיח:

יהונתן הוכיח לשאול - עד שקצף שאול:

שיכה - בעל הבית את האכסנאי או את אשתו:

עד שיפשיל - בעל הבית כלי האכסנאי לאחוריו להשליכם מן הבית:

בהפשלה ובהכאה - דאכסנאי גופיה כ"ע לא פליגי דתו לא מצי קאי: שמואל סבר כיון דלדידיה אינו מכה מאי נפקא ליה מיניה הלכך עד הפשלה:

לאטרודי - להתקוטט:

וכל כך למה - לו לסבול:

אכסנאי - המשנה מאכסניא שלו:

פוגם - בעל הבית:

ונפגם - הוא עצמו דאמרי אינשי כמה קשים אלו שלא יוכלו לדור יחד:

למסעיו - בדרך שהיה רגיל לחנות ממסע למסע שלא שינה בית מלוניו:

דאקראי - כגון אכסנאי שבדרך שלן שם במקרה בעלמא ששקעה לו שם חמה למאן דאמר מאהלו לא חשיב אלא אכסניא קבועה ומאן דאמר ממסעיו חשיב אפילו דאקראי:

תכלית יסורין - סוף מדת יסורין כלומר יסורין שאין פחותין מהן:

ואינו מתקבל עליו - שאינו למדתו כהגון וצער הוא לו:

למזוג - כוס של יין במים חמין:

נהפך לו חלוקו - שלא לבשה כסדר וצריך להופכה ולפושטה:

שלש ועלו בידו שתים - איכא טירחא למיהדר ולמשקל שלישית:

וכל כך למה - כלומר למאי הילכתא הוו יסורין:

קיבל עולמו - כל מנוחתו לעתיד ואי עבר עליה חד מהנך הרי הוא יסורין: