רש"י על הש"ס/ערכין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ב א (עריכה)

מתני' הכל מעריכין - ערך כתוב בפרשה. (נדר דמי עלי ושמים אותו כעבד הנמכר בשוק):

מעריכין - אם אמר על אחד ערך פלוני עלי נותן ערך אותו פלוני כפי שניו שהערך ניתן לפי השנים הכתוב בפ' ערכין ואחר שנות הנערכים הולכים:

נערכים - אם אמר ערכי עלי או אם אמר אחר עליו ערך פלוני עלי:

נודרין - דמי פלוני עלי:

נידרין - דמי עלי או אם אמר אחר עליו דמי פלוני עלי:

נשים ועבדים - ומשלמין לאחר זמן כשנתגרשה האשה או נשתחרר העבד:

וטומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרים - שהרי יש להם דמים:

מעריכין - את אחרים אם אמרו ערך פלוני עלי נותנין ערך אותו פלוני:

אבל לא נערכין - אם אמר ערכי עלי או אם אמר אחר עליהם ערך פלוני עלי לא אמר כלום שאין להם ערך שזכר ונקבה אמורין בפרשה:

גמ' מופלא סמוך לאיש - בן י"ב שנה ויום אחד שהוא סמוך לאיש ואינו איש עד שיביא שתי שערות ומופלא קרי ליה על שם שבודקין אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר ולשם מי הקדיש כדקתני בפ' יוצא דופן במסכת נדה (דף מה:):

נערכין לאתויי מאי - כלומר הכל דקאי נמי אנערכין דאכולה מתני' קאי הכל אהנערכין לאתויי מאי:

נדר בערכך כתיב - (נפשות משמע) איתקש ערכין לדמים ומנוול ומוכה שחין אינן בדמים ונודרין את אחרים אבל לא נידרין דאין שוים כלום:

נפשות - משמע כל שהוא נפש: כולהו הנך דמייתי תיובתא תני להו במתניתין בהדיא:

תני והדר מפרש - והוא הדין נמי מצי למנקט חד מהנך אלא חד מתרתי תלת נקט ל"א להכי נקט האי משום דפליגי רבנן ור"מ בהאי פירקא (לקמן דף ה.) המעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר נותן דמיו אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים וחכ"א לא אמר כלום ולהכי סתמה ברישא לאשמועי' ממשנה יתירא דאפי' לרבנן היכא דאמר דמיו עלי יש לו דמים ונותן דמיו מפי מורינו:

יורש - אדם שהפריש אביו קרבן ולא הספיק להקריבו עד שמת:

קרבנו - גבי סמיכה כתיבי תלתא קרבנו גבי שלמים בויקרא ודריש ר' יהודה לחד מינייהו קרבנו ולא קרבן אביו:

תחלת הקדש - תמורה שהיא תחלת הקדישה של בהמה זו:

סוף הקדש - סמיכה שהוא סמוך לשחיטה:

כל בעלי חוברין - חמשה שהביאו קרבן אחד בשותפות כולן צריכין לסמוך עליו ואין אחד סומך עליו:

לית ליה - דס"ל אחד סומך לכולם ולא הוי כסומך על קרבן חבירו הואיל והוא שייך ביה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ב ב (עריכה)

עובד כוכבים וחבירו - דאין ישראל סומך על קרבן עובד כוכבים ולא על קרבן ישראל חבירו:

מחד קרא נפקי - דהני לאו קרבנו נינהו אבל אביו איצטריך קרא דסד"א קרבנו קרינא ביה הואיל ויורש הוא:

שכל הענין - של תמורה:

מה סופינו - ממה סופינו לרבות את האשה (בקרבנה) שאם המירה בקרבנה יהא מומר:

שאינו צריך לאמו - מפרש במסכת סוכה (דף כח:) שניעור משנתו ואינו קורא אימא:

מי שחציו עבד וכו' - אבל עבד גמור פטור דכתיב את פני האדון ה' מי שאין לו אדון אלא הוא:

ולרבינא דאמר כו' - בפרק קמא דחגיגה (דף ד.) ומייתי לה מסיפא דמתניתין דהתם קתני ועבדים שאינן משוחררין:

חיגר - פטור מן הראייה דרגלים כתיב פרט לבעלי קבין:

הניחא למאן דאמר - בפ"ק דחגיגה (דף ט.) דהא דקתני התם חוגג והולך את כל הרגל משום דכל שבעת הימים תשלומין זה לזה שני לראשון ושלישי לשני אלמא כל חד וחד חשיב באפי נפשיה דהא אית להו תשלומין ואיכא למימר דמאן דלא חזי בראשון וחזי בשני חייב:

תשלומין לראשון - למי שהוא ראוי ומחוייב בראשון להקריב ולא הקריב מקריב כל שבעה ומי שלא נראה בראשון שוב אינו חייב דהא כולן אינן תשלומין אלא לראשון מאי איכא למימר:

יראה יראה - יראה כתיב וקרינא יראה כדרך שהקדוש ב"ה בא לראות אותך והוא שלם בשתי עיניו כך בא ליראות שיהא הוא נראה לך בשתי עיניך:

במשנה ראשונה - קודם שהודו ב"ה היה בחזקת עבד אבל אחר שחזרו להודות הואיל ובידינו לשחררו כמשוחרר דמי שאין רשות רבו עליו ולא קרינא ביה אדון אחר:

שהגיע לחינוך - פלוגתא היא בפרק בתרא דיומא (דף פב.) חד אמר כבר (שית) [שמונה] כבר (שבע) [תשע] וחד אמר כבר תשע כבר עשר שמחנכין אותו לשעות:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ג א (עריכה)

לאתויי נשים - שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם:

מזמנות לעצמן - שלש נשים וכן שלשה עבדים אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם (שני) אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ובעבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין העבדים אומרים על נחלתנו:

איש איש - כי יהיה זב מבשרו וגו' (ויקרא טו):

מכרת - (דכרת) דהאי קרא בנכנס טמא למקדש כתיב ומחייב ליה כרת ולהכי כתיב איש למעוטי קטן דלאו בר עונשין הוא אבל טמא הוא לטמא אוכלין ומשקין כגדול:

והצרוע - משמע צרוע אחרינא לרבות את האשה:

א"כ למה נאמר איש לענין שלמטה - דמשמע איש ולא אשה ולאו אטמא יטמאנו קאי דהתם אפי' אשה אלא אקרא דלמטה קאי דמשתעי בפריעה ופרימה:

הכל רואין והכל כשרים לראות - חדא הוא ולא גבי הדדי תניא:

דמסברי ליה וסבר - הלכות נגעים:

שאינו בקי - והולך תלמיד חכם ישראל ורואה עמו ואומר לו אמור טמא והוא אומר טהור והוא אומר שהטומאה והטהרה תלויה במאמר הכהן והכי תניא בת"כ:

והאמר מר - בפרק קמא דשבועות (דף ו.):

לקדש - לערב מים חיים באפר חטאת טעמייהו דרבנן ורבי יהודה מפרש במס' יומא בפרק טרף בקלפי (דף מג.):

ערל - שמתו אחיו מחמת מילה:

שהזה - ממי חטאת על הטמא:

הזאתו כשרה - טעמא מפרש ביבמות בפ' הערל (דף עב:) מידי דהוה אטבול יום שפסול בתרומה וכשר בפרה:

תרי הכל שוחטין איכא בפרק קמא דחולין (דף ב. ודף טו:): הכל מעלין - בפרק בתרא דכתובות (דף קי:):

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ג ב (עריכה)

לאתויי עבדים - שאם יש לו עבד כנעני מהול למכור ורוצה העבד שלא ימכרנו אלא בא"י כופין את רבו להעלותו:

מנוה היפה - דח"ל:

לנוה הרעה - דא"י ואין אשתו יכולה לעכב עליו וכן מא"י לירושלים:

[פשיטא] - עד השתא דריש הכל לאתויי מאי ומהשתא דריש הנך דתני כהנים לוים וישראלים וקא בעי פשיטא אי הנך לא ליחייבו מאן ליחייב:

ובני עבודה נינהו - ואין יכולין לדור איש ואשתו בסוכה שאין נזקקין לנשותיהן דרמיא עלייהו עבודת הרגל אימא לא ניחייבו:

קמ"ל - דאע"ג דלא אפשר להו כעין תדורו כי היכי דאפשר להו מיחייבי ובעידן עבודה פטירי שלא בעידן עבודה מיחייבי:

כיון דאישתרי להו כלאים - בעידן עבודה דאבנט של כלאים היה דכתיב (שמות לט) ואת האבנט שש משזר ומדשש כיתנא תכלת עמרא במסכת יומא (דף עב):

שלא יהא דבר חוצץ בין בגדי כהונה לבשרו - ותפילין על בשרו בעינן תחת בגדיו בקיבורת אצל הכתף כדאמר במנחות בהקומץ רבה (דף לז:) דתחת בגדיו בעינן דכתיב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות: ציץ מונח על המצח ומצנפת על הראש ואינה מחזקת עד המצח אלא מקום התפילין נראה בגובה הראש מקום שמוחו של תינוק רופס:

יום תרועה - משמע יום אחד בלבד:

ולברכות - שהיו נמי אומרים ביום הכפורים של שנת היובל מלכיות זכרונות שופרות:

מוכרין לעולם - אפי' בשנת היובל עצמה אם מכרו קרקע שלהם מכורה היא ואילו גבי ישראל תניא בגמ' בפ' בתרא (לקמן כט:) ובשנת היובל לא ימכור ואם מכר אינה מכורה והמעות חוזרין וגבי כהנים תנן מוכרין לעולם דמכורה ויוצאה והמעות שלהן דהא ליכא למימר דלא הדרא ארעייהו ביובל דודאי הדרא דכתיב ואשר יגאל מן הלוים ואמרינן בפ' בתרא (שם דף כט:) ממכרו יוצא בחנם:

וגואלין לעולם - אם מכרו שדה גואלין אותה מיד וישראל אינו מותר לגאול פחות מב' שנים כדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ד א (עריכה)

נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות - כלומר בכל דין השמטת קרקעות דהא תנן מוכרין לעולם: והך אכילת קדשים משום כפרה הוא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין והבעלים מתכפרין (יומא סח:) אימא לא תיבעי זימון קמ"ל כו':

מצטרפין כו' - אי אכיל חד כהן וחד לוי וחד ישראל כהן בהדי זר מצי למיכל מן החולין הלכך מצטרפין:

לא נצרכא אלא לבן בוכרי - בסיפא דמילתא מפרש הא דרבא:

ששוקל - שקלים באחד באדר:

אינו חוטא - כדמפרש לקמן דלא הוו חולין בעזרה אע"ג דלכתחילה לא מיחייב דכתיב (שמו' לח) לכל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד:

חוטא - מפרש במס' שקלים (דף ג.) דכתיב זה יתנו זה בגימטריא י"ב שבטים דהיינו נמי שבט לוי דכל העובר מפרש כל העובר בים סוף:

אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן - להנאתן ושלא כדין:

שלנו הוא - שהרי מתרומת הלשכה הן באין ואם אנו שוקלין ללשכה נמצאת מנחת העומר ושתי הלחם ולחם הפנים משלנו והיאך נאכלין הכתיב לא תאכל ולדידן לית לן הך דרשא דהאי כליל תהיה במנחת כהן גרידתא כתיב אבל במנחת צבור זיל בתר רובא. דמסר להו לצבור וכו'. והלכך לבן בוכרי דפטר להו לכהנים משקלים איצטריך מתני' למתני דכהן שהעריך עצמו או את אחר נותן את הערך כישראל דסד"א כו' קמ"ל דלא גמירי:

לא יהו פחותין מסלע - דעני בערכין נידון בהשג יד דכתיב (ויקרא כז) על פי אשר תשיג יד הנודר וגו' ופחות מסלע לא יתן לעולם כדאמר בפ' שני (לקמן ז:) אין בערכין פחות מסלע ומייתי טעמא מהאי קרא וכיון דלהכי אתא לא הוה ס"ד למדרש לדרשא אחריתי למפטר כהנים מערכין ומתני' לא איצטריך:

כהנים נפטרו מפדיון הבן בפ"ק דבכורות (ד.) מק"ו אם פטרו את של ישראל במדבר ק"ו את של עצמן: ה"נ דליתנהו באיל אשם - והא ישראל נינהו אלא ודאי הכי לא דרשי' ואכתי מתני' למה לי למיתני כהנים ולוים וישראלים:

והעמידו לפני הכהן - עני שהעריך את עצמו או את אחר:

ולא כהן לפני כהן - הלכך כהן ליתיה בערכין דאי עני הוא לא קרינא ביה והעמידו לפני הכהן קמ"ל מתני':

נערכין לאתויי כו' - כלומר אמר מר לעיל הכל נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין:

ערך סתום - לקמן מפרש וכולה ברייתא מפרש לקמן:

ערך אבריו - אמר ערך ידי עלי לא אמר כלום דאין ערך לאיברים אבל אם אמר דמי ידי עלי נותן דמי ידו:

שהנשמה תלויה בו - שאם אמר ערך ראשי או ערך כבידי:

ת"ל נפשות - בנפש תלה רחמנא ואם העריך דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו:

ולא את המת - שאם אמר ערך מת זה עלי לא אמר כלום:

והעמיד והעריך - גבי עני שהעריך כתיב:

ד"א נפשות - למה נאמר שאם לא נאמר נפשות אלא נפש הייתי אומר אין לי אלא אחד שהעריך אחד כדכתיב (ויקרא כז) איש כי יפליא [נדר] בערכך נפשות דהיינו אחד שהעריך אחד:

דבר אחר נפשות - למה נאמר שאם אמר נפש הייתי אומר

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ד ב (עריכה)

אין לי אלא איש שהעריך בין איש ובין אשה דכתיב (ויקרא כז) איש כי יפליא בערכך נפשות דמשמע שהאיש מעריך נפש כל שהוא:

נפשות - דהכי משמע בערכך נפשות כל נפשות יכולות להעריך:

וכל שאינו בערכין - כגון טומטום ואנדרוגינוס דכתיב הזכר דמשמע זכר ודאי נקבה ודאית:

ערך סתום - שלא אמר ערכי עלי ולא אמר ערך פלוני עלי אלא אמר הרי עלי ערך:

שלשת שקלים - דכתיב ולנקבה שלשת שקלים וזהו פחות שבערכין:

מרובה לא תפסתה - דיש להקשות תפוס את המועט:

תפסתה מועט תפסתה - דאי מקשה לך תפוס את המרובה אינו חולק על דבריך אלא מוסיף דבכלל מרובה איכא מועט:

בהשג יד - שאם עני הוא ומך מערכך לא יעריכנו כהן בפחות משקל אבל דין ערך קצוב אין מועט מג' שקלים:

אלא קרא - בערכך למאי אתא הואיל וערך סתם אינו אלא ג' שקלים בלא קרא נמי ידענא דבלא כלום לא מיפטר ובציר מהכי לא מצי יהיב דהא אין ערך קצוב נקרא בפחות מיכן:

שאינו נידון בהשג יד - שאפילו אין ידו משגת לג' שקלים נותן ג' שקלים:

כמפרש דמי - דכיון דאמר ערך סתם עלי ויודע הוא שזהו פחות שבערכין ג' שקלים כמאן דאמר הרי עלי ג' שקלים דמי ולא דמי לאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי דהתם לא מוכחא מילתא דאין הכל יודעין את שנותיו אבל הכא דבר גלוי הוא שהרי לא תלה בשום אדם:

איכא דאמרי א"ר נחמן - להכי אתא קרא לומר שערך נקרא ודינו כשאר ערכין ונידון בהשג יד:

פשיטא - דמ"ש משאר ערכין:

קרי ביה ערך בערכך - ערך הוה מצי למכתב והוה מייתי ערך סתם ומדכתב ערכך למדרש נמי הא:

למימר קמן - להביא מנוול ומוכה שחין:

הא אפיקתיה להנך - לאחד שהעריך את מאה ולאשה שהעריכה:

שקול הוא - אי הוה כתיב נמי נפש הוו אתו כולהו בין דבר שהנשמה תלויה בו בין אחד שהעריך מאה ובין אשה שהעריכה דנפש משמע אשה ומשמע נפשות הרבה כענין שנאמר (במדבר לא) ונפש אדם מן הנשים ששה עשר אלף ואע"ג דמחד נפש לא מצינו למדרש ג' דרשות הוו אתו כולהו דהא שקולים הן ושוות ונשמעות ממקרא זה ולא מצית לאוקמה להא דרשא טפי מהא והי מינייהו מפקת הלכך כולהו אתו מיניה ונפשות איצטריך למנוול ומוכה שחין דלא תימעטינהו מנדר בערכין:

שקול - שוה דכל הדרשות שוות למשמע ממקרא זה ואין לך חומר בזו יותר מזו דנימא הך קא מרבה לחודה והך שקולין הן איכא נמי בב"ק (דף ג.) כי האי גוונא בשמעתא קמייתא:

לדמים - דאם אינו ענין לערכין דהא זכר ודאי בעינן תניהו ענין לדמים:

שנידון בכבודו - שנידון כולו אחר אבר אחד שכבודו תלוי בו שאם אמר דמי ראשו עלי נותן דמי כולו: ה"ג סד"א נדר בערכך נפשות כתיב כל שישנו בערכין נידון בכבודו אפי' כשאמר דמי ראשי עלי וכל שאינו בערכין כשאמר דמי ראשי עלי אינו נידון בכבודו דנפשות גבי ערך כתיב קמ"ל:

משמנין ביניהן - כמה שוה ויחלוקו דמיו ומבעיא לי אמאי נקט התם שותפין והכא משמנין:

וא"ר פפא - מאי טעמא דגבי פרה לא הקדיש אלא ראשה:

דהא מזדבן ריש תורא בבי טבחא - אבל ראש עבד וראש חמור אין דרך למכור הלכך לפלגיה זבניה לפלגיה אקדשיה:

ואין נידון בכבודו - דקתני הוא והקדש שותפין בו ולא הוי כוליה דהקדש:

והא עבד דאיתיה בערכין - כדקתני במתני' וקתני בהך ברייתא גבי עבד נמי הוא והקדש שותפין בו דאין נידון בכבודו:

אלא ל"ק - הך ברייתא דקדשי מזבח דאמר ראש חמור או עבד זה לדמי עולה אין נידון בכבודו דכי כתיב נפשות גבי ערכין כתיב דקדשי בדק הבית נינהו וכי קאמרינן אנו דנידון בכבודו אפילו טומטום שנדר דמיו בקדשי בדק הבית:

תפשוט קדושה בכולה - הואיל וחזיא להקרבה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ה א (עריכה)

תימכר לצורכי עולה ודמיה חולין - דהא לא אקדיש גופה:

חוץ מדמי אבר - שלא יקבל דמה כיון דנחתא ליה קדושת הגוף אינו רשאי למוכרה ואם מכרה אינה מכורה שהרי עולתו היא וכיון דלא נפקא לחולין דתמימה היא אין קדושה חלה על מעות האבר הלכך אינה מכורה וא"ת נמצא לוקח זה מקריב עולה חסירה אבר שאין אבר זה שלו הא פרכי' לה בפ"ק דתמורה (דף יא:) ומשנינן לה כגון דאמר הרי עלי עולה בחייה:

ואפילו למ"ד כו' - הכי אוקימנא בשילהי פ"ק דתמורה (דף יא:) דלא פליגי ר"מ ורבי יהודה אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו כגון מן הארכובה ולמטה: ה"ג לא קשיא ולא גרסי' אלא:

הא בקדושת הגוף - הא דקתני פשטה קדושה בכולה כגון דאקדשה קדושת הגוף דאמר ראש בהמה זו אקריב עולה וברייתא דלעיל דאין לקדשי מזבח אלא ראשה של פרה כגון דאקדשה לדמים דאמר ראש בהמה זו עלי לדמי עולה דומיא דעבד וחמור דלא שייכא בהו קדושת הגוף להקרבה:

והא מר הוא דאמר - בפ"ק דתמורה (דף יא:) הקדיש זכר איל דחזי לעולה ואקדשיה לדמי עולה קדוש קדושת הגוף והוא עצמו יקרב עולה דמיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף הואיל והוא חזי לגופיה ה"נ כי אמר ראש פרה לדמי עולה תיקדש לגופה (הוא) הואיל והיא חזיא תפשוט קדושה בכולה:

הא דאקדיש כוליה - לדמיו קדוש קדושת הגוף דליכא אלא חד מיגו:

הא דאקדיש חד אבר - כגון הכא דאמר ראש פרה לדמי עולה לא אמרינן מיגו דקדיש חד אבר קדשה נמי כולה ומיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף דתרי מיגו לא אמרינן יחד:

אבר נמי איבעויי איבעיא ליה למר - בשילהי פ"ק דתמורה (דף יא:):

הקדיש אבר לדמיו מהו - שתקדש כל הבהמה לגופה מי אמרי' מיגו דקדיש חד אבר לדמי קדיש לגופיה ומיגו דקדיש חד אבר קדשה כולה א"ד תרי מיגו לא אמרינן ואם איתא תפשוט ליה למר מהא ברייתא דלא דהא קתני אין להקדש אלא ראשה ואוקמה לה בקדשי מזבח ודקאמר לדמי:

בתם - דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף דהא חזי להקרבה וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בבעל מום קא מיירי דומיא דעבד וחמור דלא חזו לגופייהו:

דמי ראשי למזבח מי נידון בכבודו או אין נידון בכבודו - ויהיב פלגא דמים והרי אין לך בעל מום למזבח גדול מזה שהוא אדם וקא מיבעיא ליה ואמאי תיפשוט ליה מההיא דאין נידון:

מי אמרי' לא אשכחן - נדר בשום דוכתא דאין נידון בכבודו א"ד לא אשכחן לגבי מזבח כו':

נידון בהשג יד - גבי נדר ונדבה כי האי:

הקדיש שדה אחוזה - לדמי עולה:

מהו - היכי פריק ליה אי בעי למיפרקיה דהא פשיטא לן אי אקדשיה לבדק הבית הוה פריק בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דגזירת הכתוב הוא ואפילו היא שוה אלף זוז:

שדה אחוזה דמיפרקא - דהא לא אשכחן שדה אחוזה אלא לבדק הבית דסתם הקדישות לבדק הבית הלכך כי פריש לה למזבח לא פריק לה נמי אלא בהכי או דלמא לא אשכחן למזבח אלא בשויו דהא לא אשכחן קראי למזבח אלא בבהמות והנהו ודאי לא נתנה תורה קצבה לפדיונן אם הוממו והכא נמי אמרינן בשויו תיקו:

מתני' פחות מבן חדש נידר - אם אמר אחר דמיו עלי שהרי דמים כל דהו יש לו:

אבל לא נערך - שלא נאמר בפרשה אלא מבן חודש ומעלה:

גמ' נותן דמיו - כמה שהוא נמכר בשוק:

כר"מ - דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע דאין ערך לכלי דנפשות כתיב וגמר ואמר לשם דמים:

פשיטא דכר"מ - ל"ל למימר כמאן אזלא הא:

התם - גבי פחות מבן חדש פטרי רבנן משום דאיכא למימר אפילו אין אדם מוציא דבריו לבטלה הני מילי היכא דהוא יודע שדבריו בטילין אבל זה סבור היה שיש ערך לפחות מבן חדש כבן חדש והרי אין לו ונמצא הקדש טעות ודמים לא קאמר דליתיב דמי אבל גבי כלי ליחייב קמ"ל דר"מ היא ולא רבנן דטעמייהו דרבנן משום דאדם מוציא דבריו לבטלה ואפילו הוא יודע שדבריו זה בטילין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ה ב (עריכה)

ולרבי מאיר למאי איצטריך - הואיל ורב אליבא דר"מ אמר ולא לרבנן למאי איצטריך למימר דנותן דמיו פשיטא התם דאיכא למימר דטעה ולא אמר לשם דמים אלא סבור שיש לו ערך מחייב רבי מאיר הכא דודאי יודע שאין ערך לכלי לא כ"ש:

נותן דמיה - דאדם יודע שאין הקדש חל על דבר שאינו שלו וגמר ואמר לשם דמים:

תיקדוש מהשתא ואקריבנה - כשאקננה ולהקדיש גופה נתכוין דטעה בהכי אבל דמי לא קאמר הלכך לא ליתיב מידי דהא אין הקדישו חל על גופה ולדמים לא נתכוין:

קא משמע לן - דלא אמרי' דטעה אלא ודאי יודע שאין הקדישו חל על גופה ולדמים נתכוין:

והוא דאמר עלי - דמי בהמת חבירו זו עלי להקריב נותן דמים דבהמה גופה לא קאמר אבל דמים קיבל עליו:

אבל אמר זו - ולא אמר עלי אלא אמר הרי בהמה זו עולה לא אמר כלום:

מתני' עובד כוכבים נערך - אם אמר ישראל ערכו עלי נותן ערכו כפי שנים של עובד כוכבים:

אבל לא מעריך - אבל אם אמר העובד כוכבים ערכי עלי או ערך אחרים עלי לא אמר כלום:

ר' יהודה אומר מעריך - אם אמר על ישראל ערכו עלי:

[אבל] לא נערך - שאם אמר ערכי עלי אין לו ערך או אם אמר ישראל ערך עובד כוכבים זה עלי לא אמר כלום:

גמ' איש - משמע כל דהו:

הלכתיה דר"מ מסתבר - דאין העובדי כוכבים מעריכין:

וטעמיה לא מסתבר - דיליף טעמא מחרש שוטה וקטן ואיכא למיפרך התם משום דלאו בני דעה נינהו דהא אין נודרין נמי ואין מקדישין אבל עובד כוכבים דנודר ומקדיש דהא ר"מ מודה דנודר ונידר אימא נמי דמעריך אי לאו דהאי קרא דלא לכם ולנו דכתיב בספר עזרא שהיו עובדי כוכבים מתנדבין ורוצין לסייען בבנין בית שני ואמר להם נחמיה בן חכליה לא לכם ולנו לבנות כי אם לנו לבדנו:

טעמיה דר' יהודה מסתבר - דודאי מסתבר טפי לאוקמא מיעוטא דממעיט קרא בנערכין וריבויא במעריכין דהא טומטום ואנדרוגינוס דבני דעה נינהו כעובדי כוכבים ומעריכין ולא נערכין דמעטינהו קרא דכתיב הזכר מריבויא דה"י דרשינן זכר ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס:

והלכתיה לא מסתבר - דודאי אין מעריך משום דערכין לבדק הבית וקרא כתיב לא לכם ולנו לבנות:

אמר אבימי - הא דאמר רבי יהודה מעריכין לאו משום דליתיה לבדק הבית דהא כתיב לא לכם ולנו אלא קדוש ונגנז דאסור בהנאה:

אלא מעתה - הואיל ולאיבוד אזיל לא ימעלו בו דמיתהני מיניה לא ניחייב קרבן מעילה דהא תנן חטאות המתות הני חטאות דאמרי' בתמורה ולד חטאת ותמורת חטאת כו':

ומעות ההולכות לים המלח - דהוו כחטאת שמתו בעליה דאזלא למיתה ואם נהנה אדם מהם אינו חייב קרבן דלא קרינא ביה מקדשי ה' (ויקרא ה) הואיל ולאיבוד אזלי:

ואילו גבי קדשי עובדי כוכבים - תניא בשחיטת קדשים בפ' ב"ש (זבחים מה:):

במה דברים אמורים - דאין מועלין בקדשי עובדי כוכבים היינו בקדשי מזבח משום דגמרינן מעילה חטא חטא מתרומה מה תרומה אין מיתה נוהגת אלא בתרומת ישראל דבהדיא כתיב (שם כב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל אף מעילה אינה נוהגת אלא בקדשי ישראל:

אבל קדשי עובדי כוכבים של בדק הבית מועלין בהן - ומפרש התם מאי טעמא דכי גמרה מעילה חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדושת הגוף אבל קדושת דמים לא גמרינן מינה וטעם זה מצאתי מפורש בזבחים והוא עיקר שהרי בפירוש נשנה שם ומפי המורה שמעתי בקדשי מזבח דעובדי כוכבים אין מועלין בהם משום דמצינו חילוק בין קדשי מזבח דעובדי כוכבים לקדשי מזבח דישראל שאין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא כדאמרינן בשמעתא קמייתא דתמורה (דף ב:) אבל בקדשי בדק הבית דעובדי כוכבים לא מצינו חילוק הלכך מועלין בהן זה שמעתי וראשון עיקר קתני מיהת מועלין בהן אלמא אינו נגנז מדשייכא ביה מעילה:

אלא אמר רבא - ודאי לבדק הבית אתי ובימי עזרא היינו טעמא דשלחו להם לא לכם ולנו:

משום רפיון ידים - משום שלא היו מתכוונים לטובה אלא שיסמכו גם עליהם וישמעו לעצתם והם יאחרו הבנין עד שיסיבו את לב כורש שלא לבנותו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ו א (עריכה)

בתחילה - בתחילת הבנין אין מקבלין דשמא לרפיון ידים מתכוונין:

לבסוף - לחזק את בדק דאין לומר רפיון ידים מקבלין ל"א בתחילה כשלא היתה אימתן של עובדי כוכבים עליהן אין מקבלין אבל לבסוף מקבלין משום אימה וראשון עיקר וזה אינו טעם דהא כל ימי בית שני היתה אימת העובדי כוכבים עליהן ובתחילתו יותר מסופו וא"ת האי בתחילה נמי אמקדש ראשון קאמר א"כ מאי מותיב ליה לקמן מואגרת אל אסף וגו' דהיינו במקדש שני:

דבר המסויים - שנראה בעין אין מקבלין מהם דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו:

אמה כליא עורב - להכי נקט אמה דאמרי' בפרק בתרא דמנחות (דף קז.) הרי עלי ברזל לא יפחות מאמה על אמה לכליא עורב שהיו מביאין טבלאות של ברזל אמה על אמה ובהן מסמרות גבוהין אמה קבועין ומחפין בהן ראש הגג של היכל לגרש את העורבים שלא ישכנו שם כליא לשון שמגרש את העורבין כמו כייל דודבי כייל פרוחי דאמר במסכת נדה (דף יז. ע"ש) שהיה מגרש זבובין ממטתו בשעת תשמיש משום צניעות דאסור לשמש מטתו בפני כל חי. ל"א כליא עורב מונע העורבים כמו (תהלים מ) לא תכלא רחמיך:

ואגרת אל אסף שומר הפרדס וגו' - והיינו בתחילת בנין וקשקיל בדק הבית מכורש:

דלא הדרא בה - הואיל ותחילתו לטובה נתכוין שוב אינו חוזר:

מכריו - של תבואת עצמו:

אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה - שלמקום שתרומת ישראל הולכת תלך זו. ל"א שישראל אמר לי להפרישה וראשון שמעתי:

טעונה גניזה - ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש הילכך יגנז ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה כדתניא בכורות (דף נג.) אין מקדישים ואין מעריכין בזמן הזה ואם הקדיש בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו:

יגוד - יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה וישתמש במותר ויבננו בבית הכנסת:

לשמים - להקדש ובזמן הזה אין לו תקנה:

טעמא דשם כתוב עליה - דמוכחא מילתא דבלבו לשמים שהרי כתב עליה שמו של הקב"ה:

שם שלא במקומו אינו קדוש - כלומר אינו קדוש אלא מקום השם ואותה חתיכה תיגנז והשאר יבנה בבית הכנסת כי אמר בדעת ישראל הפרשתיה ל"א שם שלא במקומו כגון על גבי קורות וכלים לא קדיש דלא הוי מקומו אלא על הנייר ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו אבל שם לבדו הוי שלא במקומו ולא קדיש וראשון שמעתי והוא עיקר:

לשנותה - לצרכיו ולאחר זמן ישלם:

אבל לאחר - להלוותה לחבירו לא דלעצמו איכא למימר על מנת כן היקצה לצדקה שאם יצטרך יטלנה וישלם אחרת אבל חבירו לא אסיק אדעתיה:

לא שנו - דמותר לשנותה אלא דאמר סלע זו עלי לצדקה דכיון דאמר עלי וקיבלה באחריות לענין גניבה ואבידה כדידיה דמי:

אבל אמר הרי זו - ולא אמר עלי בעינא בעי למיתב:

כי היכי דליחייב באחריותה - דכיון דמשתמש הוי כשולח יד בפקדון וקמה לה ברשותיה לענין תשלומין אבל אמר עלי דבלאו הכי מיחייב באחריות לא ישתמש:

אלא ל"ש - ומותר:

לא נדר צדקה - דסתם נדר דמי עלי לב"ה:

בבל תאחר - והכי משמע נדר הוא הצדקה דקאי עליה בבל תאחר כנדר דקאמר בפרק קמא דר"ה (דף ו.) בפיך זו צדקה:

לשמעתא - דהאומר סלע זו לצדקה כו':

אתון הכי מתניתו לה - דרב נחמן מותר לשנותה סתמא קאמר ורבי אמי פירשה בין לעצמו בין לאחר ורבא הדר פירשה בין עלי בין הרי זו אנן בהדיא מתנינן כו' ופירושה כדרב נחמן:

' -

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ו ב (עריכה)

רבי ינאי. גבאי הוה ויזיף מעות הצדקה לצורכו ופרע:

דכמה דמשהי - רבי ינאי דלית ליה זוזי למפרע ניחא להו לעניים:

דמעשה - רבי ינאי לציבורא ואמר דלית ליה מעות לחלק לעניים וכופה אותם לצדקה ואיכא רווחא לעניים:

מנורה - כמשמעה:

נר - קרוישוי"ל של כסף או של זהב:

מדאמר ר' אסי כו' - כלומר מדנקט ר' אסי עובד כוכבים דפעי וצועק למה שניתם ממה שנתתי מכלל דישראל דלא פעי שרי לשנויי לדבר מצוה דאי בישראל אסור ל"ל למנקט עובד כוכבים:

שלא נשתקע שם בעליה ממנה - שעדיין אומרים זו היא מנורה נדבתו של פלוני עובד כוכבים:

אסור לשנותה - דפעי:

ולמאי - קאמר ר' אסי דאסור לשנותה אילימא כו':

שעזרק - עובד כוכבים היה:

לא שכיח - שעזרק במתא דליפעי שסוחר היה ומחזר בעיירות:

מתני' הגוסס והיוצא ליהרג כו' - מפרש בגמרא טעמא:

ר"ח בן עקביא - איוצא ליהרג פליג אבל בגוסס מודה דכתיב (ויקרא כז) והעמיד והעריך אותו וגוסס לאו בר העמדה והערכה הוא:

שדמיו קצובין - בפרשה ערכין אבל אנודר מודה דהא כנמכר בשוק בעי למשיימיה וזה אינו נמכר בשוק כלומר שאין אדם קונהו ויפסיד מעותיו:

נודר ומעריך כו' - ובגמרא מפרש מאי קא אתי ר' יוסי למימר הא ת"ק לא אמר אינו נודר שאם אמר דמי פלוני עלי יפטר דהא לא נידר קאמר:

גמ' אלא לא נערך אמאי לא - הרי דמיו קצובין:

כל חרם לא יפדה - מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון:

למומתין בידי שמים - כגון האי דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת והך מיתה ליכא למימר בידי אדם דהא אמרי' בפ"ק דסנהדרין (דף טו:) מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו:

שלא ניתנה שגגתן לכפרה - כגון מגדף ומקלל אביו דאם עשה בשוגג אינו בקרבן ולא בגלות:

מיתות קלות - כלומר דקלות להך מילתא שניתנה שגגתן לכפרה כגון רוצח דשגגתו גולה ועובד ע"ז ומחלל שבת ובא על הערוה דשגגתו חטאת:

כולי עלמא לא פליגי - דודאי נדרו נדר והקדישו הקדש ומעריך את אחרים דהא בר דעה הוא:

מלוה על פה - כגון זה שהזיק ולא עמד בדין על כך קודם למיתה: תשלומי נזק כתובין בתורה ומדאורייתא משעבד ליה בעל כרחיה:

ואיכא דמתני לה - להא דרב יוסף ורבה:

חייב - דבר דעה הוא:

פטורין - דאין לו דמים ועומד הוא ליחבל וכל הנך איכא ליהרג בדיני ישראל קאמר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ז א (עריכה)

לחזרת עמידת ב"ד - שאין אתה יכול להחזירו לב"ד ולעמוד בדין על מה שחבל שאין מענין את דינו:

מכלל דת"ק סבר כו' - בתמיה:

והרגו - השור הרג את החופר:

פטור - בעל השור:

חייבין לשלם - אלמא מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וקשיא למאן דאוקי פלוגתייהו דרבי יוסי ות"ק דמתני' באם הזיק דא"כ קשיא סתמא אסתמא ואיכא דמותיב הך תיובתא לר"ש בן אלעזר אבל פליאה בעיני היאך יכול להקשות הא ר"ש תנא הוא ופליג:

בשעמד בדין - קודם שמת וחייבוהו לשלם לפיכך גובה מן היורשין דכיון דדינו חרוץ לשלם ה"ל כמלוה בשטר:

והא תני חגא מת וקברו - השור בבור כגון שהפיל עמו חוליא ואפ"ה חייבין יורשין:

והילכתא - הא דקתני יורשין חייבין כגון דייתבי דייני אפומא דבירא וחייבוהו מיד לשלם:

מזין עליו - זורקין בשבילו דם חטאתו ואשמו ולא הויא כחטאת שמתו בעליה כל זמן שלא נהרג:

חטא בשוגג באותה שעה - שיצא ליהרג כגון שראה חלב וכסבור שומן הוא ואכלו:

אין נזקקין לו - שיפריש קרבן ליקרב:

מפני שאין מענין את דינו - שימתינו מלהורגו עד שישחטו הזבח ויזרק הדם שעינוי הדין הוא:

רישא נמי - דקתני כשחטא קודם לכן מזין עליו הרי ממתינים לו עד שישחט ויזרק:

מתני' אין ממתינין לה עד שתלד - אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא הוא:

ישבה על המשבר - קודם שנגמר דינה:

ממתינין לה עד שתלד - דכיון דעקר ונע ממקומו גופא אחרינא הוא:

נהנין בשערה - ובגמ' מפרש טעמא:

אסורה בהנאה - כדקי"ל (פסחים דף כב:) ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה של כלום:

גמ' לרבות את הולד - קס"ד משניהם יליף מדה"ל למיכתב ומתו ואנא ידענא דאין ומתו פחות משנים:

שניהם - מיותר לדרשה:

שניהן שוין - הנואף והנואפת יהו בני עונשין אבל אם היתה היא קטנה והוא גדול או הוא קטן דלאו בר עונשין והיא גדולה ובת עונשין אין הגדול נהרג: ומשני אנו מגם ילפינן:

לידי ניוול - שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא:

נוחל - אם נפלה לו ירושה בו ביום ובו ביום מת מנחילה לקרוביו מאביו:

ואמר רב ששת - האי נוחל ומנחיל ליכא לאוקומי בנכסי אביו דא"נ לא אתיליד איהו הוו ירתי קרוביו נכסי אביו היכא דאין בנים:

אלא נוחל בנכסי אמו - אם מתה בו ביום ואפי' הוא מת בו ביום נוחל נכסי אמו ומנחילן מכחו לאחיו מאביו שאינן בני אמו דאי לאו הוא הוו ירתי לה קרוביה ולא אמרי' נפל הוא ואינו בן נחלה:

אבל עובר - אם מתה מעוברת לא ירתי לה קרובי העובר דהוא מת ברישא:

ומשני ה"מ - דהוא מיית ברישא לגבי מיתה כשהיא מתה מיתת עצמה: ופרכינן וגבי מיתה מי מיית הוא ברישא והא הוה עובדא ופרכיס לאחר מיתת אמו:

זנב הלטאה - אם חותכין אותה מפרכסת החתיכה ואע"פ שאין בה חיות:

ומקרעין את כריסה - דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין ז ב (עריכה)

מחתך בבשר בעלמא הוא - ואין חיוב אלא בחובל בחי דמוציא דם:

(נהנין בשערה. רגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית): פיאה - קליעה:

מת אסור בהנאה - דכתיב ותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה במסכת ע"ז באין מעמידין (דף כט:):

בפיאה נכרית - לאו שערה ממש קאמר אלא שהיתה לה פיאה משיער אשה אחרת קשורה לשערה [דרגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית] ואמרה תנו אותה לבתי וקמ"ל מתני' דאע"ג דקשורה לה כיון דאמרה תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דתיהוי כגופה לאיתסורי בהדיה וכנטולה מחיים דמיא:

שער נשים צדקניות - של עיר הנדחת שלא הודחו עמה מהו ואמר רבא התם בחלק (דף קיב.) פיאה נכרית שקשרה הצדקת לשערה קא מיבעיא ליה אי כגופה היא וניצול אי כממונה וקי"ל (שם) צדיקים שבתוכה יוצאין ממנה ערומים וכל ממונם נשרף דכתיב ואת כל שללה תקבוץ וגו' אלמא מספקא ליה אי כגופה אי לאו כגופה ותיפשוט ליה מהכא דגופה הוא דטעמא דאמרה תנו כו':

קשיא ליה לר"נ - הא דמוקמינן למתניתין בפיאה נכרית והא דומיא דבהמה קתני וכו':

אלא א"ר נחמן - לעולם שערה ממש ודקשיא לך איסורי הנאה נינהו ל"ק דשיער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמי לשיער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה כדאמר בפסחים בפ' כל שעה (דף כב:) ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבילה ואסורה באכילה ומה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו לאחר גמר דינו אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כו' והילכך כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה:

תני לוי כוותיה דרב - דמוקים לה בדאמרה תנו ובפיאה נכרית:

מתה - ולא אמרה תנו אין נותנין כו':

פשיטא - דמש"ה אין נותנין שהמת אסור בהנאה אלא ודאי ה"ק שנויי המת כגון פיאה נכרית אסורין בהנאה ולהכי קתני להאי מפני משום דקא בעי לגלויי עלה דלאו בשערה ממש קא מיירי:

בהמה שנהרגה אסורה בהנאה - אפי' שערה:

פרק שני - אין נערכין

מתני' אין נערכין פחות מסלע - שאפי' עני הנדור בהשג יד לא יתן פחות מסלע:

ולא יותר על חמשים - דזהו גדול שבערכין הכתובין בפרשה:

נתן סלע - בן עשרים שערכו חמישים והיה עני ונתן סלע לערכו דעני נידון בהשג יד והעשיר פטור:

נותן חמשים - דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו ועני המעריך את עצמו והעשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדילפינן לקמן בפ' השג יד (דף יז:):

היו בידיו חמש סלעים - עני בן עשרים שהעריך עצמו והיה לו ה' סלעים:

גמ' ההוא לכל ערכין שאתה מעריך הוא דאתא - שאפי' עני שבעניים לא יתן פחות ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב דכתיב על פי אשר תשיג:

יד הנודר ולא יד הנידר - שעני שהעריך את העשיר נותן ערך עני:

לאו ממילא שמעינן מינה כו' - אע"ג דקרא להכי אתא ולא יד הנידר מיהו על פי אשר תשיג כתיב וממילא שמעת דהיכא דידו משגת שקול מיניה:

ונתן ד' לשניה - על פי כהן יצא ידי שניהן ואפי' לרבנן הואיל ויהב לשניה ברישא:

מה שגבה גבה - והילכך כי יהיב לראשונה כל מה דאית ליה יהיב לה ולשניה ליכא למימר אמאי לא יהב כולהו חמש משום דבעידנא דיהב לשניה משתעבד לה לראשונה דהא אפילו מאי דיהיב לה לאו דידה הוא: