רבינו גרשום על הש"ס/ערכין/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]


הכל מעריכין. בין לעצמן בין לאחרים כגון ערכי עלי או ערך פלוני עלי וחייב בערכו לפי שניו:

ונערכין. שיכול אדם לומר [עליו] ערך פלוני עלי ונתפס הערך וחייב המעריך לתת ערכו:

נודרין. שיכול לומר דמי עלי או דמי פלוני עלי:

[ונידרין. הנודר נמי (זה) שנודר ואומר דמי פלוני עלי אין לו קצבה אלא שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ונותן דמיו:

ולא מעריכין] מפני שאין להם דעת. דבעינן איש שיודע להפלות לשם מי הוא מעריך או נודר:

גמ' לאתויי מופלא הסמוך לאיש [היינו] תינוק בן שתים עשרה שנה ותינוקת בת י"א שנה שסמוכין למצות ונדריהן נבדקין אי הוי מופלא שיודע לשם מי הוא נודר או מעריך הוי נדר אבל קודם לזמן הזה אע"ג דהוי מופלא לא הוי נדר דחשיב כקטן ולאחר זה הזמן אע"ג דלא הוי מופלא הוי נודר:

ומנוול ומוכה שחין. שאין בהן דמים שאין אדם רוצה לקנותן:

קמ"ל בערכך נפשות. דאפילו נפש כל דהו כי הני דלא חשיבי נערכין:

נודרין לאיתויי מאי. [כלומר] אי לאיתויי מופלא הא שמעינן ליה מהכל דנערכין אלא לא איצטריך הכל לנודר אלא משום הכל דנידרין דהכל משמע אכולה בין אנערכין בין אנודרין בין אנידרין:

[אלא] לאיתויי פחות מבן חדש. דנידר ואע"ג דקתני ליה בהדיא במתניתין תני והדר מפרש (בגמרא) [במתני'] דמהכל מייתי ליה ואי אמרת מאי שנא‏[1] (דמהאי דקאמר) תני והדר מפרש [הכי מצי למימר בין אטומטום בין אחרש בין העובד כוכבים תני והדר מפרש] [י"ל] אין הכי נמי אלא אגב דבן חדש כתיב באורייתא קא מרבי לפחות מבן חדש אע"ג דאינו נערך ולא מעריך נידר:

הכל סומכין. קא בעי למידרש השתא כולהו הכל לריבויא:

יורש סומך ומימר. שאם הקדיש אביו זבח ומת קודם שסמך עליו יורש סומך על קרבן אביו:

[ויורש יכול להמיר קרבן אביו. קרבנו וסמך ידו על קרבנו ולא על ראש קרבן אביו:

ויליף תחלת הקדש. דהיינו תמורה דקא משוי לה השתא להא תמורה כהקדש:

מסוף הקדש. היינו סמיכה ותכף לה שחיטה ומיכלייא הקדש וכי היכי דמסמיכה ממעט יורש הם הכי נמי מתמורה]:

המר ימיר. [המר] רבויא הוא דסגי למימר אם ימיר [וילפי סוף הקדש מתחלת הקדש ילפי סמיכה מתמורה:

קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים כו'. דתלתא קרבנו כתיבי בסמיכה גבי שלמים קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים דאין קרבן עובד כוכבים טעון סמיכה קרבנו ולא קרבן חברו דאין אדם סומך על קרבן שאינו שלו קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה:

[2] ולר' יהודה הכי לא לאתויי אשה] לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה. שאם יש ב' או ג' חבירין בקרבן כלן סומכין עליו. עובד כוכבים וחברו מחד קרא נפקא דהיינו שאינו שלו:


דף ב עמוד ב[עריכה]


[אינו מדבר אלא בלשון זכר. דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו]:

מה סופינו לרבות את האשה. כלומר מנין יש לנו סופינו לרבות את האשה שעושה תמורה ת"ל המר ימיר:

[ורבנן. מרבי אשה מוי"ו דואם]:

לשמור תפלין. כהלכתן:

הניחא למ"ד כולן תשלומין זה לזה. הא דתנן מי שלא חגג ביו"ט הראשון חוגג והולך את כל הרגל ויום טוב האחרון ואיפלוג התם תרי אמוראי דמר אמר כולן תשלומין זה לזה דכולהו בני חיובא נינהו ואע"ג דלא חזי בראשון איחזי בשני שני נמי בר חיובא הוא דאי לא עבד בשני מחייב לשלומי בשאר יומי ומר אמר כולן תשלומין דראשון הן דמאן דחזי בראשון ולא עבד משלם בשאר יומי אבל אי לא חזי בראשון אע"ג דחזי בשאר יומי לאו בר חיובא הוא:

שנאמר יראה יראה דכתיב יראה וקרינן יראה מה הבא לראות (את) הקדוש ברוך הוא שהוא רואה לעולי רגלים הוא בשתי עיניו [ישתבח זכרו לעד ולנצח] אף אותן שבאין ליראות יחזו בב' עינים:

ואיכא דאמרי מהכא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה כלומר יראה את המקום ואת הבאים שם ויראה לבאין שם:

מה לראות כו' ואיכא דאמרי מה לראות בב' עיניו היינו [כהן] שסומא באחת מעיניו שאינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף הבא לראות בב' עיניו [למ"ה:

כמשנה ראשונה. כבית הלל פטור מן הראיה:

כמשנה האחרונה. דחזרו בית הלל להורות כבית שמאי חייב בראיה ואע"ג דעדיין לא הוי בר חורין כיון דסופו בחירות חייב בראיה]:

שהגיע לחינוך. שחייב בתקיעת שופר כחינוך האמור (בערב) [בפ' יום] הכפורים (דף פב.):

הכל חייבין במגילה והכל כשרין לקרות. שכל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן:


דף ג עמוד א[עריכה]


מה ת"ל איש איש ב' פעמים כי יהיה זב מבשרו:

למעוטי קטן מכרת. על טומאת מקדש וקדשיו:

כשהוא אומר צרוע הרי כאן ב'. כלומר צרוע כל שהוא צרוע בין איש בין אשה א"כ מה ת"ל איש לענין של מטה והצרוע אשר בו הנגע דאיש פורע ופורם ולא אשה פורעת ופורמת ואי (אמרת) [קשיא] מה צורך לרבות אשה מצורע הא בהדיא כתיב בנגעים אשה דכתיב ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו' הא לא קשיא הא בנגע טהור הוא:

הכל רואין את הנגעים והכל כשרין לראות. חדא היא אלא משום דלא תני להו גבי הדדי קתני תרוייהו ואיכא דאמרי הכל רואין את הנגעים הכל יכולין לראות הנגעים אע"פ שאינן בקיאין. והכל כשרין לראות את [הנגעים] אע"ג שהמקרא תלוהו בכהנים למ"ה:

הא דמסברי ליה וסבר שאומרין לו לך ראה אם כך וכך הן עשויין ומבין ורואה:

הכל כשרין לקדש. ליתן אפר חטאת בתוך המים:

[ר' יהודה מכשיר בקטן כו'. מפורש טעמייהו במסכת יומא:

ערל. שמתו אחיו מחמת מילה:

הכל שוחטין. תרי הכל שוחטין איכא במתניתין קמא דשחיטת חולין]:

ישראל מומר. מומר לדבר אחד:


דף ג עמוד ב[עריכה]


לאתויי מנוה היפה לנוה הרע דאע"ג דאית ליה בחוצה לארץ נוה יפה ובא"י נוה רע:

עבד שברח מחו"ל לארץ אין רבו יכול להוציאו משם:

הכל מעלין לירושלים אע"ג דירושלים נוה הרע כדאמרינן במסכת כתובות מנין לישיבת כרכים שהיא קשה שנא' ויברכו הקהל את כל העם המתנדבים וגו':

והשתא בעי‏[3] אותו כי היכי דאמר הכל מעריכין כהנים ולוים וישראלים הם הכי לכל הני הכל דתנינן ושרי בעי אותו כי הכל חייבין בסוכה כהנים לוים וישראלים פשיטא אי הני לא מחייבי מאן מחייב:

אף סוכה בין ביום ובין בלילה והני כהנים הואיל ואי אפשר להו למיתב בה ביממא דטרידי בעבודה בלילה ליפטרו קמ"ל:

אף סוכה איש ואשתו. וכהנים בעו למיהבי פרושים משום דבעו למעבד עבודה ברגל:

[והני כהנים הואיל] ואישתרי כלאים לגבייהו דכתיב ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן ומדשש כיתנא תכלת עמרא:

ולבש הכהן מדו בד. ואמרינן [מדו] כמדתו שצריכין ליגע עד קשרי אצבעותיו וכתיב והיו על בשרו שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין בשרו:

שערו היה נראה בין ציץ למצנפת. אלמא הוי מקום פנוי [לבר] ממצנפת להניח שם תפלין:

והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיובל כדתנן בפרק בתרא דמסכתין הכהנים והלוים מוכרין לעולם אפילו בשנת היובל עצמה וגואלין אפי' קודם ב' שנים אע"ג דכתיב כי מספר שני תבואות:


דף ד עמוד א[עריכה]


וגואלין לעולם. וכדמפרש התם:

קמ"ל. דאיתנהו במצות דראש השנה מ"ט אע"ג דליתנהו בהשמטת קרקע איתנהו בהשמטת כספים ובשילוח עבדים בישראל:

ואכלו אותם אשר כופר בהם. מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים והא אכילה חובה היא ולא תיבעי [זימון] (ברכה) קמ"ל ואכלת ושבעת בשביעה תלה רחמנא והא איתנהו:

לא צריכא דקא אכלי כהנים תרומה. תרי כהני וחד זר אכיל חולין:

כל כהן ששוקל. מביא מחצית השקל לתרומת הלשכה:

אינו חוטא. ואם אינו שוקל אינו חוטא שהרשות בידו:

דורשין מקרא זה. להנאת עצמן לפטור מן השקלים:

[שלנו הן. שבאין מתרומת הלשכה היאך אנו יכולין לוכל מהן]:

ולבן כובדי. אמאי אמר אינו חוטא כיון דלא מחייב הא קא מעייל חולין לעזרה הנהו קרבנות הלקוחין משקליהן:

דמסרי להו לצבור. להנהו שקלים מתנה לצבור הא לאו הכי לא מצו מייתו:

א"ל אביי האי. קרא וכל ערכך לאו להכי אתא אלא להכי אתא דכל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותי' משקל. שאם העריך אדם את חברו ואינו ידו משגת ליתן שקל אינו נותן כלום אבל אם לאחר מיכן העשיר ישלם ערכו משלם אבל אם משיג ליתן שקל ונתן אפי' העשיר אח"כ אינו נותן יותר:

אלא אמר אביי איצטריך. למימר כהנים דסד"א כו':

א"ל רבא אלא מעתה גבי איל אשם [דכתיב והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים] הכי נמי נימא הואיל ואקיש ערכין לאשם נימא כל דאיתיה בערכין איתיה באיל אשם:

[אלא אמר רבא. איצטריך למיתנא כהנים דס"ד] דישראל לפני כהן משום דכתיב בפרשה דבר אל בני ישראל:

קמ"ל. דכהנים נמי בכלל ישראל:

[ערך סתם. מפרש‏[4] אמר מר לקמן האי וכולה ברייתא]:

ערך כולו הוא נותן. היכא דאמר ערכי עלי:

ואינו נותן ערך אבריו. כדתנן [אמר] ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום אבל אם העריך אבר שהנשמה תלויה בו כגון ראשו או לבו חייב ליתן ערך כולו משום דכתיב בערכך נפשות:

נפשות ולא את המת. מעריך אתה את שנפשו בו ואי אתה מעריך את המת:

[וגוסס אינו בהעמדה]:


דף ד עמוד ב[עריכה]


לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים. שנודרים ויכול אדם לומר דמיו עליו:

ת"ל והיה. מן והיה מרבה ליה לדמים שיהא בדמים ומן ערכך הזכר ואם נקבה ממעט ליה מערכין:

[תפשת מרובה לא תפשת. דאימא מועט:

תפשת מועט תפשת. דאפי' אי איכא מאן דאמר מרובה תפשת דיש בכלל המרובה מועט ולא סתר דבריך]:

בהשג יד כתיב. [וכדאמרן] לעיל:

ואלא קרא למה לי. כיון דמן תפשת מועט שמעינן פחות שבערכין בערכך למה לי:

לומר שאינו נידון בהשג יד. שאם אין לו אלא שקל שנותנהו ויהא פטור מכאן ואילך אלא חייב הוא בערך שלם משום דכמפרש שלשת שקלים דמי:

[ואיכא דאמרי. כו':

פשיטא. דהא ערך סתם קאמר וראוי לידון בהשג יד:

מהו דתימא כו' כדבעינן למימר לקמן דאיצטריך למנוול ולמוכה שחין:

והא אפיקתיה. לנפשות להנך לאין לי אלא אחד שהעריך אחד כו' ולאשה שהעריכה כו']:

הנך לא צריכי קרא דשקול הוא. [ויבאו כולם]. כלומר דמהיכא דילפינן דאחד מעריך [אחד] מן איש כי יפליא [בערכך] הני נמי שקולים למילף נמי (מאדם) [מאיש] דמה לי אחד שהעריך אחד או אחד שהעריך מאה. דכי היכי דאחד שהעריך אחד קדיש ערכו הכי נמי קדיש כי ערך מאה וכי היכי דאיש מעריך [איש] אף אשה מעריכה דהשווה הכתוב אשה לאיש. ודבר שהנשמה תלויה בו נפיק מנפש ומת וגוסס נפקי מוהעמיד:

אייתר ליה נפשות למנוול ומוכה שחין:

לומר שנידון בכבודו של אבר. שאם אמר נמי דמי אבר אחד עלי נידון לפי חשיבות האבר אם הוא אבר שהנשמה תלויה בו נידון לפי דמי כולו ואם לאו לא אמר כלום:

הוא והקדש שותפין בו. כלומר הואיל וראשו הקדש והגוף שלו ואינו יכול לחלוק הראש מן הגוף שניהן שותפין בו ואינן יכולין למוכרו ולחלוק דמיו מפני חלק ההקדש שהרי יש בו מעילה:

משמנין ביניהן. הואיל וחולין הוא מוכרין [אותו] וחולקין דמיו או יפדה האחד חלק חברו:

אין לו להקדש אלא ראשה. הואיל ועשוי הוא למכור ראש של בהמה ולא הגוף בבית הקצבות:

ואין נידון בכבודו. דלא הוי כוליה הקדש אע"ג דנשמה תלויה בראש:

הא בקדשי מזבח כו'. כלומר הא דאמר שניהן שותפין דאקדשיה קדושת מזבח:

והא דאקדשיה בקדושת בדק הבית נידון בכבודו דהיינו דומיא דערכין דהוו קדושת בדק הבית:


דף ה עמוד א[עריכה]


יכול תצא. שאר הבהמה לחולין:

בהוייתה תהא. בקדושתה תהא:

חוץ מדמי אותו אבר שבה. שהקדיש שדמיו יהא קדוש:

הא בקדושת הגוף הא בקדושת דמים. אי אקדשיה לראש בהמה בקדושת דמים למזבח שימכר ויקח בדמיו קרבן למזבח ודאי אין לו אלא ראשה דאפשר למכור הראש לבדו. אבל אי אקדשיה קדושת הגוף [ליקרב הוא עצמו למזבח הוא ואי אפשר לחלוק הראש מן הגוף] פשטה הקדושה בכולה דאי אפשר לשחוט הראש לשם עולה והגוף לשם חולין דהא אין שוחטין חולין בעזרה:

[והא מר הוא דאמר. רבא במסכת תמורה הקדיש זכר לדמיו שאמר דמי זכר זה עולה קדוש קדושת הגוף (עז) והזכר עצמו קדוש הואיל וראוי למזבח הכא נמי הואיל וראויה האי פרה לקדשי מזבח כיון דאקדשה קדושת דמים תהא קדושת מזבח ותפשוט קדושה בכולה:

הא דאקדשה כולה. לקדושת דמים קדשה קדושת הגוף:

הא דאקדיש חד אבר. לקדושת דמים לא קדיש קדושת הגוף:

מהו. מי קדש קדושת דמים או קדושת הגוף דומיא דחמור דלא קרב למזבח:

דמי ראשי לגבי מזבח. אין לך בעל מום לגבי מזבח יותר מאדם]:

מקמי דאשמעה להאי מתניתא. ראש חמור:

נידון בכבודו. דאבר ויהיב דמי כוליה גופיה למזבח:

לא אשכחן. דקדוש בערכין דאין נידון בכבודו או דלמא לא אשכחן בעל מום לגבי מזבח דנידון בכבודו וכדתרצינן (התם) [הכא] בבעל מום דומיא דחמור:

[נידון בהשג יד. כדאמרן לעיל]:

נותן דמיו. שוויו:

[האומר ערך כלי עלי]. דאין ערך לכלי מן התורה. נותן דמיו. כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה:

פשיטא. מאי דסבירא ליה בערך פחות מבן חדש סבירא ליה בערך כלי ולר' מאיר אמאי איצטריך. הא דרב גידל הא אשמעינן חדא זימנא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:


דף ה עמוד ב[עריכה]


ס"ד טעמא דר' מאיר דגזר ערך פחות מבן חדש אטו בן חדש דאי פטרת ליה מערכין פחות מבן חדש זימנין דמעריך בן חדש וסבר הכי נמי פטרנא. אבל בערך כלי דליכא למיטעא אימא לא ליתן דמיו קמ"ל:

כמאן כר' מאיר. דהכא נמי נימא אדם יודע שאין אדם מקדיש בהמה שאינה שלו וגמר ואמר לשום דמים:

תיקדוש מהשתא. אע"ג שאינה שלי לכשאקחנה אקרבה ולא מקדשה לדמיה אלא אדעתה למיקרבה ולא קדשה לא להקרבה ולא לדמים קמ"ל דקדשה לדמים]:

והוא דאמר עלי. כשאמר על בהמת חברו בהמה זו עלי הקדש נותן דמיה אבל אמר בהמה זו הקדש פטור מכלום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

וכי מאחר שמקרא וכו'. כלומר איש מרבה עובדי כוכבים ובני ישראל ממעיט מפני מה כו':

מפני שריבה. במעריכין יותר מן הנערכין שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין:

ואי אמרת אוקי חרש שוטה וקטן כנגד טומטום ואנדרוגינוס והוו להו נערכין טפי ממעריכין הא לא קשיא [כולהי תלת] חרש שוטה וקטן חשיבי להו כחד דלית בהו דעה ועוד ריבה [במעריכין] עובדי כוכבים יותר מבנערכין שהרי טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרין ומעריכין ועובד כוכבים [נמי] נודר ונידר [הלכך עדיף] לאפוקי חרש שוטה וקטן דאינן נידרין:

הלכתא דר' מאיר מסתברא. [מימרא דר' מאיר] נראה עיקר [טעמו אין נראה עיקר:

הלכתא דר' מאיר מסתברא. דאינו מעריך דכתיב] לא לכם ולנו לבנות בית כלומר הנהו סנבלט וטוביה דהוו עובדי כוכבים לא הניחום לבנות ולהקדיש לצורך בדק הבית:

אלמא דעובדי כוכבים אין מעריכין דערכין נמי לבדק הבית הן אבל נערכין שישראל יכול להעריכן דהוי ממון ישראל:

[טעמיה לא מסתברא דקא מייתי לה מחרש שוטה וקטן. דקאמר שהרי חרש שוטה וקטן נערכין ולא מעריכין דלמא משום הכי לא מעריכין דלאו בני דעה נינהו אבל עובד כוכבים דבן דעת הוא איכא למימר דמעריך:

דקא מייתי לה מטומטום ואנדרוגינוס. דאע"ג דבני דעה נינהו מעטינהו רחמנא מנערכין משום זכר ודאי ונקבה ודאית אבל מעריכין דבני דעה נינהו אף עובדי כוכבים נמי כיון דבני דיעה נינהו מעריכין אבל לא נערכין דהא מעטינהו רחמנא נמי מבני ישראל:

הלכתא לא איסתבר. דהא כתיב לא לכם ולנו:

מאי עביד ליה. משמע דאין ערכן נכנס לבדק הבית. קסבר ר' יהודה אין ודאי מעריכין אמר רב חסדא וערכן נגנז שלא יפול לבדק הבית משום דכתיב לא לכם ולנו:

אלא מעתה. כיון דערכן נגנז לא ימעלו בו:

לא נהנין ולא מועלין. אם נהנה מהן]:

אלמה תניא. במסכת מעילה גבי קדשי עובדי כוכבים בד"א בקדשי מזבח דאין בהן מעילה אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן והני נמי אי נגנז כמעות ההולכות לים המלח דמי ולא ימעלו בהן:

אלא אמר רבא. לעולם סבר ר' יהודה ערכן קדוש כשאר הקדש ויש בהן מעילה ומה טעם לא לכם ולנו לבנות משום רפיון ידים שמא אם יתנדבו הן וירצו לבנות עמהם יהיו מבטלין אותם שאין לבם לשמים כדכתיב ויהי עם הארץ [מרפים ידי עם יהודה] וגו':


דף ו עמוד א[עריכה]


הא בתחלה הא בסוף. שאם אמר בתחלה רוצה אני להתנדב אמרי' לו שאין אנו מקבלין אותה אבל אם התנדב מקבלין אותה והיינו בסוף:

אפי' מים ומלח. דודאי למכירה עומד ולא יהא נראה בבנין אפי' הכי אין מקבלין:

דבר המסויים. שהוא נראה בבנין אין מקבלין [מהם] משום לא לכם ולנו ועוד שמא יתחרט בו במה שנדר וירצה שיחזירוהו לו. אבל דבר שאינו מסויים ועומד למכירה מקבלין מהן. והאי דאמר אמה כלי עורב כלומר הא וכל דכותיה דהוי דבר הנראה:

אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה. אלמא דמקבלין מהם דבר מסויים:

שאני מלכותא דלא הדרא בה. מאחר דיהיבה לא חיישינן שיבקש שיחזירו' לו [דאמר שמואל וכו':

מכריו. של עצמו]:

אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה. שאני רוצה לעשו' ממנה מה שישרא' עושה תנתן לכהן:

שמא בלבו לשמים. שמא לדעת כן הפרישה שתהא קדושה קדושת גבוה כגון שיקנו ממנו עולה שתהא כולה לגבוה ואין רצונו שיאכלה כהן:

ושם [הקדוש] כתוב עליה. קודם לכן:

יגור. יקוץ [מן הקורה מקום השם וישתמש במותר לצורך ביהכ"נ:

שמא בלבו לשמים. כדאמרן ולא שיהנה אדם ממנה:

והא קמ"ל. כלומר משום רישא איצטרי' לאשמועי' דאית ביה רבותא]:

דשם שלא במקומו. [שלא במקום] הראוי לכתוב כגון בספר או במקום כבוד לא קדוש כדתנן כו':

מותר לשנותה. ללוותה לצרכיו ולפורעה אחר זמן:

סבור מינה לעצמו מותר ללוותה דהוא אינו מאחרה שהרי הוא הקדישה אבל לאחר לא דלא איכפת ליה ומאחרה:

לא שנו דמותר לשנותה אלא דאמר עלי דכיון דניתחייב באחריותה ודאי פורעה:

כי היכי דליחייב באחריותה. דהיינו הנאת הקדש:


דף ו עמוד ב[עריכה]


אלא לא שנא. דבין אמר עלי ובין אמר זו מותר לשנותה:

צדקה הוי כנדר לעבור עליה בבל תאחר:

והא ר' ינאי. דהוה גבאי יזיף לעצמו ופרע אע"ג דבאתה לידו:

דכמה דמישתהי. שאינו יכול לפורעה ואין בכיס צדקה מעשה לרבים דלית בו צדקה ומייתי להו לעניים יותר ממה שהוא חייב לכיס והוי הנאה לעניים ולבסו' דאית גביה היה פורעה אבל איניש אחרינא אסור לשנותה מאחר שבאתה ליד גבאי:

מנורה. פמוט:

לא שנא לדבר מצוה. אפי' לפדיון שבויים:

עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה (וטעמא דעובד כוכבים כי לא נשתקע בעליה) שאדם זוכר מי הקדישה ואומרין זו מנורה של פלוני:

אפי' ישראל נמי. כל זמן שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה:

וטעמא דעובד כוכבים. כי לא נשתקע שמו ממנה דאסור לשנותה אפי' לדבר מצוה דעובד כוכבים מיפעא פעי כשאינו רואה אותה צועק ואומר היכן היא מנורה שהקדשתי:

[שעיזרק טייעא גוי סוחר]. שנייה רחבה. לדבר מצוה קודם דנשתקע ממנה שמו:

דהא לא שכיח שהולך תדיר לסחורתו ולא חזי לה ולא פעי ודמי כמי שנשתקע שמו ממנה:

זימנין דמיקרי ואתי. ולא חזי ליה ופעי:

[דלאו בר העמדה והערכה. שאינו יכול לעמוד שהוא כמת וכתיב והעמיד והעריך]:

כל חרם לא יפדה. כלומר כל העומד ליהרג לא יפדה ערכו שאינו נערך:

ולר' חנינא דאמר נערך. אפי' לאחר גמר דין:

לפי שדמיו קצובין. בתורה לפי שנים שיש לו:

שנותנין ממון ומתכפר להן. שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת מיתה בידי שמים וסמיך ליה אם כופר יושת עליו אלמא אית להו פדיון למומתים בידי שמים:

[ת"ל כל חרם לא יפדה. מי שעומד לחרם ליהרג אין לו פדיון. מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה כמו מגדף ומכה אביו ואמו:

מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה. כל שאר חייבי מיתות ב"ד] ת"ל כל חרם. מרבה הני והני:

[ות"ק מי קאמר דלא. מי קאמר דאינו נודר מעריך ומקדיש:

אלא בהני לא פליגי אלא באם הזיק פליגי]:

מלוה על פה. ונזקין הן כמלוה (הכתובה) על פה דלא הוי כחוב גמור הכתוב בשטר:

[מלוה הכתובה בתורה דנזק הכתוב בתורה:

ככתובה בשטר דמיא. וגובה מן היורשין]:

ואיכא דמתני להא דר' יוסף דאמר במלוה ע"פ גובה כו' אהא היוצא ליהרג:

שלא ניתן לחזרת עמידת ב"ד. שהואיל ונגמר דינו ליהרג אין חוזרין ומביאין אותו לפני ב"ד בשביל שחבל לפי שאין מענין את דינו אלא לאחר שנגמר דינו ליהרג [לאלתר] יהרג משום צער בעלי חיים:


דף ז עמוד א[עריכה]


אמר רב יוסף במלוה כו':

והרגו פטור. בעל השור שלא היה לו לחפור ברשות הרבים:

אלא שאם מת. גם השור יורשי בעל הבור חייבין לשלם וקשיא למ"ד מלוה הכתובה באורייתא לאו ככתובה בשטר דמיא:

[אמר ר' אילא. לעולם לאו ככתובה בשטר דמיא אלא משום הכי חייבין יורשין בשעמד בעל הבור בדין ונתחייב קודם שמת:

הילכתא. יורשין חייבין]:

והא הרגו קתני חייבין דלא הוה ליה שהות למיקם בדין:

שעשאו. שור לבעל הבור טרפה וקם בדין והדר מית:

והא תני רב חגא וקברו. שקברו שור בנפילתו לבעל הבור שהפיל עליו אדמה ומתו שניהם באותה אדמה ונקברו דאי אפשר לו לעמוד בדין:

לעולם לאו ככתובה בשטר והכא אמאי יורשין חייבין כגון דייתבי דייני אפומא דבירא דחייבוהו קודם שתצא נשמתו לאלתר:

מזין עליו. על המזבח:

מדם חטאתו. שאם חטא קודם לכן והפריש קרבן ואח"כ נגמר דינו מזין עליו מדם חטאתו קודם שיהרג כדי שיתכפר על אותו חטא:

חטא באותה שעה. שיוצא ליהרג אין נזקקין לו שיתכפר על אותו חטא:

[חטא באותה שעה שיוצא ליהרג אין נזקקין לו לעכבו עד שיפריש חטאתו. שאין מענין דינו עד שישחט ויזרק:

זבח זבוח. חטאתו:

האשה. מעוברת היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד אלא ממיתין אותה עם ולדה דעובר כגופה הוא:

ממונא דבעל הוא. הוולדות]:

עד שיהו שניהן שוין. מזידין. [אבל אם אחד מהן שוגג] או שאם היתה היא (ילדה) [קטנה] והוא גדול אינו נהרג:

ההוא (משניהם) [מגם] נפקא. כי קא מרבינן לוולד מגם:

[כיון דעקר. לצאת]:

שלא תבוא לידי ניוול. שאם היה העובר חי לאחר מיתת אמו היה מפרכס ויוצא והיתה שופעת דם מאותו מקום ותתנוול בפני הכל הילכך מכין אותה בבטן כנגד הוולד:

[תינוק בן יום אחד. שמתה אמו כשילדתו והתינוק מת למחר:

נוחל ומנחיל. נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב. שאם הוא מאם אחת ואחיו מאם אחרת וירש הוא מאמו נכסים מנחיל לאחין מן האב דאחין מן האב יורשין זה את זה:

אבל עובר לא. כלומר שמתה אמו ולא נולד אין אחין נוחלין נחלת אמו דהוא מיית ברישא בבטן אמו קודם אמו ואין הבן יורש את אמו בקבר מאחר שמת קודם אמו להנחיל לאחין מן האב אלמא דעובר מיית ברישא דאי איהי מתה ברישא לירתה ולירתינהו לאחי]:

טיפתא דמלאך המות. טיפה של מרה:

ופירכס תלתא פירכוסי. ניענע עצמו ג' פעמים העובר אחר שמתה אמו:

ההוא פירכוס. לאו פירכוס דאית ביה חיות הוא אלא הוי כזנב הלטאה שמפרכסת אחר שנחתך הזנב ממנה ופרכס הזנב:


דף ז עמוד ב[עריכה]


מחתך בבשר הוא. כלומר כיון דמתה לית (לן) בה משום חבורה:

[בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. כדתרצינן מבעל השור נקי:

איסורי הנאה נינהו מת. דיליף שם שם מעגלה ערופה:

בפאה נכרית. שער של אשה אחרת שלא היתה מחוברת לשערה ואותו שער מותר בהנאה:

שיער נשים צדקניות. של עיר הנדחת דאמרי' התם צדיקים שבתוכה גופן פלט וממונם אבד ואמר רבא בפאה נכרית קא מיבעיא ליה אי הוי כממון ולא גופה הוא או דילמא כיון דמחבר ליה הוי כגופה. ודאי] אי מחובר לה. לא קא מיבעיא ליה דודאי כגופה ופלט כי קא מיבעיא ליה דתלי [הפאה] בסיכתא:

טעמא דאמרה תנו. הוי כמופרש ממנה:

מה התם גופה. דבהמה אין לה פאה נכרית אף הכא באשה בשערה דגופה קא מיירי ולא בפאה נכרית:

אלא אמר רב נחמן. היינו טעמא דנהנין בשערה דזו אשה מיתתה אוסרתה דאפי' אינה נהרגת [אלא] מתה כדרכה נאסרת בהנאה וכי קא אסרה מידי דהוי גופה ממש דמשתנה מחמת מיתה שערה אינה משתנה הילכך כי אמרה קודם מיתה תנו הוי כמופרש ממנה ונהנין:

וזו. בהמה:

גמר דינה אוסרתה. בהנאה ולא מיתתה הילכך משעה שנגמר דינה [נגמר דינה אכולה] אגופה ואשערה הילכך אין נהנין בשערה:

שנויי המת אסור בהנאה. אלמא בפאה נכרית קא מיירי:

ותניא כותיה דרב נחמן דבשערה דגופה ממש קא מיירי:

סליק פירקא

  1. ^ הערת המדפיס - נראה מ"ש דדוקא אהאי קאמר דתני והדר מפרש דהכי הוה מצי למימר וכו'.
  2. ^ הערת המדפיס - צ"ל ולר"י לא אתי להכי אלא לאתויי אשה ושייך לעיל קודם ד"ה וילפי.
  3. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל והשתא בעי כל היכא דתני כהנים לויים וישראל לאתויי מאי כי היכי וכו' הכי נמי לכל הני כהנים וכו' דתנינן וכו'.
  4. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל לקמן באמר מר מפרש לכולה ברייתא.