רבינו גרשום על הש"ס/ערכין/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כט עמוד ב

[בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג:

אין מותר ליגאל. שדהו מיד הלוקח עד לאחר ב' שנים למכירתו:

שנא' במספר שני תבואות ימכר לך. כלומר שתהא ברשות הלוקח ב' שנים (ואם) [או] יותר וכשהוא גואלה מחשב הדמים שנתן לו הלוקח בשביל השדה כנגד השנים שמשעת המכירה ועד היובל וכמה שמגיע לכל השנה מן הדמים כן ינכה לו הלוקח למוכר לפי השנים שהיתה ברשות הלוקח שנאמר וחשב המוכר את שני ממכרו שהיתה ברשות הלוקח ולפיהן ינכה מדמי גאולתו לפי חשבון דמי השנים ויחזור לו המותר מן הדמים ויקבל שדהו דכתיב והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו:

היו אותן ב' שנים שהיתה ביד הלוקח שנת שדפון וירקון שלא גדלה התבואה או היתה שנה אחת מהן שביעית] אינה עולה לו מן המנין ממנין שני תבואות אלא צריך להניחה עוד ברשותו ב' שנים הראויות לזריעה ולתבוא' והא דאמרן דאינן עולה לו מן המנין הני מילי באונס בידי שמים כה"ג אבל אם פשע בה [שלא זרע] (שנרה ולא זרעה או הובירה שלא נרה ולא זרעה) עולה לו ממנין ב' שנים אע"ג דלא הוה בהו תבואות ורשאי המוכר לגאלה לאלתר לסוף ב' שנים:

[ר' אלעזר אמר. פעמים שיאכל הלוקח שלש תבואות בב' שנים כיצד אם מכרה לו מלאה פירות לפני ר"ה הרי זה אוכל אותן פירות העומדות ולסוף שנה זו הנכנסת תבואה אחרת ולשנה השנית תבואה שלישית:

אלמא. דאיסורא נמי איכא אם יגאלנה קודם השלמת ב' שנים דאפי'] קרקושי זוזי נמי אסיר כלומר שאסור לו למוכר אפי' להראות הזוזים השמורים לצורך הפדיון להראותם ללוקח בתוך אותם ב' שנים שזיכתה לו התורה שתהא ברשותו:

אפי' לוקח נמי. אם יפייס לו שיגאלנה בתוך אותן ב' שנים:

קאי בעשה. אם יקבל הדמים:

דבעינן שנים תקנה. ב' שנים שלימים וליכא:

רב אמר מכורה. דלא הדרי זוזי:

ויוצא. שחוזרת לו ביובל:

שמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. דאפי' הדמים חוזרין לו:

שאינה מכורה. שבשנת היובל אינה מכורה שחוזרת לבעלים אינו דין שלא תמכר כלל שהמעות חוזרין:

[ולרב לית ליה ק"ו] ולרב לא אמרינן ק"ו כי האי גוונא והתניא יכול ימכור כו'. ומה מכורה כבר כשהיא קטנה יוצאה בשעת נערות (נתרוקנה עצמה בסימניה) דקנה עצמה בסימנין:

שאינה מכורה. בשעת נערות אינו דין שלא תמכר שהמעות חוזרין אלמא אמרינן ק"ו כי האי גוונא:

התם. בבתו נערה משום הכי אמרינן ק"ו שאינה נמכרת כלל:

דלא הדרא ומיזדבנא. כלל שוב לעולם מאחר שהיא נערה:

הכא. במוכר שדהו בשנת היובל כיון דאחר היובל מצי למיהדר ומזדבנא מכירה גמורה משום הכי בשנת היובל [נמי] מכורה ויוצא ולא הדרי זוזי ולא אמרינן [הכא] ק"ו:

אחר היובל שנים תקנה. היינו דכתיב במספר שנים אחר היובל תקנה:

מלמד שמוכרין. לאלתר מיד אחר [שעבר יובל] לשני תבואות לב' שנים:

מופלג מן היובל מנין. שמוכרין נמי ברחוק מן היובל כמו עשר שנים [לאחר היובל] או עשרים שנים לאחר היובל:

ת"ל לפי רוב השנים [ולפי מעוט השנים לפי] רוב השנים היינו שמכרה סמוך ליובל שיש לו עוד שנים רבות עד היובל:

ולפי מעוט השנים. כלומר שמכרה מופלג מן היובל שלא נשארו אלא מעט שנים עד [שנת] היובל:

[אמר לך רב אינה מכורה. בשנת היובל לענין מספר שני תבואות שיהא יכול הלוקח לתופשה ב' שנים:

אבל מכורה היא דלא הדרי זביני ויוצאה ביובל:

ואי איזדבוני מיזדבנה. כדקאמרת דלא הדרי זוזי תיהוי ליה ללוקח הנהו זוזי דיהב זביני דתיקום ברשותיה עד בתר יובל ובתר יובל ניכלה שני תבואות וניהדרא בלא דמים כמו שהיתה יוצאה ביובל בלא דמים]:

מי לא תניא. [מכרה לו שנה אחת לפני יובל ואכלה שנת אחת לפני יובל משלימין לו שנה שניה אחרת לאחר יובל] אלמא דיובל לא פקע זביניה:

[התם נחית לאכילה. כיון דאכלה שנה אחת כבר לפני יובל הלכך משלימין לו לאחר יובל:

הכא. במכרה בשנת יובל דלא נחית לאכילה קודם יובל כלום הלכך לא מצי למיכלה בתר יובל מספר שני תבואות אלא מכורה ויוצאה:

חדא הך. שמואל אמר אינה מכורה:

המוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין רבו שיפדנו ויוצא לחירות:

או אם מכרו לישראל בחוצה לארץ קונסין ללוקח ויוצא לחירות:

חדא הדרי זביני. המעות ללוקח:

מדקתני יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני] ש"מ דקנייה רבו שני ולא הדרי זביני המעות ללוקח דאי הוה הדרי זביני לא הוה צריך גט מרבו שני אלא מרבו ראשון. [ורב ענן. דאמר ולא ידענא הי מינייהו הדרי זביני]:

דף ל עמוד א

(דממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דלמא):

[הא ברייתא דצריך גט שחרור מרבו שני לא שמיעא ליה:

מדשמואל נמי ליכא למשמע דהדרי זביני דממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דלמא אינה מכורה ומעות מתנה דלא הדרי. מידי דהוה אמקדש אחותו דרב אמר מעות חוזרין דאין קדושין תופסין באחותו:

ושמואל אמר מעות מתנה. דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לה לשום מתנה. [ואי קשיא] השתא כיון דאמרת לשמואל דמעות מתנה דלא הדרי ללוקח זוזי א"כ היינו דרב ומאי בינייהו]. איכא בינייהו אי שמיט לוקח ואכיל פירי לרב דאמר מכורה לא משלם פירי לשמואל דאמר אינה מכורה משלם פירי:

מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח:

שקנאו בחוצה לארץ שמניחו לחירות ומאבד מעותיו:

ליקנסיה למוכר. כל שמכרו לחוצה לארץ:

חורא גנב. כלומר אותו שקונה גורם לזה שמוציאו לחוצה לארץ ומוכרו:

היכא דאיתיה לאיסורא. שהוא ביד הלוקח ליה קנסינן הלכך קנסינן ליה ללוקח:

נרה מיבעיא. דעולה לו מן המנין דהא כבר עבד בה מידי עבודה:

נרה איצטריך ליה. דעולה לו דסד"א כיון דנרה ולא זרעה ולא נהנה (זה) ממנה הלוקח כלום דאמרינן ליה למוכר בשעה שפודה כיון שטרח (זה) בה שנרה והשביחה ולא נהנה ממנה הב ליה ללוקח דמי כרביה שחרשה והשביחה:

וליסק. כלומר (והחזר) [כשיחזיר] לו העודף הדמים שכנגד השנים שיש עוד עד היובל ודמי חרישתו ודמים שהשביחו ואח"כ יסתלק ויצא (לו) חוץ (מן) לשדה:

קמ"ל. דלא יהיב ליה המוכר מידי שכר חרישה דאמר ליה כיון שהיתה ברשותך שהיתה יכול לזורעה וליקח תבואתה ולא עבדת את הוא דאפסדת נפשך וינכה לו המוכר שיגרע לו דמי אותן שני שנים כאילו היו זרועות ואכל הלוקח תבואתן:

[מנין שלא יאמר לו המוכר ללוקח הנח לפני השדה מליאה פירות בסוף שני שנים שלא תיטול פירותיה כדרך שהנחתיה מליאה לפניך בשעה שמכרתיה לך:

ת"ל מספר שני תבואות ימכר לך. כלומר כל התבואות שאפשר להיות בה משעת מכירה עד סוף שני שנים הן מכורות והן של לוקח:

מכרה שדהו לראשון במנה וחזר הלוקח ראשון ומכרה לשני במאתים כשהוא פודה אותה המוכר שהוא בעל השדה]:

אינו מחשב. כדכתיב וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף:

אלא עם הראשון. למי שמכרה לו כדי להקל על הגואל ויפסיד (זה) הלוקח שני מנה אחד וכן מכרה לראשון במאתים (וזה) [וחזר] הלוקח ומכרה לשני במנה אינו מחשב אותו שהיה בעל השדה כשבא לגאול אלא עם הלוקח אחרון:

שנאמר והשיב את העודף לאיש. [לאיש שבתוכה] כלומר לאותו שתופס השדה והאי דדרשינן לקרא הכי מפני שאנו רוצים להקל על הגואל. אבל בענין זה נחמיר על הגואל:

שלא ימכור ברחוק [ויגאול בקרוב. כלומר שאם יש לו לגואל שדה אחת ברחוק ממנו אינו רשאי למכור אותו כדי לגאול באותן דמים שדה זו שהיא בקרוב לו שמכרה לשני תבואות ומפרשינן בגמרא טעמא מאי. וכן לא ימכור ברע שדה רעה שיש לו כדי לגאול באותן דמים שדה יפה לו שמכרה לשני תבואות. וכן אינו רשאי ללות מעות מאחר כדי לגאול שדה זו וכן אינו רשאי לגואלה בחצאין אא"כ יתנו לו הדמים כולן בבת אחת]:

ובהקדש. המקדיש שדהו בשעת היובל מותר בכולן למכור ברחוק ולגאול בקרוב [ולמכור] ברע. [ולגאול ביפה] [לוה וגואל] וגואל לחצאין ואע"ג דאמרי' לעיל אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו ה"מ דאין שומעין לו [לגואלה] ליתן סלע ופונדיון לכל שנה אבל אם נותן החצי (פונדיון) [ביחד] ולבסוף חצי האחר מותר והיינו דקאמר ובהקדש מותר לגאול לחצאין:

העודף שבידו. כלומר העודף שביד המוכר שיש לו מן הדמים שנתן לו הלוקח [הוא מחזיר ללוקח] ולא משבח שהשביחה:

העודף שבקרקע. כלומר דאזלינן גבי (כהן) [גואל] לקולא:

מאי בינייהו. [בין ר' לר' דוסתאי] דהא תרוויהו מקילין גבי גואל:

איכא בינייהו דאייקר וזול ואייקר. כלומר שמכרה לו במאתים והוזלה [דהכסיפה] ובשעת פדיה הוקרה ושויא מאתים לר' דלא איירי בעודף שבידו ולא בעודף שבקרקע ולא בהכסיפה [לטעמיה] אם מכרה במאתים והוזלה [דהיינו שהכסיפה] וחזרה ועמדה במאתים [דהיינו שהוקרה] ואין שם אלא לוקח אחד אמרינן גואלה במאתים [דהיינו לאשר מכר לו ולר' דוסתאי דאזיל בתר עודף שבידו ועודף שבקרקע אזלינן נמי בתר קרקע דמחשב ליה בחשבון הזול:

[ואית דאמר לר' דאזיל בתר קרקע הואיל ובשעת פדייה שוה כשעת מכר נותן לו מאתים כשעת המכר. למ"ה]. וממאי דלקולא אימא לחומרא. כלומר דקראי אפשר למידרשינהו [גבי גואל לקולא ואיכא למידרשינהו] לחומרא דאיכא למימר כי מכרה הראשון לשני במאתים מנין שאין מחשב אלא עם השני ת"ל לאיש אשר בתוכה והיינו חומרא וכי [מכרה] לראשון במאתים מנין שאין מחשב אלא עם הראשון ת"ל לאיש אשר מכר לו והיינו חומרא ומנ"ל דדרשינן להו לקולא:

[דגמר גאולה גאולה מעבד עברי כתוב כאן והשיג ידו ומצא כדי גאולתו וכתיב בעבד עברי לפיהן ישיב גאולתו:

מכסף מקנתו. מנין שאין מחשב אלא ממנה שהוא גורע נמי דמי שני עבודתו ונותן מותר דמי השנים שיש עד שנת השביעית שנאמר מכסף מקנתו דמחשב משעה שנמכר כפי שניו שהוא שוה עכשיו והני קראי משתעי בעבד עברי שנמכר לעובד כוכבים]:

שכיר שכיר לגז"ש. כתיב הכא בנמכר לישראל כשכיר כתושב יהיה עמך וכתיב הכא בנמכר לעובד כוכבים כשכיר שנה בשנה:

דף ל עמוד ב

הריני כבן עזאי בשוקי טבריא. שכשם שהוא היה חכם גדול דהיה עומד בשוק ואומר כל מי שרוצה לשואלני דבר הרני משיבו אף אני כן מי שירצה יבא וישאלני:

[מכדי הני קראי דעבד עברי איכא למידרשינהו בין לקולא בין לחומרא]. לחומרא דאיכא למימר כי השביח מנין שאין מחשב (אלא) במאתים ת"ל לפי שניו ואם הכסיף מנין שאין מחשב אלא במאתים ת"ל מכסף מקנתו והיינו לחומרא:

מדאקיל רחמנא גביה. שאין נוהג בו מנהג בזיון אקיל נמי בפדיונו:

אבקה של שביעית. אבקה כמו ריח איסור שביעית כלומר שעיקר איסור שביעית הוא זהו שמאצר פירות שביעית עד שמיטה וסוחרין בפירות שביעית אינו עיקר איסור שביעית אלא דקא דרשינן לקרא לאכלה ולא לסחורה ואעפ"כ גורם אותו עון שמוכר מטלטליו דכתיב וכי תמכרו ממכר וי"ו מוסיף על ענין ראשון שמכירה זו באה על עון מכירת פירות שביעית. (לא באת) [לא הרגיש]. שלא נתחרט בו אלא חזר ומכר עוד:

לא באת לידו. כלומר שמאחר ששנה בעבירה דומה לו כהיתר ואינו משים על לבו לחזור עוד בתשובה [זהו לא באתה לידו. ואע"ג דבתו בהאי ענינא לא כתיב ניחא ליה לאינש כלומר מוטב היה לו שימכור בתו קודם שילוה ברבית דאילו בתו אם השיגה ידו שתפדה עצמה או שפודה אחר מקרוביה מגרעת פדיונה ויוצאה כמו עבד עברי שמנכה שני עבדותה ומנכה מדמיה. והלוה ברבית מוסיף ונותן על הקרן הרבית]:

לא לך אלא לגר כלומר [פעמים] שלא יזכה שימכור לך אלא לגר שזה זילות מרובה שעובד לגר:

לגר תושב. שאינו גר לכל דבר אלא שכופר בעבודת כוכבים:

זהו הנמכר לעבודת כוכבים עצמה. שיהא מכבד ומרבץ לפניה והיינו לעקר שנעקר לצורך עבודת כוכבים. והואיל ומפני עון שסוחר בפירות שביעית גורם שנמכר נחמיר עליו עוד וכשיגאל תהא ידו על התחתונה:

אמר ליה הא אהדריה קרא שחס הכתוב עליו לאחר מכאן דקאמר קרא גאולה תהיה וביובל יצא אחר שנמכר והואיל ואהדריה קרא וחס^[1] (נמי) עליה ונגאל ידו על העליונה:

וכי יש שנים מרובות או שנים מעוטות. בשמיטה אחת יותר מבאחרת אלא כך פירושו אם נתרבה כספו בשני עבודתו כגון ששבח כשהוא נגאל מחשב אחר כסף מקנתו כדכתיב ואם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב את גאולתו מכסף מקנתו:

ואם נתמעט כספו. כגון שהכסיף יהיב בתר (השתא) [השנים] כפי שניו כמו ששוה עכשיו היינו ואם מעט נשאר בשנים וגו' ומהכא ילפינן בפירוש דנגאל וידו על העליונה:

ואימא [להכי אתו הני קראי] דהיכא דעבד תרתי [שני דשמיטה ופיישי תו ארבע שני ופודהו (נגאל) יהיב ליה דמי דארבעי שני לבעליו] מכסף מקנתו שנתן בשבילו והיינו אם עוד רבות בשנים שעבד פחות מחצי שבוע שיתן לו דמי ד' שנים (שנשארו) לפי חשבון שקנאו ואם מעט נשאר בשנים היינו היכא דעבד ארבע [ופיישי תרתי ועכשיו הוא נגאל ליתן ליה דמי דתרתי שני והיינו כפי שניו כלומר כפי מעוט שנים שנשתיירו ולהכי הוא דאתו ולא להקל עליו כדקא דרשת:

[א"כ. הוא דלהכי אתו לכתוב אם עוד רבות שנים:

מאי בשנים. ש"מ דאם נתרבה כספו בשנים שהשביח יהיב מכסף מקנתו להקל כדאמרן]:

כסיני דהכי פירושיהן:

[לא ימכור ברחוק כו'. כדפרשינן לעיל:

והשיגה ידו יד של עצמו. כלומר אם השיג משלו ולא שילוה:

ומצא. מאחר שמכר פרט למצוי שלא ימכור מה שהיה לו קודם לכן כגון שלא ימכור ברחוק כו':

כדי גאולתו. כלומר אם השיג כדי לגאול הכל בבת אחת גואל ואינו רשאי לגאול לחצאין:

למימרא. דומצא דכתיב והשיגה ידו ומצא דהשתא משמע כלומר שמצא מאחר שמכר:

ומצא. את רעהו ומת והוא ינוס שנמצא כבר הוא פרט לאם המציא את עצמו שפטור:

מה והשיגה ידו. משמע לאחר שמכר דאם השיגה בשעת מכירה לא הוה מוכר:

אף ומצא. משמע נמי השתא אחר שמכר ובהקדש מותר בכולן למכור כר' ול"ג בקדש וכן כולן זה חומר בהדיוט מבהקדש (בהקדש) שרשאי לעשות כל אלו להוציאו מיד הקדש]:

הורע כוחו. שאינו לוה וגואל כדאמרן:

(אף כך) [אבל] במקדיש שדה אחוזה הואיל והורע כחו בענין אחר יפה כחו בענין אחד הלכך בהקדש מותר בכולן:

דף לא עמוד א

תני חדא. [לוה וגואל וגואל לחצאין] אמוכר בית בבתי ערי חומה קאי דהכי משמע במסכ' קידושין:

הא רבנן והא ר' שמעון. הא דתני לוה וגואל לחצאין ר' שמעון היא [דכי היכי] דאמר לפי שמצינו [מקום שהורע כחו בענין אחד יפה כוחו בענין אחר] הכא נמי (הורע כחו בבתי ערי חומה בענין אחד) [במוכר בית בערי חומה הואיל והורע כחו] שאם הגיע (יום) שנים עשר חדש ולא היה נגאל היה חלוט לו ללוקח יפה כחו בענין אחר שלוה וגואל והא דתני אינו לוה וגואל רבנן היא דפליגי עליה דר' שמעון דלית להו לפי שמצינו כו':

[הרי זה גואל מיד. אפי' לאלתר כשמכר:

הרי זו כמין רבית. שאם היה ביד הלוקח חצי שנה [או] ח' חדשים אינו מנכה לו הלוקח לגואל כלום ממה שאכל והיינו כמין רבית שלוקח כל דמיו ואינו מנכה לו]:

ואינה רבית. שאינו מחסרו כלום שהתורה זיכתה לו:

עד מלאת לו שנה. למכירתו:

שנה ועיבורה. (שס"ה היינו עיבורה י"א יום שיתירה שנת חמה על הלבנה) היינו שנת הלבנה ומה שיתירים חדשי החמה על חדשי הלבנה דהיינו י"א יום דהיינו שס"ה ימים שתהא תמימה בין ללבנה ובין לחמה:

מתני' דתני הרי זה גואל מיד דלא כר' דתניא ימים תהיה גאולתו ר' אומר אין ימים פחות משנים. כלומר דקסבר המוכר בית בבתי ערי חומה אינו רשאי לגאול אלא לאחר שני ימים:

ורבנן. דסברי דגואל מיד האי ימים מאי עבדי ליה:

מבעי ליה. שגואל עד מלאות שנה מיום ליום וימים מבעי להו לשנה תמימה מעת לעת באותה שעה שמכרה:

מעד תום שנת ממכרו. נפקא מיום ליום ומעת לעת אייתר ליה ימים שאין ימים פחות משנים:

ולא שנה של מנין עולם. שאין אומרים אם מכר לו באלול או באב כיון שהגיע יום א' בתשרי עלתה לו שנה אלא מונה שנה שלימה:

מבעי להו למעת לעת. כלומר דאם מכר לו בפסח ואותה שנה חל פסח ביום א' ולשנה הבאה חל פסח ביום ה' אין אומרים כיון שהגיע יום א' בניסן הבא דהוא יום [י"א] בחודש (א') עלתה לו שנה [מיום ליום] אלא אין עולה לו שנה עד שיגיע הפסח דהיינו מעת לעת:

מיום ליום ומעת לעת מעד שנת ממכרו נפקא. אייתר ליה ימים ואין ימים פחות משנים:

ועשה לו שדהו מכר. כשלוה ממנו אמר לו אם איני פורע לך מיכן ועד זמן פלוני תהא שדי מכורה לך מעכשיו בכך וכך ותחשוב בה דמיך ותחזיר לי המותר על חובך ועכשיו היא ברשות הלוקח:

[בזמן שהמוכר אוכל הפירות עד אותו זמן מותר שעד הזמן היא שלו:

לוקח אוכל פירות אסור. דשמא יפדנה זה ונמצא לוקח אוכל רבית למפרע]:

ר' יהודה אומר אף בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר. הואיל ואינו תופשה בתורת משכון אלא בתורת מכר:

צד אחד ברבית איכא בינייהו. להכי קרי ליה צד אחד ברבית דלא חשיב רבית [גמורה] אלא רבית דהלואה כגון הלוהו סלע בה' דינרין אבל רבית דמקח וממכר קרי צד אחד רבית ואיכא דאמר היינו צד אחד ברבית שאם יפדנו יהא רבית מה שאכל ואם לא יפדנו לא יהא רבית:

דף לא עמוד ב

והכא ברבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו. שהלוה התנה עם המלוה שאם יכול לפורעו בזמנו שיחזיר לו שדהו רבנן סברי כיון שהתנה הלוה שתחזור השדה לידו הפירות שאכל [הלוקח] הרי זה רבית ור' יהודה סבר כיון שעשאה לו מכר קנאה המלוה קנין גמור עד אותו הזמן ומותר הוא הלוקח לאכול פירותיה שהיא שלו וחזרה זו שמחזירה לו המלוה אינו דומה כחזרה אלא דומה כמו שחוזר ומכרה לו המלוה עכשיו (דמי) הלכך לא הוי רבית ומתני' דקתני אינה רבית ר' יהודה היא. ע"א לשון מורי הגאון רבית ע"מ להחזיר שהתנה שאם יפדה את השדה שיחשוב לו דמי פירות שאכל ר' יהודה סבר כיון שמחזיר לו דמי הפירות מותר:

איש כי ימכור אמר רחמנא והיתה גאולתו. כלומר מי שמכר יגאול קמ"ל:

[שנה. דכתיב ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה איני יודע אם שנה לראשון אם שנה לשני כלומר שאם מכרה הלוקח לאחר אחר חצי שנה שקנאה איני יודע אם נלך אחר מלאת שנה של לוקח ראשון או של לוקח שני:

כשהוא אומר עד מלאת לו למוכר ראשון קאמר. למי חלוט אם לא גאלו מוכר ראשון עד מלאת שנה ר' אלעזר אמר ללוקח ראשון הוא חלוט] דלדידיה מנינן [למוכר] ללוקח ראשון מונין לו י"ב חדש הלכך בדין הוא שתהא חלוטה לו:

כל זכות שתבא לידו. שיהא במקומו שיוחלט לו:

[עלתה לו שנה. שבר"ח אדר מכר עכשיו כשהגיע לראש אדר אחר:

ולימא ליה. זה שקנה בט"ו באדר ראשון לאותו שקנה בר"ח השני:

אנא קדים שחין נורא מיקמי דידך. כלומר אני הסקתי אש בביתי במדורתי קודם שהיסקתה אתה בביתך שאני קניתי קודם מפני מה נחלט לך ביתך קודם משיחלט אותו שלי שקניתי קודם:

דאמר ליה] את נחית לעיבורא. שקנית בחודש העיבור בט"ו באדר הראשון גלית אדעתך דשנת עיבור את רוצה לחשוב הלכך לא נגמרה שנתה עד ט"ו באדר:

[נולדו לו ב' טלאים. לידע אי זה יש לו תורת איל קודם מחבירו ואיכ' דאמ' לענין צירוף גורן של מעשר בהמה דכתיב במעשר בהמה שנה היוצא השדה שנה שנה. למ"ה:

התם הוא דכתיב תמימה. גבי בתי ערי חומה לרבות חדש העיבור:

קמ"ל דשנה שנה גמרי מהדדי. כתיב גבי ערי חומה שנה וכתיב בטלאים שנה שה תמים זכר בן שנה מה להלן תמימה דהיכא דנחית לעיבורא מחשבין לו שנת עיבור אף הכא נמי:

שנה ועיבורה. היינו שנת הלבנה ומה שיתירים חדשי החמה על הלבנה י"א יום דהיינו שס"ה ימים שתהא תמימה בין ללבנה בין לחמה]:

ואחד הניתן לו במתנה. היה יכול לגאול כל י"ב חדש הנותן המתנה וכשיגיע י"ב חדש ולא נגאלה היתה חלוטה לו:

שנאמר לצמיתות. שהיה יכול לומר לצמות ואמר לצמיתות לרבות המתנה שנחלטת ואינה יוצאה ביובל כמכר:

כמאן דלא כר' מאיר. דאמר בפ' יש בכור לנחלה אלו שאינן חוזרין ביובל כו'. דכי היכי דסבר ר' מאיר דמתנה אינה כמכר לענין למיפק ביובל הכי נמי דלא הויא כמכר למיחלט:

[דרבי רחמנא לצמיתות. כדאמר לעיל צמית צמיתות:

אמרי ליה רבנן לרב פפא והא אמרינן התם בפרק יש בכור] דהא גבי יובל כתיב תשובו לרבות את המתנות ור"מ לא קא מרבי. דתשוב תשובו לא משמע ליה [לרבות] הכי נמי צמית צמיתות לא משמע ליה [לרבות המתנה אלא ודאי דלא כר' מאיר]:

וגואל לעולם. דאינה יוצאה לכהנים ביובל כשדה אחוזה:

גאלה אחר מיד הקדש. אותו אחר דינו כלוקח שאם הגיע יום י"ב חדש ולא גאלה המקדיש נחלט לזה שגאלה מיד הקדש:

[ולחלטיה הקדש. ויהא חלוט להקדש אם לא נגאל בתוך שנתו למה גואל לעולם:

אמר קרא] לדורותיו. למי שיש לו תולדות [דורות] יוצא לצמיתות:

(גאלה אחר. דכתיב וקם את הבית וגו':

והאחר דכתיב וקם הבית וגו'):

לא יצא ביובל דאינו חוזר לבעלים למה לי:

סד"א ליפוק ביובל. דפקע יובל לקנינו קמ"ל דלא:

[היה נטמן הלוקח. יום י"ב חדש כדי שלא ימצאנו המוכר שיגאלנה ממנו כדי שיחלוט לו]:

שיהא חולש מעותיו ללשכה. העשויה לכך היה מניח מעות [פדיונו] באותו לשכה כשאינו מוצא הלוקח:

[ויהא שובר את הדלת. פתח הבית שמכר ויכנוס בו וכשירצה הלה הלוקח יבא ויטול מעותיו מן הלשכה]:

מתקנתו של הלל ש"מ דנתינה בעל כרחו בעלמא לא הויא נתינה:

דף לב עמוד א

ומש"ה איצטריך ליה לתקוני נתינה שלא בפניו כגון זה [שחולש מעותיו בלשכה:

והלל מאי דאיצטריך ליה תקין. הא בעלמא בין בפניו ובין שלא בפניו מדעתו אין בעל כרחו לא]:

כל שהוא לפנים מן החומה כגון בתי [בדים] ובתי מרחצאות ומגדלים ושובכים וכל כיוצא בהן הרי הן כבתי ערי חומה ונחלטין עמה לאחר י"ב חדש:

חוץ מן השדות. שאם יש שדות [בתוך] העיר אין נחלטין:

[בית. דכתיב וקם הבית אשר בעיר אשר לו:

אלא בית. שהוא בית דירה שנחלט:

ת"ל בית. דדמי לבית למעוטי שדות דברי ר' יהודה:

ואלא. לר' מאיר הא כתיב בית דמשמע מידי דדמי לבית נחלט ולא שדה:

חולסית. סלעים:

ומצולה. עומקה בעלמא שיש בה מים שאינן ראוין לזריעה ואינן דומין כ"כ לבית דירה. לר' יהודה דממעט שדות ממעט נמי הני דדמו לשדה דלית בהו דירה לר' מאיר דבעי לרבויי אפי' שדות שדות גמורין לא מצי לרבויי משום דכתיב בית אבל חולסית ומצולה דדמו לבית למגדל ובור הכי נמי דסבר דנחלטין עמה]:

והא תניא. סיועא:

בית הבנוי לחומת העיר. ר' יהודה אומר אינו נחלט כבתי ערי חומה לפי שהוא דומה כאילו עומד חוץ לעיר:

ר' שמעון אומר כותל החיצון. של בית הוא חומתו ודומה כמגדל שעומד בחומה (ולהלאה) [ונחלט:

ר' שמעון סבר כפשטיה דקרא. כמו שהוא משמע כי ביתה בקיר החומה ואפי' הכי ובחומה היא יושבת פי' לפנים מן החומה:

ור' יהודה סבר בחומה היא יושבת. (אי' דאמר שגגותיה היא יושבת) כתיב ולא בעיר חומה כלומר אינו כלפנים מן החומה]:

עיר שגגותיה חומותיה. איכא דאמרי שכל החומה סביב מלאה גגות ואיכא דאמרי שגגותיה משופעין עד הארץ והן הן החומות:

[חומה. דכתיב] אשר לו חומה סביב. חומה [ממש] סביב לעיר בעינן. ולא שור איגר. חומה של גגות:

סביב. דכתיב ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב מכלל דבתי ערי חומה צריכין חומה סביב:

אשר לוא חומה. באלף כתיב כלומר אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן נידון כבתי ערי חומה:

דף לב עמוד ב

[קצרה הישנה שבתחום ציפורי]:

עד גמלא בגליל. כלומר כל העיירות שבגליל שיתירות מגמלא ועד גמלא בכלל שגמלא היו בה ג' חצרות של [ב'] ב' בתים והן מוקפין חומה מימות יהושע בן נון נידונין כבתי ערי חומה למעוטי הקטנות מגמלא [שאין נידונין] וכן עד גדוד בעבר הירדן וחדיד ואונו וירושלים ביהודה שכל אותן שהן גדולות כיוצא בהן או יתירות מהן ומוקפות חומה מימות יהושע בן נון נדונין (כערי) [כבתי] ערי חומה. [רבא אמר. הא דתנא גמלא בגליל לאפוקי גמלא שיש בשאר ארצות שאינן מוקפות מימות יהושע ואף לא גדוד דשאר ארצות. והנך קצרה וחקרה ויודפת דמוקפות חומה מימות יהושע דלא איכא דכוותיה בשאר ארצות שיהא להן שמות הללו ואין מוקפות חומה לא איצטריך ליה לאדכורי בתוספת':

עשרה דברים נאמרו בירושלים. פרטן בפרק מרובה:

א"ר יוחנן כירושלים. כלומר כעין ירושלים בעינן שיהא מוקפת חומה מימות יהושע ולא כירושלים עצמה דאין הבית חלוט בה שהיא של כל ישראל:

ואילו הכא. גבי אלו מקומות שהזכרנו:

תרתי קדש הוו. (קאמר) במסכת מכות בפרק אלו הן הגולין:

למה מנו חכמים את אלו. יודפת וגמלא כו']:

וקידשום לשמיטה ויובלות ולמעשרות (ולתודות) [ולתורת] בתי ערי חומה:

[אבל הראשונות. שהיו קדושות כבר והן מוקפות חומה מימות יהושע בטלה קדושתן משבטלה הארץ משגלו]:

מדקאמר קידשום קסבר קדושה הראשונה. שקידשם יהושע:

קידשה לשעתה. כל זמן שהיו בה עד (שגלו) [שעת החורבן]:

ולא קידשה לעתיד לבוא. שאין אותה [קדושה] נוהגת כשחזרו מן הגולה:

וכי אלו בלבד. שהוזכרו למעלה היו מוקפות חומה מימות יהושע והלא כבר [נאמר ששים עיר וגו' וכתיב כל אלה חומה גבוהה]:

הא אמרי' (השתא) לקמן דלא צריך לקדושינהו. כדקאמר מפני שקדושה הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא:

אלא מצאו אלו שלא נשתנו מכמות שהיו [ומנאום להילכותיהן]:

כל מצות הללו. שנוהגות בעיירו' שמוקפות חומה [מימות יהושע] נוהגות בהן. כדתנן בטהרות עיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון מקודשות ממנה:

[תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל בר' יוסי. מר אמר קידשה לעתיד לבוא ומר אמר לא קידשה]:

אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו. דלא כתיב והיה לו חומה אלא אשר לו משמע דאפי' היה לו קודם לכן נחשב ערי חומה אלמא קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא:

בחידוש כל הדברים. [הללו אלמא] הוצרכו לקדש פעם שניה:

ואידך. מאן דאמר דקידשה נמי לעתיד [לבוא] במאי מוקים ויעשו כל הקהל השבים [סכות וישבו בסכות:

קסבר לאו סוכות ממש קאמר אלא דאגין זכותיה דעזרא עלייהו כי סוכה משום דבטיל יצרא דע"ז מנייהו כדמפרשי' במס' סנהדרין בפ' ארבע מיתות:

והיינו דקא קפיד קרא עילויה. דמחסרו וקראו ישוע דלא בעא רחמי ולא בטליה ליצר דע"ז:

ולהאי תנא והכתיב אשר ירשו אבותיך וירשתה דמקיש אף ירושתך בחידוש כל הדברים אלמא דצריכה לקדושי דלא קידשה לעתיד לבוא הכי קאמר. אמר לך הכי דריש לקרא כיון דירשו אבותיך ירשתה אף [אתה] באותה קדושה עצמה ואי אתה צריך לקידוש אחר]:

כל הקהל כאחד ארבע ריבוא. דאפי' עישור מישראל לא היו במקומן דהכי גמירי [דלעולם] אין ישראל פחותים מששים ריבוא כ"ש דלא מנו יובלות:

[והיו מעורבבים בחלוקת שבט יהודה בבנימין:

אמר רב יצחק מנו]. יובלות לצורך לקדש שמיטין [לפי שהשמיטין לא בטלו אלא היובלות בלבד ולכך היו מונין יובלות כדי לקדש שמיטין] בזמנן לפי שאין שנת היובל בחשבון שני השבוע לפיכך הוצרכו למנות ולידע מתי הוא יובל לפי שאחר ז' שמיטין הוא יובל ויש להן לעשות שמיטה שמינית לאחר ח' (ימים) [שנים] לפי שאין שנת יובל עולה לחשבון השמיטה:

דף לג עמוד א

[הניחא לרבנן. אצטריך למימני יובלות כדי לקדש שמיטה בזמן:

אלא לר' יהודה דאמר. דעולה נמי לכאן ולכאן ליובל ולמנות ממנה א' ב' ג' ד' עד ז':

למה לי. למימני יובלות בשמיטין סגיא:

הא ודאי. דתני אף ביאתן בימי עזרא מנו יובלות דלא כרבי יהודה דלר' יהודה לא אצטריך ולא מנו שמיטין ויובלות מאחר שגלו שבט ראובן ושבט גד:

והוינן בה מקץ שבע שנים תשלחו מקץ שש שנים תשלחו מבעי ליה לסוף שש דהיינו ועבדך שש שנים:

ואמר רב נחמן בר יצחק. (ועבדך שש שנים) שש שנים לנמכר כדכתיב כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובתחילת שביעית יצא לחפשי והאי דקאמר מקץ שבע שנים תשלחו היינו שבע לנרצע שדינו של נרצע לעבוד עד יובל ואם נרצע שהיו שבע שנים עד קודם ליובל דהיינו דמקץ שבע שנים יוצא ביובל אלמא דליובלות נמי הוו מנו מאחר שגלו שבט ראובן וגד:

אמר לך תנא. ההוא דכתיב מקץ שבע תשלחו בתוכחה כתיב דקאמר להו נביא בתמיהא דרך תוכחה השלחתם כלומר וכי קיימתם מקץ שבע שנים תשלחו:

ולא היה יובל נוהג והכתיב וישמעו וישלחו. אלמא דהוה נהיג יובל:

אלא א"ר יוחנן ירמיה החזירן. לשבט ראובן וגד ויאשיה מלך עליהן הילכך מנו שמיטין ויובלות:

ומנא לן דהדור. מדקא מתנבא נביא כי המוכר אל הממכר לא ישוב כלומר שיבטל עוד היובל כבתחלה ולא ישובו שדות לבעליהן ש"מ דהדור שבט ראובן וגד דאי ס"ד דלא הדור מה צורך לו להתנבא שיבטל יובל והלא בטל משעה שגלו שבט ראובן וגד אלא ש"מ דהדור וכשחטאו היה מוכיחן ואמר שיבטל:

ויאמר יאשיה מה הציון הלז וגו' וכי מה טיבו של יאשיה בבית אל. והלא בית אל של מלכי ישראל היתה אלא ש"מ שהחזירן ירמיה ויאשיה מלך עליהן]:

שת קציר. קציר הוא קצין שבהרבה מקומות מתחלפת נ' בר' כמו נבוכדנצר נבוכדרצר יהודה היינו יאשיה שהיה בתחלה מלך על יהודה:

[בתי החצרים. הן כפרים שאין להם חומה:

נותנין להם כח יפה שבבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות. כיצד נגאלין מיד לאחר שנמכרו ונגאלין כל י"ב חדש כבתים וזהו כח יפה שבבתי ערי חומה:

בגרעון כסף שגורע לו דמי שנים שאכל הפירות]:

ויוצאין ביובל [אם לא נגאלו] כלומר שאין נחלטין ללוקח וכשנגאלין נגאלין בגרעון כסף כתורת שדות ואינן דומין לשדות שהשדות אינו רשאי לגאול אלא לאחר שתי שנים ואלו נגאלין [אפילו] מיד:

ת"ל גאולה תהיה לו מיד. כדין בתי ערי חומה:

[יכול לא יצאו ביובל] מאי קאמר. אדרבה כיון דיפה כוחן דינם שיצאו ביובל:

[ופגע בו יובל בשנה שניה. שגאלו:

למאי מדמית ליה. האי בית:

אי לבתי ערי חומה מדמית ליה איחלט ליה ללוקח. זה שגאלה מיד הקדש שהרי הוחלטה לו לאחר י"ב חדש כדאמרן לעיל גאלה אחר מיד הקדש הגיע יום י"ב חדש ולא נגאלה היה חלוט לו:

ואי לשדה אחוזה מדמית ליה לכהנים נפקא. שהרי גאלה אחר וכדאמרינן בפרקין דלעיל ואם מכרה גזבר לאחר לא יגאל אלא יוצאת לכהנים דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל לכהן תהיה:

להכי אצטריך וביובל יוצא. דהדרא לבעלים:

אפילו לא גאלו אחר נמי. יוצא לבעלים אם הקדישן דהא כתיב וביובל יצא]:

א"ל אביי. אם לא גאלה אחר אינה יוצאה לו גזירה שלא יאמרו [הקדש יוצא בלא פדיון]:

ומנלן. דאינה יוצאה בלא פדיון מבן לוי [שיפה כוחו בממכרו כדתנן לקמן הכהנים והלוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם הורע כוחו בהקדשו כדאמרינן לקמן דאינו יוצא בלא פדיון ישראל שהורע כוחו בממכרו שאינו גואל אלא לאחר ב' שנים]:

והתם מנלן. דאין הקדשו של בן לוי יוצא בלא פדיון:

דתניא ואשר יגאל [מן הלוים] ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל:

[שומע אני. שאפילו מכר עבדיו ושטריו ומטלטליו שחוזרין ביובל]:

ת"ל בית ועיר [אחוזתו] שהן קרקע למעוטי הני:

א"כ מה ת"ל ממכרו דמשמע כל ממכר. לא להכי כתב ממכר דממכרו [של קרקע] יוצא [בחנם] ביובל (אבל הקדישו אפילו קרקע אין) [ואין הקדשו] יוצא בחנם אלא בפדיון וכ"ש הקדשו של ישראל שאינו יוצא מהקדש בלא פדיון:

[והאי דקאמר רב הונא דמקדיש בית בבתי ערי חצרים וגאלו אחר מיד הקדש דיוצא מידו ביובל וחוזרת לבעלים. והיינו פליגא דר' אושעיא דאמר ר' אושעיא] הכל היו בכלל ונתן הכסף וקם לו. בין מקדיש ביתו בין מקדיש שדה אחוזתו בין מקדיש בית בבתי ערי חומה בין בבתי חצרים שהוא של פודה ואינו יוצא מידו ביובל:

[כשפרט לך הכתוב. בגואל שדה אחוזה מיד הקדש והיה השדה בצאתו ביובל לכהן תהיה שדה הוא דפריק לה אחר ונפקא לכהנים ביובל]:

אבל כולהו הנך. גואל בתי חצרים מיד הקדש:

כדקיימי קיימי. ואינו יוצא מידו ביובל והיינו פלוגתא דרב הונא:

[אלא לר' אושעיא וביובל יצא דבתי חצרים למה לי:

לא נצרכה האי וביובל יצא אלא למוכר בית בבתי חצרים ופגע בו יובל כו'. אי לשדה אחוזה מדמית ליה] השלמה בעי. [כדתניא בריש פירקין אכלה שנה לפני יובל משלימין לו שנה אחרת לאחר היובל]. וסד"א דלא ליפוק ביובל אלא משלימין לו להכי אצטריך וביובל יצא דאין משלימין לו:

[תניא] כותיה דרב הונא. כדקאמר גאלו אחר מיד הקדש הגיע יובל ולא נגאל דחוזר לבעלים ביובל. היינו תיובתא דרבי אושעיא דאיהו קאמר אבל הנך כדקיימי קיימי דלא הדרי ביובל:

דף לג עמוד ב

ואלו הן בתי חצרים. שיש להן דין זה:

שתי חצרות של [ב'] ב' בתים אף על פי שמוקפות. דינן כבתי חצרים ככפרים שאין להם חומה אבל פחות^[2] מיכן אינן כבתי חצרות:

בתי חצרים. משמע כפרים שאין להם חומה:

[מה ת"ל שאין להם חומה שאע"פ שיש להם חומה מוקפות מימות יהושע כמי שאין להם חומה דמו שאינן בתורת בתי ערי חומה:

ואימא בית וחצר בית וחצר. דהיינו ב' בתים וב' חצרות ולא שיהו ב' בתים בכל חצר:

א"כ. דבית אחד בלבד בכל חצר:

ליכתוב. חצרים ולא בעי למכתב בתי דסתם חצר אינה בלא בית אחד:

לא ההוא חצר שאין בו בית לא מקרי חצר אלא קרפף ומדאצטריך למיכתב בתי וחצרים ש"מ דב' חצרות של ב' ב' בתים:

ישראל שירש את אבי אמו לוי] אינו גואל כסדר הזה. כענין שאר ישראל היורשין קרוביהן ישראל (אלא דינו כבן לוי וכן בן לוי כו') [לפי שהלוים אינן בתורת מוכר שדה אחוזה לב' שנים ולא בתורת בתי ערי חומה לחלוט. וכן בתורת חצרים שנאמר כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם עד שיהא לוי וערי הלוים משמע השתא דבין ישראל שירש אבי אמו לוי ובין לוי שירש אבי אמו ישראל גואלין בתורת ישראל ולעולם אינו גואל בסדר לוי שמוכר וגואל לעולם עד שיהא לוי ובערי הלוים]:

וחכ"א אין דברים הללו אמורין אלא בערי הלוים. [משמע] דחכמים סברי דאפילו ישראל שירש ערי הלוים מוכר וגואל כתורת לוים דבערי הלוים תלא רחמנא. אבל בהא פליגי דעד שיהא לוי לא אמרינן:

[ואלא כמאן כבן לוי. והא תני עד שיהא לוי וערי לוים כלומר דמי שהוא לוי ובערי לוים הוא גואל בתורת לוי ולא ישראל בערי לוים גואל כבן לוי]. אלא אימא אינו גואל אלא כסדר הזה. שאמרנו למעלה בתורת ישראל בערי ישראל:

בשלמא ערי לוים. אשכחן דאית להו גאולה לעולם ולאו מידי אחרינא דכתיב כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם. אבל מנא לן דלוי בערי הלוים דיניה כי האי גוונא ולא איניש אחרינא:

דכתיב ואשר יגאל מן הלוים. כלומר לוי שמכר שדהו לישראל יגאל לעולם:

[יכול לוי מישראל יגאל. לעולם:

שזה. בן לוי יפה כחו בממכרו כדמפר' לעיל:

אבל לוי. שמכר ללוי ששניהם יפה כוחם לא יגאל:

ת"ל מן הלוים. דאפילו לוי מלוי יגאל:

מן הלוים ולא כל הלוים. מן הלוים משמע מעוט כלומר שיש ללוים שאינן בתורת גאולה זו והיינו בן לוי נתין ובן לוי ממזר:

(עד שיהא לוי לא אמרינן. דלא בעינן תרוייהו) [אבל עד שיהא לוי וערי לוים לא אמרינן דלא בעינן תרוייהו]:

מוכרין לעולם. אפילו בשנת יובל עצמו:

וגואלין לעולם. אפילו מיד לאלתר כשמכר:

לא ישנה. מכמות שהיא:

ולפי שנאמר קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו:

יכול אף זה כן. בן לוי שהקדיש את שדהו יוצא לכהנים ביובל:

ערים הללו. של לוים שכתוב ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר:

טירים קטנים. כמו מגדלים:

אלא עיירות בינוניות. שאין מוקפות חומה אלמא לית להו בתי ערי חומה:

לא קשיא כאן שהוקף חומה ולבסוף ישב שנתנו הם ללוים לית להו^[3] [דין] בתי ערי חומה דשוברין חומתן ועושין אותן עיירות בינוניות:

כאן שישב. בלא חומה ונתנוהו ללוים:

ולבסוף הוקף. שהקיפוהו הלוים מאחר שהיה שלהם יש להם (דין) בתי ערי חומה:

בית מושב עיר חומה. שיהא עיר חומה קודם שיש בה [בית] מושב:

יכול אפילו הקיפוה ישראל. חומה ואח"כ ישב יהא לה תורת בתי ערי חומה:

ונאמר להלן חומה. כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה:

מה להלן. שהקיפום עובדי כוכבים חומה:

אף כאן. בבתי ערי חומה שהקיפום עובדי כוכבים חומה קודם לכן מיכן קודם שירשו ישראל את הארץ]:

תרגמה רב יוסף. כלומר כי האי גוונא אפשר למיהוי להו בתי ערי חומה:

שנפלו להם. ערים בירושה מוקפות חומה מאבי אמו ישראל:

אין עושין שדה מגרש. אותן אלף אמה שסביב לעיר שהן אויר לנוי העיר אין עושין אותן שדה שאין זורעין אותן ולא שדה שהוא לזריעה אין עושין אותו מגרש:

בד"א בערי הלוים. כדאמר בגמרא לא ישנה:

ולא עיר מגרש שלא יחריבו ערי ישראל. שלא יחריב עיר שהיא מיושבת לעשותה מגרש אויר פנוי שלא ישנה [אותה] מכמות שהיא:

דף לד עמוד א

הן ומגרשיהן. כלומר עם חומותיהן:

ומגרשיהן למיסתרינהו קיימי. כלומר הא עומדין ליסתור חומתן שהרי אין עושין אותן לא טירין ולא כרכין ואכתי לית להו בתי ערי חומה:

[אפילו הכי איצטריך גאולת עולם סד"א אדמיסתתרי איסתורי. כלומר מקמי דליסתרי אי מיזדבני ליחלטו קמ"ל גאולת עולם:

שדה חרמו. שהחרימה ישראל ובאתה ליד כהן והקדישה ולא הספיק לגאלה עד שפגע בו יובל:

שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים ביובל. דהאי כהן שמקדיש שדה חרמו הוי כאילו הקדיש שדה אחוזתו ולא גאלה שיוצאה לכהנים ביובל:

בשל אחרים. שדה שהקדישה ישראל ולא גאלה שיוצאה לכהנים אני זוכה בה:

בשל עצמי לא כל שכן. שאזכה בה שלא תצא מתחת ידי:

מה שדה אחוזה של ישראל. שהקדישה ישראל ולא גאלה שיוצאה מיד הקדש לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים יוצאה מידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים כדאמר לעיל בפרק המקדיש שדהו שאחוזתו שלו ואין זו שלו אלא של כל הכהנים:

אף שדה חרמו יוצאה. ומתחלקת לכל אחיו הכהנים]:

מי דמי התם. קא זכי בעלמא. דרחמנא זכי ליה שדה אחוזה של ישראל היוצאה לכהנים עם שאר הכהנים:

הכא קא שקיל ליה כוליה. כלומר ממי זכה שיתפוס שדה חרמו לעצמו:

אמר רמי בר חמא. אכתי איצטריך דסד"א דהאי ודין הוא דינא הוי הואיל וכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו [ומפרש בסיפרי מנין לישראל שהיה מודד תרומה לכהן ע"ג קרקע מנין שכל כהן שיבא שם באותה שעה שהוא מודד שיש לו חלק בהן כמו זה הראשון ת"ל איש את קדשיו לו יהיו] כלומר לכולן בשוה יכול אפילו מדד לו לתוך קופתו של ראשון שיזכה אחר [עמו] ת"ל אשר יתן לכהן לו יהיה ולא לאחר סד"א כי היכי דזוכה בקדשים שנוטל חלקו עם כהן ראשון אם בא עד שלא מדד לו שאינו יכול לדחותו [והאי שדה חרמו כי קדשיו דמי ולא יהא אדם יכול לדחותו אלא תהא שלו להכי איצטריך היקישא]:

מי דמי. האי קדשים לחרמי קדשים. קדשים לאו ברשותו נינהו אלא ברשות ישראל נינהו [בעלמא] קא זכי ליה רחמנא הכא האי שדה חרמו ברשותו הוא [וברשותו] מאן זכי ליה ולאו דינא הוא:

איצטריך סד"א הואיל וכתיב כי אחוזת עולם היא להם. דהדרא ליה ביובל ואינה יוצאה מידו האי נמי שדה חרמו אחוזתו היא ולא תצא מתחת ידו להכי איצטריך היקישא דאחוזתו היא שלו אבל שדה חרמו לא אלא תצא מתחת ידו ותתחלקת לאחיו הכהנים. לשון מורי הגאון. קדשיו לאו ברשותו^[4] דמוקי ליה להאי קרא בגזל הגר ומת שמשלם קרן וחומש לכהנים [ואשם למזבח]:

הדרן עלך המוכר שדהו וחסלת מסכת ערכין

1. הערת המדפיס - נראה דצ"ל וחס עליה הלכך כי נגאל נמי חס עליה וידו על העליונה.
2. הערת המדפיס - לכאורה משמע דהתנא בא למעט יותר מכאן דאינן כבתי חצירות ואולי דטס"ה וצ"ל אבל יותר מכאן וצ"ע.
3. הערת המדפיס - נראה דצ"ל לית להו ללוים אלא היו שוברין חומתן וכו'.
4. הערת המדפיס - עי' ב"ק דף ק"ט דמשמע דמיירי בכהן שבא להקריב קרבנותיו במשמר שאינו שלו דמ"מ עבודתה ועורה שלו ע"ש ואולי דר"ל מדסמיך ליה לקרא דגזל הגר דרשינן סמוכין דהך קרא נמי מיירי בגזל הגר וכגון (בכה) [בכהן] שגזל את הגר דיכול להקריב האשם במשמר אחר ועבודתה ועורה שלו.