רבינו גרשום על הש"ס/ערכין/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יט עמוד א[עריכה]


האומר משקלי עלי. לתת להקדש:

אם כסף. נדר נותן כסף משקלו:

עד מרפיקו. עד בית שחיו שהוא הכתף וכמה שמכניס ידו לחבית יוצאין המים:

ושוקל. ונוטל בשר חמור וגידים ועצמות כנגד היד ונותן לחבית עד שתתמלא שיגביהו המים עד למעלה ואח"כ יוציא [בשר חמור לחוץ היינו משקל ידו] ולפי אותו המשקל יתן:

וכי היאך אפשר לכווין [בשר כנגד בשר]. ליתן בשר חמור כנגד בשר ועצמות כנגד עצם שבזרוע. שמא זרוע העצם יותר מזה העצם ושוקל יותר:

אלא שמין את היד. אומדין את היד כמה היא ראויה לשקול בלא משקל:

אפי' בכל דהו. כלומר באיזה דבר שירצה שרגילין בני אדם לשוקלו:

[כופרא. זפת]:

דכייל. מודד:

[שמכי. בצלים]:

שדו תרי תלתא. לויתור לגירומין:

קמ"ל. דלא בטיל ופטר נפשיה בהו:

[מעשה לסתור. רישא אמרת הא משקלי עלי סתם פטר נפשיה בכל דהוא והשתא אמרת דנתנה משקלה זהב:

כי אמרה סתם לפי כבודו (אמרינן) [אמדינן] ליה. אם הוא עשיר (אמרינן) [אמדינן] ליה לחמור שבמשקלות:

קומתי עלי. כלומר לתת שיעור קומתי של כסף או של זהב להקדש:

נותן שרביט. של כסף עב שאינו נכפף מעצמו הואיל ואמר קומתו כלומר דבר שיכול לקיים מעצמו שאינו נכפף:

מלא קומתי [עלי נותן שרביט הניכפף]. כלומר כיון דאמר מלא קומתי בלבד שיהא ארוך כמותי קאמר אפי' דקה:

[הוא דאמר כר' עקיבא. רב יהודה:

לא את הבור ולא את הדות. לענין מכירה תנן בבבא בתרא. לא מכר לא את הבור ולא את הדות] אע"פ שכתב לו עומקה ורומה. של חצר ויש לומר שהללו בעומקה הן:

[וצריך ליקח לו דרך. מוכר מלוקח שילך בה לבורו דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו דרך:

וחכ"א אינו צריך. ליקח לו דרך דמוכר בעין רעה מוכר ושייר לעצמו דרך]:

ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו [מוכר ללוקח] כל הבית אני מוכר לך [חוץ מבור ודות. זה שאינו צריך ליקח לו דרך] מה טעם הואיל ולא היה צריך לומר חוץ מזה ואמר לכך אמר לשייר לו דרך:

אף כאן. כלומר הואיל ואינו צ"ל אלא קומתו עלי ואמר מלא קומתי לפחות קאמר:

לטפויי מילתא קאמר. כלומר לכך הוסיף בדבורו. ואיכא דאמרי איפכא קומתי עלי נותן שרביט הנכפף מלא קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף דכל לישנא (בתרא) [יתירא] לטפויי מלתא אתא:

עומדי מהו. אמר עומדי עלי [מהו] יש בלשון הזה לשון נדרים או לא:


דף יט עמוד ב[עריכה]


[עד העציל. היינו מרפיקו]:

זכר לדבר. שנמשל בשר חמור לבשר אדם [לפיכך אומדין בבשר חמור]:

כמה דאפשר. לשעורי במים ובאומד משערינן:

וביד עד העציל. למימרא דעד העציל קרי [יד]:

עד הפרק. [עד מקום] שכלה פיסת יד:

בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ועד העציל קורין בני אדם יד:

זו קיבורית. שקורין שוריץ אלמא דעד התם קרוי יד מדאורייתא:

בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ועד העציל קורין יד היינו למעלה מקיבורת:

[1] ועד הפרק הלכתא גמירי לה:

[רכובה. יינויל בלע"ז]:

רגלים פרט לבעלי קבין. מה שכתוב שלש רגלים לומר שמי שיש לו רגלים יעלה לרגל פרט למי שיש לו רגל של עץ והיינו קבין שחוקק כעין קב ומניח שוקו בו ואמאי פטור הא עדיין נשאר לו רגל עד הארכובה‏[2] דעד התם קרי [אינשי] רגל:

[מן הארכובה חליצתה כשרה אלמא דעד הארכובה איקרי רגל מן התורה]:

מעל רגלו. של מעלה מרגלו יכולה לחלוץ:

[איסתוורא. שקורין קאבילא]:

עד ארעא נחית. ואין בו פיסוק עד סוף העקב:

ושוק מעל דמעל. שוק הוא עצם שמגיע עד הארכובה:

[זה חומר בנדרים מבערכין. שבערכין אם אמר ערך ידי עלי לא אמר כלום:

יתנו יורשין. שהערך הוא קצוב בתורה]:

אומד של נזיקין. [שאומדים כמה רוצה אדם ליתן יותר בעבד שיש לו יד יותר מעבד שאין לו אלא יד אחת כמו שאומדים בנזיקין]. כדתנן נזק כיצד קיטע את ידו רואים אותו כאילו הוא [עבד] נמכר כמה היה יפה וכמה הוא יפה:

התם. בנזיקין:

גברא זילא. שקטועה ידו הילכך שיימינן ליה [בגברא] זילא ששמין אותו בעבד קטוע שכיון שקטוע הוא מזולזל הוא ופוחתין דמיו:

הכא. באומר דמי ידי [עלי]:

גברא שביחא הוא. אדם שלם הוא שאם ישומו אותו [עכשיו] כמה הוא שוה שלם וכמה הוא שוה קטוע יעלו דמיו הרבה עכשיו כשעדיין הוא שלם אבל אם ישומו אותו כאדם קיטוע שהוא מזולזל כמה הוא שוה עכשיו וכמה הוא שוה קודם לכן יפחתו דמיו של זה יותר ממה שאם ישומו אותו בעצמו שהוא שלם ונמצא הקדש מפסיד:

אלא אמר אביי אומדין. אותו כאיש שלם כמה אדם רוצה כו':

עושה מלאכה בידו אחת מאי ניהו אילימא דאידך [ידו] פסוקה. קטועה היינו הך דאמרי ברישא אומד של נזיקין:

[אלא אידך] ידו מוכתבת לרבו ראשון. שמשמכרו רבו ראשון שייר לעצמו ידו אחת שיעשה מלאכת רבו בה ועבד שלם הוא:

[אמדוהו אומד של נזיקין. כגון שהוזק ושמוהו:

ואמר דמי עלי מהו. מי צריך לאומדו עוד או אינו צריך:

שאני אומדנא דבי עשרה. דבערכין צריך עשרה בני אדם לאומדו דעשרה כהנים כתובים בפרשה ואומד של נזקין בג' בתי דינין סגיא:

או דילמא] שבח ביני ביני. [שוב] משנאמד בראשונה וצריך לשומו עוד:


דף כ עמוד א[עריכה]


אמדוהו מאליו שלא אמר דמי עלי:

שאין דמים למתים. שאין אדם יכול לידע מאחר שמת כמה הוא שוה כשהוא חי:

מי איכא גברא דלא שוה ד' זוזי כשהוא חי והוה כי אמיד וליתבו יורשין (לא) דמי:

אמדוהו מאליו נחית לאומדנא. ודקדקו בו כמה היה שוה:

דמי עלי. ומת לא נחית מעיקרא לאומדנא גמורה הלכך לא יתנו היורשין:

ואין נידון בהשג יד. אלא נותן כל מה שיש לו וחוזר ונותן כשיהא לו:

שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא. דכיון שאמר ערכי עלי כבר כתוב בתורה כמה צריך ליתן:

[בשעמד בדין. וחייבוהו ליתן וכל העומד לגבות כגבוי דמי:

מחוסר אומדנא. בשעמד בדין ולא אמדוהו ומת ולא אמר כלום:

[3] דאין הנשמה תלויה בו:

ונותן דמיה. של יד כלומר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וידוע שאין ערך ליד וגמר ואמר לשום דמים ונותן דמיה:

לר"מ דאמר בפירקין קמא המעריך פחות מבן חודש ר"מ אומר נותן דמיו כו':

מיטעא קא טעי דסבר כו'] אבל דמי לא. כלומר לשום דמים לא מתכוין ולא ליתן דמיה קמ"ל:

לאתויי מן הארכובה ולמעלה. שאם אמר ערך רגלי עלי מן הארכובה ולמעלה נותן ערך כולו:

[מ"ט נדר בערכך כתיב כלומר כל שישנו בערכין ישנו בדמים דהיינו נדר]:

וחכ"א לא אמר כלום. כשהעריך חצי כלי אבל העריך כלי שלם נותן את דמיו:

[סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה היכא דהתנדב כדרך המתנדבים דהעריך כולו פלגיה לאו אורחא לאינדובי הלכך לא אמר כלום דסבר לה כר' שמעון]:

מאי ניהו. האומר ערכו של פלוני עלי [ומת הנודר והנידר. אמאי יתנו היורשין בשעמד בדין המעריך קודם שמת]:

היינו הך. בשמעתין דלעיל אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין ואוקימנא כשעמד בדין:


דף כ עמוד ב[עריכה]


אישתעבד נכסי. להקדש:

ואומדנא כיון דלאו בנודר תליא אלא בנידר מאי דרמי עליה דנודר לשלומי חייבוהו ב"ד ויורשין חייבין ואומדנא גלוי מלתא בעלמא הוא דכל אדם יכול לאומדו אפילו אינו ב"ד ומה שיאמר שום אדם שהיה שוה יתנו הנודר אבל (באומד דתלוי עליו) [באומר דמי עלי] ומת כיון דהוא גופיה בעי אומדנא ולא אמדוהו יורשין פטורין:

ובית זה קרבן. לדמיו:

פטור. מלשלם שהרי אמר זה ולא קבל עליו אחריותו:

אבל אמר עלי. קיבל עליו אחריותו וחייב לשלם:

לא שנו. דחייב באחריותו:

אלא דאמר דמי שור זה עלי. כלומר שאם (נגנב) [יוגנב] אתחייב בדמיו:

[עלי להביאו קאמר אם יהיה]:

מת או נגנב חייב באחריותו. [כיון דאמר עלי] אע"ג דלא אמר דמי:

[השור חולין. שלא הקדישו אלא דמיו] (אינו חייב באחריותו דדמי השור קאמר וכיון דמת אין דמים למתים כדאמרינן במתני' דמי עלי ומת לא יתנו היורשין):

רישא דאמר יקדש השור עלי לדמיו. דכיון דאמר יקדש השור קדוש השור ומועלין בו וכיון דאמר לדמיו היינו דאמר מת או נגנב חייב באחריותו:

[וסיפא דאמר לכשיבואו דמיו יקדשו כשימכר דכיון דלא אמר יקדש השור לפיכך לא קדש ואין חייב באחריותו]:

והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והיכי קדשי הני דמים לכשיבואו:

ר' מאיר היא. [דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם] במס' קדושין:

ונתנגע. ברשות השוכר אע"פ שחלטו הכהן ואסור בהנאה:

[4] [אפי' משכיר לשוכר. שאין יכול לומר הרי שלך לפניך מה שמכרת:

נתצו. כהן:


דף כא עמוד א[עריכה]


חייב להעמיד לו בית. משכיר לשוכר שאין יכול לומר לו הרי שלך לפניך שהרי נותץ]:

הקדישו. השוכר:

הדר בו. שלא (נתנגע) ברשותו (שלו):

כיון דמעל. מה שנהנה ממנו:

נפק ליה שכר לחולין דמשום הכי חייב קרבן:

[מעילה. הנהנה מקדשי שמים. משום דמפיק קדושה לחולין. כגון דאמר המקדיש הכי] לכשיבואו דמיו יקדשו לא מעל שוב דלא הקדיש בית אלא שכירות הקדיש:

חייבי ערכין ממשכנין אותן. [הגזבר] אם ישהום דכיון דלאו לכפרה אתו ולא מהדר ליתנן:

[חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין דכיון דלכפרת עצמו הן זהיר להביאן:

חייבי עולה ושלמים ממשכנין אותן דלא אתו לכפרה ויתרשל להביאן]:

אע"פ שאין מתכפר לו. האי מתכפר [לו] לא כפרה ממש אלא אע"פ שאין מתקבלין לרצון עד שיתרצה להביאן מעצמו:

שנאמר לרצונו. לפני ה' אפילו הכי ממשכנין אותן [וכופין אותו] עד שיאמר רוצה אני:

וכן אתה אומר בגיטי נשים. אע"ג דגט המעושה פסול כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכשר:

על אחד משלשתן. [או אעולה או אשלמים או אחטאת יצא] הלכך אם גילח על העולה צריך למשכנו להביא חטאת:

בעולת יולדת. שאינה יכולה להביא חטאתה עד שתביא עולתה קודם:

[הואיל ואקדמה קרא. דכתיב אחד לעולה ואחד לחטאת ולא פשעה בה:

למקראה הקדימה הכתוב. כלומר לקרות העולה קודם לחטאת הקדימה הכתוב אבל להקרבה לא אקדמה:

אלא לעולת מצורע. אין צריך למשכן דתניא כו']:

עולה צריכה דעת. כלומר המביא עולה צריך להביאה לרצונו:

דאפריש ליה חבריה. אם חברו הפריש בגינו עולה שלא צריך להפרישה לרצונו של נודר:

מדידיה. היכא דמפריש משלו אבל כשמפרישה חבירו בשבילו נימא דניחא ליה שחברו נותנה בשבילו ולא בעינן למישייליה דודאי ניחא ליה:

קמ"ל. דבעינן למישייליה דזמנין דלא ניחא ליה לאיניש כו' הלכך בעינן לדעתו:


דף כא עמוד ב[עריכה]


[לדעת יצא. אם הקריבה לדעתו של מחוייב יצא המחוייב]:

אמר לך שמואל כי תניא ההיא. דעולה בין לדעת ובין שלא לדעת יצא:

בשעת כפרה. אינה צריכה דעת הואיל ואירצי בשעת הפרשה שהיה לדעתו ודאי עדיין ניחא ליה באותו (דעת) [עולה]:

[וכי אמינא אנא עולה צריך דעת בשעת הפרשה:

אידי ואידי אחד חטאת ואחד עולה:

שמואל מוקי לה בשעת הפרשה. דלא חלקו ועולא [מוקי לה] בשעת כפרה:

מתנייתא אהדדי לא קשיא. קמייתא דתני דבין [לדעת ובין] שלא לדעת יצא בשעת הפרשה. אמוראי ודאי פליגי עולא ושמואל]:

אף בשעת הפרשה כלומר דבשעת כפרה נמי והיינו דעולא:

ואע"ג דהויא הך קמייתא תיובתיה הא דאמרה דבין לדעת ובין שלא לדעת יצא דאוקימנא בשעת כפרה:

קמ"ל. דבשעת הפרשה גרידא קאמר. [וודאי] פליגי:

האי מאן דמסר מודעא אגיטא. שהיו אונסין אותו לתת גט ואמר לעדים הוו עדים שאנוס אני:

מודעיה מודעה. ולא הוי גיטא:

לא צריכא דעשויה אחרי המודעה ואירצי ושתק ונתן בשתיקה:

מהו דתימא. מדנתן בטולי בטליה למודעיה:

קמ"ל. דלא:

דא"כ. דבהכי סגיא בנתינת סתם ליתני כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר קמ"ל דבטיל למודעיה ויאמר רוצה אני:

הדרן עלך האומר משקלי:

  1. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל והא דבחידוש ידים ורגלים הוא עד הפרק הילכתא וכו'.
  2. ^ הערת המדפיס - נראה דצריך לציין בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ועד התם קרי אינשי רגל.
  3. ^ הערת המדפיס - נראה דחסר כאן וצ"ל ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום. דאין הנשמה תלויה בו: ונותן דמיה. של יד כלומר וכו'.
  4. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל אומר לו משכיר לשוכר הרי שלך לפניך מה ששכרת.