רבינו גרשום על הש"ס/ערכין/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כד עמוד א

אין מקדישין. [שדה בית זרע חומר שעורים]:

פחות מב' שנים. לפני היובל כי אם הקדיש משלם חמשים שקלים [כדמפרש בגמרא] דעצה טובה קמ"ל שיהא אדם חס על נכסיו שהמקדיש שדהו שתי שנים לפני היובל ואח"כ גואלה (לפני היובל) לפי השנים שיש מן הגאולה ועד היובל ואותן שנים שהיא ברשו' הקדש יגרע להקדש לכל שנה סלע ופונדיון ויתן (הגואל של הקדש) [להקדש] (למוכר) סלע ופונדיון לכל שנה לכור ותהא שלו שכך עולה חשבון נ' שקלים מ"ט [שקלים] למ"ט שני היובל ושנת חמשים (עצמה) אינה נחשבת שהיא עולה לכאן ולכאן והשקל הנשאר מחלקו לפונדיונין ויש בשקל מ"ח פונדיון ומגרע לכל שנה סלע ופונדיון חוץ משנה [אחת] ואע"פ שנחסר לשנה אחת פונדיון כיון שאילו בא למצוא חשבון לחלקו בשוה לכל השנים היה מגיע פחות מפונדיון לשנה ולא רצה לחשוב אלא דבר שלם הילכך קאמר סלע ופונדיון וכל אותן שני היובל שהיתה שלו קודם שהקדישה אין נותן בשביל אותן שנים כלום אבל אם הקדישה בפחות מב' שנים קודם היובל ובא לגואלה אין נותן לאותן ב' שנים ב' סלעים וב' פונדיון ולא יותר אלא משלם חמשים שקל לחומר שעורים מ"ט משום דכתיב^[1] אם עוד רבות בשנים כלומר שעדיין כשהקדישה נשארו אפי' ב' שנים לפיהן ישיב גאולתו סלע ופונדיון בשנה לכור ואם פחות מב' שנים לפני היובל הקדיש שלא נשארו ב' שנים נותן נ' שקל כולן:

[ולא גואלין אחר היובל. האי אחר היובל קא מתרץ גמרא דבכל שני יובל מיירי:

פחות משנה שאם בא לגואלה בעשר שנים ומחצה לאחר היובל לא יאמר כיון שלא נגמרה השנה לא אתן בשבילה סלע ופונדיון. אלא מחשב אותה כשנה שלימה ונותן סלע ופונדיון עם השנים הנותרות היינו ולא גואלין פחות משנה]:

קא ס"ד דאמורא דאין מקדישין כלל לפני היובל פחות מב' שנים כלומר דלא קדשה (ומקדשה) ורמינהי מקדישין לפני היובל וכו' [לאחר היובל אפי' בסמוך ליובל ממש:

ובשנת היובל עצמה לא יקדיש מפרש לקמן מ"ט] רב ושמואל. בעו לתרוצי מתניתין מאי אין מקדישין לאו דאין מקדישין כלל קתני אלא אין מקדישין לדעת כן שיהא יכול לגאול בגירוע כדכתיב^[2] ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל וחשב לו כפי שניו ישיב גאולתו כלומר שיגרע הפדיון ולא יתן אלא סלע ופונדיון לשנה שהיתה של הקדש (פחות מב' שנים) לפני היובל הא הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל אינו גואל [בגירוע] אלא בנ' שקל כולן ביחד וכיון שכן [דאין מקדישין ליגאל בגירוע פחות מב' שנים] מתניתין עצה טובה קמ"ל שיהא חס על נכסיו ואל יקדיש בזמן שאינו יכול לפדות בגירוע ולהכי קאמר אין מקדישין כו' כדי שלא יפסיד ולא דלא חיילא עליה קדושה:

רב אמר קדושה. ואם בא לפדותה נותן נ' שקל כולן:

[בשלמא לענין מכירה. מוכר שדהו בשנת היובל פליג שמואל עליה דרב לקמן דאינה מכורה משום דאיכא למימר ק"ו מה מכורה קודם היובל יוצאה עכשיו וחוזרת לבעלים אינה מכורה עכשיו בשנת היובל (דחוזרת לבעלים) אינו דין שלא תמכר כלל בשנת היובל אבל הכא מי איכא למימר ק"ו ומה קדושה כבר יוצאה לבעלים ביובל אינה קדושה עכשיו בשנת היובל (כשחוזרת לבעלים) אינו דין שלא תחול קדושה עליה כלל]:

והא תנן. דאינה חוזרת לבעלים:

אלא הגיע יובל ולא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש דברי ר' יהודה אלמא דשל הקדש הויא הכי נמי תקדש בשעת היובל:

לא שמואל כר' שמעון סבירא ליה דאמר נכנסין לתוכה ולא נותנין דמיה להקדש אלא שלהן תהא וכי היכי דלא הוו דמיה להקדש הכי נמי דאינה קדושה כי הקדישה בשנת היובל:

דף כד עמוד ב

ורב אמר סוף סוף. אפי' לר' שמעון מי קא הדרא לבעלים לכהנים. הוא דנפקא ועדיין איכא למימר דהקדש היא ומ"מ אין נותנין דמים דכהנים משלחן גבוה קא זכו^[3] וליכא למימר שמואל כר' שמעון סבירא ליה:

מ"ט דרב. דאמר קדושה:

[אמר קרא כו' אלא לשמואל מאי אחר היובל]:

אחר אחר. כלומר דאם משנת היובל משמע משנה שאחר היובל ולא יובל עצמה ואם אחר היינו אחר אחר דהיינו שנה שלישית:

[אמר לך רב הא מני. דקתני ובשנת היובל עצמה לא יקדיש:

רבנן היא. דלית להו עד ועד בכלל וקא דרשי ואם משנת ולא שנת ממש:

ואנא דאמרי כרבי. דאית ליה עד ועד בכלל כדאמר מיום הראשון עד יום השביעי ראשון וראשון כו':

אי כר' פונדיון מאי עבידתיה. כלומר כיון דקא חשיב שנת חמשים בכלל חשבון שנות היובל בהדי מ"ט דקדשה נמי בשנת היובל אם כך הוא שקל נ' דקא פליג ליה לפונדיון שתהא פונדיון לכל שנה אמאי כיון דשנת נ' קדשה נמי כבשאר שני יובל ליתיב לה שקל נ' לגופה:

וכי תימא. הכי נמי דלית ליה פונדיון לשנה והתניא הקדיש שתים כו':

ר' דאית ליה פונדיון לשנה כר' יהודה סבירא ליה דאמר] שנת נ' עולה לכאן ולכאן. וכיון דקא חשיב ליה נמי להתחלת שני יובל הילכך לא חשיב שקל לדידיה וקא פליג ליה לפונדיונין:

לשמואל. דאמר אינה קדושה [לימא] ר' דאית ליה פונדיון אחד לשנה כרבנן סבירא ליה דלית להו שנת חמשים עולה לכאן ולכאן אלא באפי נפשה הויא ליובל הילכך פליג שקל דידיה לפונדיונין (כשמואל) [לשמואל] דאמר אינה קדושה:

דאי כר' יהודה סבירא ליה דעולה לכאן ולכאן להתחלת חשבון מ"ט ולשנת חמשים א"כ לא היו בין יובל ליובל אלא מ"ח שנים פשו להו ב' שקלים חלקם לפונדיון נמצא לכל שנה (של מ"ח) סלע וב' פונדיונין [לשנה מיבעי ליה]:

על כורחיך לשמואל [דאמר אינה קדושה] כרבנן סבירא ליה. דלא חשיב שנת נ' אלא לסוף יובל וכיון דאמר אינה קדושה פייש שקל דידה ופליג ליה לפונדיון ולא אתי אלא סלע ופונדיון לשנה:

בשלמא לשמואל. דאמר אינה קדושה היינו דקתני ולא גואלין ולא מקדישין לאחר היובל פחות שנה למעוטי שנת היובל עצמה דאין מקדישין וגואלין:

אלא לרב. [דאמר] דקדשה מאי אחר יובל:

[אמר לך רב] מי סברת מאי אחר יובל אחר יובל ממש. שנה הסמוך ליובל דקא דייקת למעוטי יובל עצמה לא:

[מאי אחר יובל באמצע יובל כלומר בכל שנים שלאחר יובל]:

דף כה עמוד א

דכמה דלא מליא ליה שנה לא מגרעא ליה. כלומר שאם היתה ביד הקדש ה' שנים ומחצה ובא לגואלה לא יאמר אותן ה' שנים ומחצה שהיתה ביד הקדש איגרע כנגדו ו' שקלים ושש פונדיונין ואחשוב אותה חצי שנה כאילו היתה שלימה אלא יחשבנה עם השנים הנותרות עד היובל ליתן סלע ופונדיון לשנה להקדש בשבילה:

מאי קמ"ל דאין מחשבין חדשים עם ההקדש. כלומר דאם הקדישה ובחצי שנה גאלה לא יגרע כנגדו להקדש חצי סלע וחצי פונדיון:

הא בהדיא קתני. לה דאין מחשבין כלל:

אמר לך רב אין חדא מילתא היא ומה טעם קאמר הילכך מיהא ליכא למידק למעוטי שנת היובל עצמה:

אין מחשבין חדשים להקדש. שלא יחשוב עם ההקדש בחצי שנה או בח' חדשים כמו שהקדישה בסוף שנה לפחות כנגדם (למקדש) [להקד'] סלע ופונדיון או כנגד החדשים שעברו כדקתני בברייתא. שנים שלימות שלא היתה (ברשותו) [ברשות הקדש] אתה מחשב לפחות כנגדן סלע ופונדיון ולא כנגד חדשים אבל הקדש מחשב חדשים שנה כדמפרש בגמרא כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני דסד"א האי דאמרינן דאין מקדישין לגאול בגירוע פחות מב' שנים לפני היובל הני מילי כי אקדשה בסוף מ"ח אבל כי אקדשה בחצי מ"ח לימא דליהוי כמי שהקדישה בתחילת מ"ח דהוו ב' שנים לפני היובל ולגאל בגירוע קמ"ל דעבדינן הני חדשים שנה כאילו הקדישה בסוף מ"ח משום רווחא דהקדש דאינו גואל בגירוע אלא נותן נ' שקל להקדש והיינו אבל הקדש מחשב חדשים שנה וכן נמי אם עמדה ברשות הקדש עשר שנים ומחצה לא יחשוב המקדיש אלא עשר שנים ואותה חצי שנה יחשבנה בשנה שלימה עם השנים הנותרות ויתן בעד אותה חצי שנה נמי סלע ופונדיון כשנה שלימה עם השנים הנותרות עד היובל:

ת"ל וחשב לו הכהן מ"מ. שיחשוב (מ"מ כדי) שיהא ריוח להקדש:

בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג:

נותן. לאלתר לאחר היובל כשהוא גואלה מיד [ההקדש] נותן [בזרע] חומר שעורים נ' שקל:

כור זרע ולא כור תבואה. כלומר כשהוא מודד כמה כור יש בו מודד במקום שראוי לזרוע בו כור דהיינו יותר ממקום שיכול ליגדל בו כור תבואה לפי שגרגיר זרע יעשה שיבולת תבואה והיינו ריוח של מקדיש דאי אזיל בתר כור תבואה היה נותן הרבה שקלים אלא בתר כור זרע אזיל:

כור זרע. זרוע במפולת יד ולא זרוע במפולת שוורים [דהכי הוו זרעי במפולת שוורים] היו ממלאין שק [מלא דגן] והיו מניחין אותו ע"ג העגלה על הקנקן ובקנקן היה נקב והיה מושך העגלה ע"ג התלם והיה נופל הדגן דרך אותו נקב וכך היו זורעין בשוורים ועכשיו מי שזורע במפולת יד מפוזר יותר הזרע ותופש בית כור זרע במפולת יד מקום מרובה בשדה יותר מבמפולת שוורים לפי שאינו זורע בשוה אלא פעמים נופל הרבה ביחד מן הנקב ופעמים נופל מן הזרע מועט:

תני לוי. מפולת יד שאמרו:

לא מעובה. שמפילין הרבה ביחד דהיינו פסידא דמקדיש שירבו הכורים:

ולא מידק. שמפזר יותר מדאי שזה הפסד של הקדש שממעט בכורים אלא בינונים:

אין נמדדין עמה. מפני שהן רשות לעצמן:

שדה מה ת"ל. לכתוב ואם מאחוזתו יקדיש:

בענין הזה. בשיעור הזה זרע חומר שעורים בחמשים:

מנין. אם הקדיש שדה לתך וחצי לתך שצריך לפדות:

ת"ל שדה מ"מ. דקדשה:

דומיא דסלעים. דלאו בני זריעה [נינהו]:

אי הכי. כיון דאוקימתא דמליאין מים פחות מיכן נמי אמאי נמדדין עמה:

משום דנגאני ארעא מיקרו. ספלים של שדה שמשימין בהן מים כדי להשקותה ונחשבין כשדה וכן נמי סלעים פחותין מי' [שפנד"ש בלע"ז] שדרי דארעא מיקרו. שכך נמצאין הרבה בשדות ונחשבין כשדה:

ונגרע מערכך אף מן ההקדש. כלומר שכשם [שאם הקדישה עשר שנים לאחר היובל וגאלה לסוף עשרים שמנכה לו] אותן שנים שהיתה ברשות בעלים שאינו נותן מהם סלע ופונדיון כך אם אכלה הקדש שנה או שתים [או י'] מנכה לו סלע ופונדיון לכל אותן שנים שהיתה ברשות הקדש ואינו נותן סלע ופונדיון אלא מן השנים של אחר הפדיון תוך היובל:

ואם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה. בכל שנה סלע ופונדיון אין שומעין לו [שנאמר וחשב לו הכהן את הכסף כמה מגיע לו ליתן עד היובל ויתנו ביחד]:

אחד הבעלים ואחד כל אדם. רשאין לפדות זרע חומר שעורים בנ' שקל:

אלא שהבעלים. מוסיפין על נ' שקל חומש שנא' ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף:

גאלה בנו. במקומו:

יוצא לאביו ביובל. ואינה יוצאה לכהנים^[4] (ואינו בא לההוא עצמו):

גאלה אחר או אחד מן הקרובים. וחזר זה המקדיש וגאלה מידו (אינה) יוצאה מידו ביובל:

דף כה עמוד ב

לא גאלה המקדיש וגאלה אחד מן הכהנים. והרי היא תחת ידו ביובל. לא יאמר כו':

ואם מכר את השדה גזבר לאיש אחר לא יגאל עוד. לבעלים אלא חוזר לכהנים ביובל:

לאחר ולא לבן. שאם מכרה גיזבר לבן המקדיש חוזרת לאביו ביובל:

כשהוא אומר איש. סתם משמע אחיו דלא יגאל עוד:

מה ת"ל לאחר. לאחר לא יגאל ולא לבן:

[ליעדה. דכתיב אם לבנו יעדנה:

^[5] ולעבד עברי. והכא יבום לחודיה משום הכי לא פריך הא והכא תרתי משום דעבד עברי מהאי פירכא כלום יש כו' הוא דנפקא הוא דאיתרבי דהכי גמרינן במסכת קדושין דעבד עברי עובד את הבן ולא את האח אתה אומר את הבן או אינו אלא האח ולא את הבן מרבה אני את הבן שקם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה אדרבה מרבה אני את האח שקם תחת (אביו) [אחיו] ליבום. ופרכינן אההוא אדרבה ואמרינן כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום ומהתם איתרבה עבד עברי דהבן קם תחת אביו לעבד עברי דלא אשכחן ליה קרא אלא ליעידה גרידה אשכחן קרא שקם תחתיו הילכך ליכא לפרוכי ותיפוק לי דהתם תרתי דלא אשכחן לתרוייהו מקרא אלא האי פרכינן כלום יש יבום במקום בן והוה ליה כחדא וחדא:

בת מהו שתעמוד. כלומר אם גאלה בתו מהו שתעמוד שדה לאביה שתחזור לו ביובל]:

כיון דבת במקום בן כי אחר דמיא. הכי נמי דכי הויא שלא במקום בן נמי לא מוקמה [שדה] לאביה:

(אשה שהקדישה שדה מכר לה [הגזבר] וגאלה בעלה מי יעמוד לה בעלה שדה שתהא שלה ביובל מי חשבינן כאילו היא עצמה גאלתו):

[אשה שהקדישה שדה מלוג שלה וגאלה בעלה מי מעמיד לה בעלה שדה שתהא שלה ביובל מי חשבינן כאילו היא עצמה גאלתו]:

שכן הבן נוטל בראוי כבמוחזק כדמפרש ביש נוחלין ויפה כח הבן מכח האב:

[דלאו בת גירעון לא יוצא לכהנים דפחות מב' שנים אינו מגרע אלא נותן נ' שקל]:

והא נמי בת גאולה היא. [ואם לא גאלה] תצא לכהנים:

אחוזתו מה ת"ל. [ליכתוב] לכהן תהיה:

לשדה שיוצא לכהנים. שלא גאלוה בעלים ולא בנו אלא כהן או אחר שהיא יוצאה לכהנים ביובל מנין שלא יאמר כו':

אחוזתו. של עצמו היא שלו:

ואין זו שלו. לבדו הא כיצד כו':

הכהנים נכנסין לתוכה. דכתיב לכהן תהיה:

ונותנין את דמיה. להקדש דכתיב קדש לה':

אלא נקראת שדה רטושין. שדה מונחת שאין רשות לאדם בה כדכתיב תשמטנה ונטשתה ומתרגמינן ותרטשנה [עד יובל שני]:

רטושי רטושין. שלא יגע אדם בה עד יובל ג' שלעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר מיד הגזבר כדכתיב ואם מכר את השדה. גיזבר לאיש אחר לא יגאל עוד לבעלים אלא והיה השדה בצאתו ביובל:

מ"ט דר' יהודה. דקאמר הכא ונותן את דמיה:

[כתיב הכא קדש לה' כשדה החרם וכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש] מה להלן [בבית] בדמים דכתיב ויסף חמישית כסף [אף כאן בדמים:

מכבשי עצרת. דכתיב בהן קדש יהיה לה' לכהן בחנם]:

דנין קדשי בדק הבית כו'. דבין בית ובין דמי שדה אחוזה הוו קדשי בדק הבית:

שדה אחוזה וכבשי עצרת הוו מתנה לכהנים דבתרווייהו כתיב לכהן יהיה ולא במקדיש בית:

דף כו עמוד א

רבי אלעזר אומר לא נכנסין ולא נותנין דמים להקדש אלא נקראת כו'. מ"ט דרבי אלעזר אמר קרא אם לא יגאל את השדה. (עד) [קודם] שנת היובל לא יגאל עוד לבעלים אלא הרי היא של הקדש ולא נכנסין ולא נותנין דמים אבל אם מכר את השדה גזבר לאחר היובל לאחר אח"כ והיה השדה בצאתו ביובל לכהן תהיה:

אמר אביי סכינא חריפא מפסקא קראי. כלומר דהאי לא יגאל משוי ליה נמי אלפני פניו [אאם לא יגאל והאי והיה השדה משוי ליה נמי אלפני פניו] אואם מכר וכי מי חתכם והפסיקם:

אלא אמר אביי טעמא דרבי אלעזר כדתניא לא יגאל יכול לא תהא נגאלת. לאחר היובל שתהא לפניו לגואלה אפי' [בתורת] שדה מקנה שתהא שלו עד היובל וביובל תחזור להקדש:

ת"ל עוד כלומר מאחר שיצאה ביובל עוד לא תהא נגאלת שתהא דינה עוד כמו שהיתה כשדה אחוזה שתחזור לבעליה (שוב) ביובל אבל נגאלת לו בתורת שדה מקנה שתהא שלו עד שנת היובל וביובל תחזור להקדש משום דכיון דהגיע יובל ולא נגאלה קנאה הקדש כי חוזר זה וגאלה מהקדש הוי כלוקח. וכתיב והיה השדה בצאתו ביובל לכהן תהיה אחוזתו בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו והיינו הקדש. וקא דייק אימת קאי [דקאמר] אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה אילימא ביובל ראשון דאכתי לא הגיעה שנת היובל אמאי קאמר (עוד) לכמות שהיתה אינה נגאלת אמאי הא דין שדה אחוזה נמי אית לה הואיל ולא עבר היובל עדיין:

אלא פשיטא ביובל שני. קאי תנא דברייתא [ולמאן קתני ברייתא] אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה כלומר דקא הדרא להקדש:

אי לר' יהודה ור' שמעון לכהנים הוא דנפקא. אפי' מיובל ראשון כדתנן הכהנים נכנסין לתוכה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומאחר דנפקא לכהנים שוב אינה נגאלת מידם בתורת חומר שעורים בנ' שקל כסף אלא בשוויה בין בפרדסות סבסטי בין בחולת המחוז:

אלא לאו. מדקתני נגאלת (דהיינו) דמשמע בנ' שקל ש"מ (אמר) לר' אלעזר קאמר דסבירא ליה דשל הקדש היה ביובל הראשון:

ותיסברא דהא כדקא מתרת בשלמא לר' אלעזר דאמר דשל הקדש הוא [ניחא] האי עוד כדקאמרת עוד אינה נגאלת כלומר דבת גאולה היא בנ' שקל דאכתי דהקדש היא:

אלא לר' יהודה ור' שמעון דאמרי. דשל כהנים היא האי עוד מאי דרשי ביה הא לאו בת גאולה היא כלל בנ' שקל אלא בשוויה אי הכי מאי קמ"ל האי עוד:

אלא הכא במאי עסקינן. ברייתא בשדה שיצאה לכהנים כדסברי [ר"י ור"ש] ונפקא לכהנים ואח"כ הקדישה כהן [או כהן] אחד חלקו או הקדישו כולה בית אב דכיון דבאת ליד הקדש בת גאולה היא בנ' שקל כסף ואתו בעלים למיפרקא סד"א כיון דנפקא לה [כבר] לכהנים לא תיפוק תו ליד בעלים אפי' בתורת שדה מקנה ת"ל עוד לכמות שהיתה בתורת שדה אחוזה אינה נגאלת שתהא לבעלים אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה וחוזרת [לכהנים] (לבעלים) ביובל ואכתי לא שמעינן טעמא דר' אלעזר:

בשנת היובל ישוב השדה. האי בשדה מקנה כתיב לאשר קנהו מאתו יכול אפי' לגזבר שלקחו ממנו שאם היה לו שדה מקנה והקדישה וחזר ולקחה מן הגזבר וכשהגיע היובל יכול שתשוב השדה לגזבר שלקחה ממנו דקרינן ביה לאשר קנהו מאתו ת"ל לאשר לו אחוזת הארץ:

[למוכר ראשון חוזרת דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא לגזבר:

יאמר לאשר לו אחוזת הארץ]. ולא היה צריך לאשר קנהו [מה ת"ל לאשר קנהו] אלא לשדה שיצאת לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר יכול כיון שגאלה אחר ולא גאלה לוקח והרי היא יוצאה מיד זה שגאלה וחוזרת ביובל הואיל ויש כאן חזרה כל כך שבאת ליד שלישי יכול תחזור לבעלים הראשונים ת"ל לאשר קנהו כלומר ליד הכהן שמכרה חוזרת ולא לבעלים והיינו סיועא דחוזרת לכהנים:

ואיצטריך למכתב לא יגאל. ולאשר קנהו מאתו למילף מתרוייהו דלכהנים הדרא ולא לבעלים דאי מלא יגאל לחודיה הוה אמינא מ"ט לא הדרא לבעלים ביובל דכתיב ביה לא יגאל דלא קא הדרא כלל שכן יצאת מרשות בעלים וחוזרת לכהנים ואין כאן חוזרת כל כך ועוד דלא כתיב בההוא קרא ישוב אבל הכא דקא הדרא דכתיב ביה ישוב השדה ועוד שיש כאן חוזרת הרבה שבאת ליד שלישי הואיל והדרא דכתיב ישוב אימא תיהדר לבעלים להכי כתיב לאשר קנהו לכהן שמכרה:

ואי כתיב לאשר קנהו לחודיה וכדתרצינן דמכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר משום הכי לא הדרא לבעלים דלא קא יהבו בעלים דמי לגזבר אלא גאלה אחר אבל הכא בהאי לא יגאל עוד דאמרן לעיל דהקדישה כהן ואתו בעלים למיפרקיה דקא יהבי בעלים [דמי] אימא תיקום ברשותייהו:

כתב רחמנא לא יגאל. דלא תהדר לבעלים:

מאי הוי עלה. דאכתי לא ידעינן טעמא דר' אלעזר דאמר לעיל אין הכהנים נכנסים עד שיגאלנה אחר:

אמר רבא דאמר קרא והיה השדה בצאתו ביובל. דהוה יכול למימר והיה השדה ביובל קודש לה' וגו' מאי בצאתו קא משמע לן דכשיוצא מיד אחר שגאלה מיד הגזבר (אחר) [קודם] היובל [או] לקחה מגזבר אח"כ לכהן תהיה אחוזתו:

דף כו עמוד ב

גאלוה בעלים ביובל שני. לרבי אלעזר בעלים כאחר דמו ויוצאה שוב לכהנים או לא דמו לגאלה אחר:

ת"ש לא יגאל עוד כו' אלא פשיטא ביובל שני. ונגאלת שתהיה לפניו כשדה מקנה שחוזרת לכהנים ביובל כדכתיב לכהן תהיה וגו' אלמא דבעלים ביובל שני כאחר דמו:

ותיסברא וכו'. ומדחי ליה דליכא למשמע טעמא מהכא:

מאי הוי עלה אמר רבא ת"ש. דתנינן ברייתא בפירוש דכאחר דמו ר"א אומר כו':

אי ממתני' הוה אמינא כו'. קמ"ל ברייתא דלאו כאחר דמו:

יצאת זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה. שכיון שאילו לא קנאה היתה נופלת לפניו בירושה והויא שדה אחוזה השתא נמי דאע"ג דהקדישה ואח"כ מת אביו הויא שדה אחוזה:

המקדיש שדה מקנה ולא גאלה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. שהיא אחוזתו של מוכר וחוזרת לו ביובל:

רבי מאיר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי:

דהלוקח שדה מאביו אין לו בחיי אביו אלא הפירות ורבי מאיר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי הלכך כי הקדישה בחיי אביו הרי היא כשדה מקנה דכשם שהפירות שלו כך קנה הגוף ושוב אינה ראויה להיות שדה אחוזתו אלא דין שדה מקנה יש לה:

ורבי יהודה ור' שמעון סברי. קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. הלכך אמרי הרי היא כשדה אחוזה שראויה להיות שדה אחוזה:

בעלמא בכל דוכתא במי שכתב כל נכסיו לבנו לאחר מותו שניהם אינם יכולין למכור כלומר לר' יהודה ור' שמעון קנין פירות כקנין הגוף דמי. והכא קרא. יתירא:

דף כז עמוד א

אשכח ודרוש. דיצאת זו שראויה להיות שדה אחוזה ולאו משום טעמא דקנין פירות לא כקנין הגוף דמי:

דקמ"ל דכהנים ולוים גואלין לעולם. אפי' בשנת היובל:

אמר לך רב ולטעמיך כיון דבשנת יובל עצמה הקדיש ש"מ בין לפני יובל ובין לאחר יובל ולמה לי למיתנייה אלא איידי דתנא רישא דמתניתין אין מקדישין לפני יובל ולא גואלין אחר יובל פחות משנה תנא נמי סיפא בין לפני יובל וכו' ואיידי דתנא אין מקדישין [ולא גואלין תנא נמי סיפא מקדישין] וגואלין ולעולם מקדישין לא אצטריך למתני אלא גואלין איצטריך כדאמר ואיידי דתני גואלין לעולם תנא מקדישין לעולם:

סליק פירקא

1. הערת המדפיס - הך קרא לא כתיב הכא כלל וצ"ל דכתיב וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך.
2. הערת המדפיס - גם כאן ט"ס וצ"ל וחישב לו הכהן ע"פ השנים הנותרות כלומר שיגרע וכו'.
3. הערת המדפיס - צ"ל ומיהו טעמא דשמואל שפיר איכא למימר כר"ש ס"ל.
4. הערת המדפיס - אולי צ"ל והוי כמו שגאלה הוא בעצמו.
5. הערת המדפיס - נראה דצ"ל משום דעבד עברי משו"ה לא פריך דהכא תרתי והכא יבום לחודיה משום דעבד עברי וכו'.