רש"י על הש"ס/ערכין/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כד א (עריכה)

גמ' הוא - דרשינן החייהו דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך:

עד האידנא דהוה ליה - מעצד יתירה לאשולי הוו מושלי ליה מגירות:

סליקו ליה תפילין - חלצו לו תפילין מראשו עד שיפדם בדמים:

מצוה קא עבידנא - דיהיבנא לבדק הבית הילכך אכל נכסיה הוה דעתיה:

מתני' אין לו לא בכסות אשתו - שאינו שלו:

לשמן - לשם אשתו ובניו:

סנדלים חדשים - רבותא קמ"ל [דאע"ג] דעדיין לא נעלום הרי הן בחזקתן משעת לקיחה:

אע"פ שאמרו עבדים נמכרים [בכסותן] לשבח - דכסות יפה שלהן משבחת ומעלה דמיהן כגון גבי נכסי יתומים שאם תילקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים שהוא שוה עכשיו:

לאיטליס - יום השוק:

לכרך - שדרך סוחרים לבא שם:

אין לו להקדש אלא מקומו - במרגלית:

ושעתו - בעבד ופרה שהמעריך עצמו ומך הוא ונידון בהשג יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד הנישום עכשיו עשרים זוז אין אומרים רואין כאילו לוקחין לו כסות בשלשים זוז והוא משביח מנה ונמכר במאה ועשרים זוז ונמצאו דמי העבד תשעים זוז וכן יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית בכפר אין שמין אותה אלא לפי מקומה:

גמ' שלא ישהה מרגלית לקלים - לאדם קל ועני שהעריך עצמו ויש לו מרגלית לא ישהנה לו גיזבר לומר העלה אותה לכרך ולפי אותן הדמים תן אלא לפי מה ששוה כאן שמין וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר:

פרק שביעי - אין מקדישין

מתני' אין מקדישין - שדה אחוזה לפני היובל פחות משתי שנים דכתיב במקדיש שדה אחוזה על פי שנים הנותרות ואין שנים פחות משתים:

ולא גואלין אחר היובל פחות משנה - מפרש לה בגמרא רב לטעמיה ושמואל לטעמיה:

ואין מחשבין כו' - מפרש בגמרא:

אבל הקדש מחשב חדשים - כלומר ואם ריוח של הקדש הוא שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה כי הא דמפרש לקמן דאקדשה בפלגא דארבעים ותמני דאי חשבת לההיא יציאה הוה ליה פחות משתי שנים לפני היובל ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשין ואי לא חשבת אותן חדשים שיצאו ה"ל שתי שנים לפני היובל ואיכא פסידא דהקדש דלא שקיל אלא שני סלעים ושני פונדיונין הכא ודאי מחשבין אותה ביציאה גמורה:

גמ' ורמינהו מקדישין בין לפני היובל - דמשמע אפילו פחות מב' שנים: רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין לגאול בגירוע פחות מב' שנים. המקדיש שדה אחוזה בשנה ראשונה של יובל ובא לגואלה נותן בבית כור נ' סלעים כדכתיב זרע חומר שעורים ואם הקדישה עשר שנים או עשרים לאחר היובל מחשבין השנים הנותרות עד היובל הבא ונותן סלע ופונדיון לכל שנה כדכתיב (ויקרא כז) ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו וגו' ונגרע מערכך והיינו גירוע שאינו נותן חמשים סלעים והמקדיש שתי שנים לפני היובל פודה אותה בשני סלעים ושני פונדיונין כדכתיב על פי השנים הנותרות וכן עולה החשבון של גאולת שדה אחוזה לכל שנה סלע ופונדיון שהרי אם הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל היה פודה בחמשים שקל כדכתיב אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו' משנת ולא שנת יובל בכלל אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא וקאמר יתן חמשים צא לתשעה ומ' שנים הבאים עד יובל הבא תשע וארבעים סלעים נמצא סלע יותר על סלע לכל שנה חלקיהו לפונדיונין דבסלע יש מ"ח פונדיונין הרי לכל שנה סלע ופונדיון פחות פונדיון הילכך המקדיש שדהו לאחר היובל שתים או שלש שנים נותן לכל שנה עד היובל סלע ופונדיון ואף על פי שכשתחשוב סלע ופונדיון למ"ט שנים תמצא חמשים סלע ופונדיון כגון מ"ט סלעים ומ"ט פונדיונין והסלע אינו אלא מ"ח פונדיונין הא פרכינן ליה בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (דף נ.) פונדיון זה מה טיבו קולבון לפרוטרוט וקאמרי רב ושמואל דהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן דין גירוע ואם בא לגאלה נותן נ' סלעים דגבי גירוע כתיב (ויקרא כז) על פי השנים הנותרות ונגרע ומיעוט שנים שתים ועצה טובה קמשמע לן מתני' שיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות משתי שנים שלא יפסיד מ"ח סלעים:

בשלמא - לענין מוכר שדהו בשנת היובל עצמה פליג שמואל עליה דרב לקמן בפרק המוכר (דף כט:) משום דאיכא למימר ק"ו:

מי איכא למימר ק"ו - הרי אותן הקדושות כבר אין יוצאין מיד הקדש ביובל בלא פדיון דהא תנן (לקמן דף כה:) הגיע יובל ולא נגאלה כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש בדק הבית:

כר"ש ס"ל - הילכך איכא למימר ק"ו קדושה כבר יוצאה עכשיו אינה קדושה אינו דין שלא תקדש:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כד ב (עריכה)

ורב - אמר לך לרבי שמעון לאו יציאה היא דסוף סוף לבעלים מי הדרא:

בשלמא לרב היינו דכתיב אם משנת היובל - חמשים סלעים אם לאחר היובל גירוע:

אלא לשמואל מאי אחר היובל - הא קרא קמא דבעי חמשים נמי לאחר היובל קאי:

אחר אחר - כגון שתים ושלש שנים אחר היובל איכא גירוע אבל אקדשה בשתא דבתר יובל ליכא גירוע:

אינה קדושה ליגאל בגירוע - שהרי יש כאן יובל שלם:

מכלל - דהא דקתני. בההיא מקדישין לפני היובל ליגאל בגירוע קאמר והא רב ושמואל כו':

אמר לך רב - ודאי הא דקתני מקדישין ודאי ליתן חמשים קאמר ובשנת היובל אינה קדושה כל עיקר ולא תיקשי לדידי דהא מני רבנן היא דפליגי עליה דרבי בפרק השג יד (לעיל דף יח:) דאמרי ראשון ולא ראשון בכלל:

ואנא דאמרי כרבי - ולשמואל אפילו לרבי אינה קדושה דכי אמר רבי מיום הראשון וראשון בכלל התם הוא דכתיב ועד דשייך ביה לשון מיום אבל הכא דלא כתיב ועד ה"ל למיכתב בשנת (הכא) מודה רבי דלא הוי בכלל:

אי רבי - דריש הכא משנת ושנת בכלל אלמא בשנת היובל קאי קרא וקאמר יתן נ' סלעים פונדיון מאי עבידתיה כי מקדיש עשר או כ' שנה לפני היובל אמאי [יהיב סלע ופונדיון] ליתיב סלע לשנה דכיון דכי מקדיש ופריק ליה בשתא דיובל גופיה לא יהיב אלא חמשין אשתכח דלא מטא לכל שנה ושנה של יובל אלא סלע שהרי מכאן ועד יובל הבא נ' שנה הואי ושנה זו בכלל הילכך כי פריק לה שתים או שלש לפני היובל סלע הוא דבעי למיתב בכל שנה ותו לא:

עולה לכאן ולכאן - שנת היובל היא מיובל שעבר ומונין אותה שנה אחת ליובל הבא הילכך עם שנה זו אינן עד שנת יובל הבא אלא מ"ט ושנת היובל הבא אינה נמנית עמהן שהרי יובל משמט בתחילתו ומכי עייל שנת יובל אי פריק לה אחר נפקא לכהנים כדכתיב והיה השדה בצאתו ביובל אשתכח [דאחר] הפודה שדה אחוזה בשנת יובל עצמה כשהוקדשה אינה בידו אלא מ"ט שנים וקא יהיב חמשים סלעים דמטי סלע ופונדיון לכל שנה:

לשמואל - דאמר דהכא מודה רבי דמשנת ולא שנת בכלל ואשתא דבתר יובל קאי קרא וקאמר דיהיב חמשין:

לימא רבי - דאמר נותן סלע ופונדיון לשנה:

כרבנן סבירא ליה - דפליגי עליה דר' יהודה דאין שנת יובל שעבר ממנין יובל הבא ולבד ההוא שתא יש כאן מ"ט שנים דאי כרבי יהודה סבירא ליה דאמר אין ביובל אלא מ"ח לבד משנת יובל שעברה וקרא בשתא דבתר יובל קאי אישתכח דיהיב חמשים סלע למ"ח שנים דמטי סלע ושני פונדיון:

בשלמא לשמואל פחות משנה קאמר - דקמ"ל מתני' דבשנת יובל עצמה אם הקדישה אין צריך ליגאל דלא קדשה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כה א (עריכה)

באמצע יובל - כלומר האי אחר אפי' אחר עשרים או שלשים שנה קאי ומאי פחות שנה דקאמר הכי קאמר הבא לגאול באמצע יובל וליתן סלע ופונדיון לשנים הבאים והיה עומד בניסן שהוא אמצע שנה לא יאמר חצי סלע וחצי פונדיון אני נותן משנה זו אלא נותן סלע ופונדיון שלם והיינו דקאמר אין גואלין בפחות משנה דכמה דלא נפקא לה כולה שתא לא מיגרע ליה כלל ולא יהיב גאולת חצי שנה אלא גאולת שנה שלימה:

[שאין מחשבין חדשים עם ההקדש - כדאמרן שאם בא לגאלה חמש שנים וחצי לפני היובל אין מחשבין אותן ששה חדשים שיצאו משנה לשנה ששית אלא נותן ששה סלעים וששה פונדיונין]:

השנים הנותרות - כל מה שנותר חשוב שנים:

לעשות חדש שנה - לחשוב אותן חדשים שיצאו כאילו הן שנה והוי רווחא דידיה:

והיכי דמי דאקדשה בפלגא דמ"ח - דאי חשבת לחדשים שיצאו ביציאה גמורה הוו להו פחות משתי שנים ואינה נגאלת בגירוע:

מתני' בשעת היובל - בזמן שהיובל נוהג אבל בזמן שאין היובל נוהג פודה אותה בשוויה כשאר הקדישות:

אין נמדדין עמה - והן נפדין בשווין והשאר לפי חשבון חמשים סלעים לבית כור:

ואחד כל האדם - פודה בית חומר בחמשים שקל בין שהיא שוה אלף שקלים בין שאינה שוה אלא ה' שקלים:

שהבעלים נותנין חומש - דכתיב ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו וגו':

גמ' כור זרע - שיכולין לזרוע בו כור:

ולא כור תבואה - קרקע שקוצרין הימנו כור תבואה דהוי בציר מכור זרע טובא דבההוא לא בעי חמשים אלא לפי חשבון הזרע או שליש כור או רביע כור:

מפולת יד - שזורעין ביד:

ולא מפולת שוורים - שהיו רגילין לתת שקין מלאין זרע על השוורים ומנוקבין השקין מתחתיהן נקבין רחבים ומוליכין אותן ע"פ המחרישה והזרע נופל וגדולה קרקע המקבלת כור זרע במפולת יד שאינו עבה מקרקע המקבלת כור זרע במפולת זרע שוורים שהיא עבה:

תנא - אין משערין בזרע מעובה שהוא הפסידו של פודה:

ולא בזרע מידק - שהוא הפסד דהקדש דהוי בית כור גדול אלא בזריעה בינונית:

מעובה - שנותנין בה זרע מרובה מידק שנותנין זרע מועט ובלע"ז קליי"ר:

וליקדשו - הנך נקעים באנפי נפשייהו וליפרקו נמי לפי חשבון חמשים לבית כור ומה הנאה יש במה שאין נמדדים עמה הא אינהו נמי הכי מיפרקי:

שדה מה ת"ל - ה"ל למיכתב ואם מאחוזתו יקדיש איש וגו':

בענין הזה - בית כור שלם:

לתך - חצי כור:

תרקב - חצי סאה תרי וקב דהיינו שלש קבין שהן חצי סאה:

נגאני - נקעים פחותין מי' נגאני דארעא ספלים של קרקע שהמים מתכנסין שם ועל שם הקרקע הם נקראים ואינן חשובין בפני עצמן וסלעים הנמוכין מעשרה שדרי דארעא מיקרו כמו שדרה של בהמה שגבוהה:

אף מן ההקדש - דכי היכי דמיגרעא באותן שנים שעמדה בידו שלא הקדישה ה"נ מיגרעא מחמת אותן שנים שעמדה ביד הקדש משעת הקדש עד שעת פדיון:

אי נמי לא אכלה - שלא זרע בה גזבר כלום ולא השכירה לשום אדם שהיתה לפניו ביד הקדש מנכה סלע ופונדיון לכל שנה ושנה מיובל שעבר עד שעת פדיון:

מתני' אינה יוצאה מידו ביובל - להיות מתחלקת לכהנים כי היכי דהוה אי פריק לה איניש אחרינא דהוה נפקא ביובל מתחלקת לכהנים כדכתיב (ויקרא כז) והיה השדה בצאתו ביובל וגו':

גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל - ולא לכהנים כדיליף בברייתא בגמ':

גאלה אחד מקרוביו - מיד גזבר ובא המקדיש וגאלה מיד קרובו יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים כי היכי דהוה נפיק מידיה דההוא קרוב דאתי האי מחמתיה:

גאלה כהן - מיד גזבר לא יאמר הואיל ואם גאלה ישראל היתה יוצאה לי ולחביריי ביובל ועכשיו שהרי היא תחת ידי שגאלתיה אין לך כהן גדול ממני ותהא שלי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כה ב (עריכה)

גמ' לאיש אחר - והיה השדה בצאתו ביובל לכהנים:

ולא לבן - שאם גאלה בנו אינה יוצאה לכהנים אלא לאביו:

הרי אח אמור - שיהא כאחר ותצא לכהנים:

ליעידה - שאם קנה אביו אמה העבריה ורוצה בה ליעדה לו מיעדה ואין צריך לקדשה בכסף אחר אלא באותו כסף שנתן בה אביו כשקנאה היא מקודשת לו כדמפרש בפ"ק דקדושין (דף יט:):

ולעבד עברי - דעובד את הבן אם מת אדוניו בתוך ו' שנים ואינו עובד את האח אם מת אדוניו בלא בן ואחיו יורשו אין זה עובדו כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף יז:) ה"נ מוקמינן בן במקום אב לשדה אחוזה דכי היכי דאינה יוצאה מיד אביו להתחלק לכהנים אם גאלו בנו לא תצא לכהנים ביובל:

ותיפוק ליה דהכא תרתי כו' - ול"ל לתרוצי כלום יש יבום כו':

משום - דהא דבן קם תחת אביו לעבד עברי לא נפקא לן מקרא אלא מהאי פירכא דכלום יש יבום וכו' דאמרי' בקדושין (דף יז:) מה ראית לרבות את הבן לעבד עברי ולהוציא את האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום ומשני כלום יש יבום אלא במקום שאין בן ואי לאו האי פירכא דכלום יש יבום כו' לא נפקא ליה בעבד עברי והוה ליה הכא חדא והכא חדא:

מהו שתעמיד כו' - אם גאלתה בתו לשדה אחוזה מיד גזבר מהו שיצא לאביה ביובל ולא לכהנים:

כל שהוא אחר במקום בן - דהיכא דיש בן חשוב זה כאחר אינו מעמיד:

אשה - שהקדישה שדה מלוג מי יפדנה מיד הקדש שלא תצא לכהנים ביובל אם היא אינה יכולה לפדותה:

שכן יורשה - דהוא ירית לה אפי' יש לה בן בעלה יורשה ולא בן כדכתיב וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו (ב"ב דף קיא:):

א"ד בן מוקים לה - דהא היכא דאין בעל ובנה יורשה נוטל בנכסים הראוים ליפול לאחר מיתה כבמוחזק לה לפני מיתה אבל בעל היורש את אשתו אינו נוטל בראוי כבמוחזק כדאמרינן בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קיג.):

הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל - ובא אחר וגאלה ולא בגירוע אלא חמשים שלימין מהו שתצא לכהנים ביובל כשאר שדה אחוזה:

מאי דעתיך - דתיבעי למימר דלא נפקא:

לשדה היוצאה לכהנים - שראוי לתת לכהנים ביובל שהקדישה בעלים ולא גאלה:

וגאלה אחד מן הכהנים - מיד גזבר:

בשל אחרים אני זוכה - אם גאלה ישראל היתה יוצאה מידו ואני זוכה בה עם שאר אחיי:

ת"ל לכהן תהיה אחוזתו - ואיכא למידרש הכי אחוזתו של כהן שירש מאביו תהא שלו אבל זו אינה שלו:

מתני' כהנים נכנסין לתוכה כו' - כהנים של משמר היובל נכנסין לתוכה כו' והיא חלוטה בידם:

שדה רטושין - עזובה עד שיגאלנה אחר וכשיגיע יובל תצא מידו לכהנים:

גמ' ממקדיש בית - במקדיש בית כתיב כי יקדיש את ביתו קדש ובשדה אחוזה כתיב (ויקרא כז) בצאתו ביובל קודש וגו' מה בית לא תצא לעולם מיד הקדש בלא דמים כדכתיב התם והעריכו הכהן וגו' ובית לא נפקא לכהנים לעולם אלא שדה אחוזה לחודה דגזירת מלך היא אף שדה אחוזה לא תצא מיד הקדש בלא דמים הילכך כי פריק לה אחר הרי דמיה לבדק הבית הקדש וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים ואי לא נגאלה יהבי כהנים דמי חמשים שקל ושקלי לה:

בכבשי עצרת - כתיב (ויקרא כג) קודש יהיו לה' לכהן: כבשי עצרת ושדה אחוזה מכ"ד מתנות כהונה נינהו (במדבר יח) אבל בית לא הויא לעולם לכהנים ואפי' גאלה אחר מיד הקדש:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כו א (עריכה)

מאי טעמא דרבי אליעזר אמר רבה אמר קרא ואם לא יגאל את השדה וגו' והיה השדה בצאתו ביובל - ורבי אליעזר מפרש ליה ודריש ליה הכי ואם לא יגאל לא יגאל עוד ואם מכר גזבר את השדה והיה השדה בצאתו ביובל לכהנים הא שמע מינה דאם לא מכר גזבר את השדה לא נפיק לכהנים:

סכינא חריפא מפסקא קראי - הא לא כתיבי הכי אלא הכי כתיבי לא יגאל עוד והיה השדה בצאתו לכהנים דמשמע דמשהגיע יובל לא תגאל עוד ותיפוק לכהנים אפי' לא מכרה גזבר:

יכול לא תהא נגאלת לבעלים אפי' להיות לפניו כשדה מקנה - כשאר איש אחר הגואלה מיד הקדש שיוצאה מידו לכהנים ביובל:

לכמות שהיתה - להיות שדה אחוזה שלא תצא מידו ביובל אינה נגאלת לו:

לכהנים נפקא - לרבי יהודה בדמים ולר"ש בחנם וסוף סוף בעליה לא יגאלנה שוב לגמרי:

לאו רבי אליעזר היא - דאמר שני נמי בת גאולה היא אי לאו איפרקא ביובל ראשון:

וטעמא דרבי אליעזר מהכא - מדאיצטריך האי עוד לאשמועינן דנגאלת היא לו להיות לפניו כשדה מקנה ולא מיתוקם האי קרא אלא ביובל שני ש"מ ביובל שני עומדת היא ליגאל:

שיצאתה לכהנים - שהקדיש אדם שדה אחוזה וגאלה אחר ויצאתה מידו לכהנים והקדישה ביובל שני ואתו בעלים למיפרקה מיד גזבר:

סד"א לא תיפרוק כלל - הואיל ולא גאלה בהקדש ראשון כשהקדישה הוא:

ת"ל עוד - שתהא לפניו כשדה מקנה וכשיגיע יובל תצא מידו ותתחלק לכהנים:

והתניא - בניחותא דדרשי' הכי:

בשנת היובל ישוב השדה - במקדיש שדה מקנה כתיב וגאלה לזה:

ת"ל לאשר לו אחוזת הארץ - דהיינו בעלים ראשונים שמכרה לאותו שהקדישה:

יכול תחזור לבעלים הראשונים - לאותו שהקדישה הקדש ראשון שהרי לו אחוזת הארץ:

ת"ל לאשר קנהו מאתו - והרי לא נקנית מאתו אלא ע"י הקדש יצתה מידו אלא לכהן חוזרת שממנו קנאה לוקח זה שהקדישה והיינו נמי דלעיל דמאחר שהקדישה ראשון שהיתה לו אחוזה וגאלה אחר ויצתה לכהנים תו לא הדרא ליה אי לא פריק ליה:

ואיצטריך למכתב לאשר קנהו - לאשמועינן כדאמרן דהיכא דהקדיש שדה אחוזה ולא גאלה וגאלה אחר ויצתה לכהנים ומכרה כהן ביובל שני והקדישה לוקח וגאלה אחר דלא הדרא ביובל למרה קמא שהקדישה תחילה:

ואיצטריך למיכתב לא יגאל - דאוקימנא לעיל נמי בהכי דהקדישה וגאלה אחר ויצתה לכהנים והקדישה כהן תו לא מצי פריק לה ראשון להיות לפניו כשדה אחוזה הואיל דיצתה מהקדש ראשון לכהנים:

דהא לא הדרא כלל - היכא דהקדישה כהן לא הדרא לשום אדם לעולם שהרי שדה אחוזה הואי לגבי כהן דכתיב לכהן תהיה אחוזתו וכי מקדיש לה כהן דין שדה אחוזה אית לה ולכשיגאלנה אחר מיד הקדש תצא ביובל ותתחלק לכל הכהנים אבל לכהן המקדישה לא תחזור אלא כחלק שאר אחיו והלכך נמי לא הדרא לבעלים קמאי להיות לפניו כשדה אחוזה:

אבל - מכר כהן והקדישה לוקח דהשתא שדה מקנה הוא וכי פריק לה איניש מיד הקדש ומטי יובל לא נפקא לכהנים אלא הדרא אימא תיהדר למרה קמא שהקדישה תחלה שהרי לו אחוזת הארץ קמ"ל לאשר קנהו מאתו דהיינו לכהן שלקחה מקדיש האחרון ממנו:

תיקום בידייהו - לעולם כשדה אחוזה ולא תיפוק ביובל לכהנים כשדה מקנה כשאר אדם הקונה שדה אחוזה מיד הקדש דהויא שדה מקנה לגביה ונפקא מיניה לכהנים ביובל:

מאי הוי עלה - טעמא דרבי אליעזר מהיכא:

בצאתו - משמע כשתצא מיד הגואל אותה כדין שדה אדם הקונה קרקע שיוצאה ביובל בההוא קאמר דתיהוי לכהנים אבל ביציאתו מיד הקדש לא משמע דאכתי לא אשמעינן קרא הקדש יהא יוצא ביובל (מכח בדק הבית):

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: ערכין כו ב (עריכה)

איבעיא להו - לרבי אליעזר דאמר ביובל שני בת גאולה היא אם לא נגאלה בראשון:

בעלים ביובל שני כאחר דמו - ואי פריק לה יוצאה מידו לכהנים:

או לא כאחר דמו - אלא כי היכי דאילו פרקה ביובל ראשון הוה קיימא בידיה השתא נמי קיימא בידיה:

לכהנים נפקא - וביובל שני לאו בת גאולה היא כלל:

מתני' הלוקח שדה מאביו ומת אביו כו' הרי היא כשדה אחוזה - שהרי עד שלא הקדישה נפלה לו בירושה הלכך אם בא לפדותה פודה בית כור בנ' סלעים כשדה אחוזה ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל:

כשדה מקנה - דבתר שעה שהקדישה אזלינן הלכך אם בא לפדותה פודה בשווייה כדין שדה מקנה ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר חוזרת לו ביובל שהרי בשעה שהקדישה לא היה גופה שלו דעתידה היא לחזור לאביו ביובל כדין שאר מכירות וכשאר מקדיש שדה מקנה הוא שהגואלה מיד גזבר מחזירה ביובל לאשר לו אחוזת הארץ דהיינו אביו וזה יורש את כח אביו:

שדה מקנה - שהקדישה וגאלה אחר אינה יוצאה לכהנים ביובל אלא למי שמכרה למקדישה:

שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו - וקרקע זו לא היתה שלו אלא עד היובל:

מקדישין לעולם - מפרש בגמ':

וגואלין לעולם - אם הקדיש כהן קרקע ירושתו גואלה אפי' לאחר היובל דכתיב (ויקרא כה) גאולת עולם תהיה ללוים:

גמ' רבי מאיר סבר קנין פירות - שהיתה קנויה לו לבן בחיי אביו לפירות לאכול הפירות ולא לגופה שהרי עתיד לחזור ביובל כקנין הגוף דמי הלכך כי מת אביו עד שלא הקדישה אי לא אשמועינן קרא דתיהוי כשדה אחוזה ה"א לאו שדה אחוזה היא דבלאו מיתת אביו היתה קנויה לו הילכך איצטריך קרא להכי אבל הקדישה בעודה שדה מקנה ואח"כ מת אביו לא רביא לן קרא דתיהוי אחוזה אלא שדה מקנה היא:

ורבי יהודה ורבי שמעון סברי לאו כקנין הגוף דמי - וכי מת אביו קודם שהקדישה הוא דקא ירית לה לגופה ושדה אחוזה היא והלכך להאי לא איצטריך קרא לרבויי דהא אחוזה גמורה היא שבחיי אביו לא היתה קנויה לו וכי אתא קרא להקדישה ואח"כ מת אביו דאע"ג דבשעת הקדש הואי שדה מקנה השתא דמת אביו קודם פדיון שדה אחוזה היא:

כקנין הגוף דמי - ולמת אביו ואח"כ הקדישה נמי איצטריך קרא: