רמב"ם על ערכין ח

<< · רמב"ם · על ערכין · ח · >>

ראו גם נוסח המשנה ערכין ח רמבם

ערכין פרק ח

משנה א

יש במקצת הנוסחאות המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג, והעניין אחד, אבל הנוסח האמיתי הוא מה שכתבנו תחילה.

וכתוב בסיפרא "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שיושביה עליה לא בזמן שגלו מתוכה והם מעורבבים שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהא יובל נוהג, תלמוד לומר יושביה לכל יושביה, נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות". לפיכך בזמן שאין שם יובל למה פודין שדה זו, הואיל ואין שם יובל שתצא בו לכהנים לפיכך מכריחים את בעליה, ומטריחים אותו לתת בה דמים, ושיהא הוא פותח ראשון מפני טעמים הרבה, האחד שהוא נותן חומש, והשני שמצות גאולה באדון, והשלישי שהוא חפץ ורוצה בה יותר מזולתו.

וכבר בארנו פעמים שהחומש הוא רביע דמי שוויה, וכן כל חומש הנזכר בתורה הכוונה בו שיהא הוא וחומשו חמישה.

ואיסר - יש בו שמונה פרוטות.

ומחלוקת רבי יוסי וחכמים, שחכמים אומרים אין פודין הקדש בפחות ממה שיהא תוספת חומש שלו פרוטה, ולפיכך אין פודים הקדש לדעת חכמים בפחות מארבע פרוטות, ורבי יוסי אומר אין חוששין לעניין זה, ולפיכך דעתו שיפדה אפילו כביצה ואף על פי שאינו שווה ארבע פרוטות.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ב

כל זה אם חזרו בדיבורם אחד אחד ראשון ראשון.

אבל אם נתן דרך משל הראשון ארבעים, ונתן השני ארבעים וחמש, ונתן השלישי חמישים וחמש, אחר כך חזרו השני והשלישי כאחד רוצה לומר בבת אחת, נוטלים מן הראשון עשרה ומן השני תשעה ומן השלישי שמונה, ועל דרך זה תקיש.

וזהו עניין מה שאמרו "לא שנו אלא שכל אחד עומד במקומו, אבל אין כל אחד עומד במקומו, משלשין ביניהן". וכתוב בברייתא "חזרו כולן בבת אחת, משלשין ביניהן":

משנה ג

כל שעולים בדמים מוסיפים הבעלים עליהם חומש, שהוא חומש העשרים שנתנו ראשונה כמו שיסדנו עד שיהא הוא וחומשו חמשה, ואין אנו חייבים להטריחם להוסיף חומש על מה שנתן זולתן, וזה בזמן שאין שמין אותו שלושה בקיאין ויאמרו כך וכך דמים. אבל אם אמרו הבקיאים שהוא שווה ששה ועשרים שהוא תכלית הדמים, הרי הם חייבים לתת שלשים ושנים וחצי. וכל זה בשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג, שמטריחים הבעלים לתת בהם דמים על כל פנים כמו שהקדמנו, ולפיכך אמר נותנים שהוא מורה על שמטריחים אותן לכך, אבל מה שאינו שדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג אין בו שום דבר מהמין הזה, רק הבעלים רצו לוקחים רצו אינם לוקחים.

ומה שאמר אם רצו הבעלים כו' - כבר באר אותו התלמוד וכן סידורן, אם רצו מעיקרא לתת החשבון המגיע לשלשים ואחד ודינר הבעלים קודמים, ואם לאו אומרים לו הגעתיך. ופירוש זה שהתוספת שמוסיפין על אלו העשרים ושש סלע שהוא תכלית הדמים עד שהיו שלושים ואחד ודינר הוא חמישה סלעים ודינר, והסך שהבעלים נותנים שנתחייבו מחמתו תוספת חמישה סלעים ודינר הוא עשרים ואחד סלעים, נמצאת כוונתו במה שאמר שכל זמן שנותנים הבעלים עשרים סלע כמו שהקדמנו, אחר כך באה התוספת עד שהגיעו הדמים לתכליתם שהוא עשרים ושש, אם רצו לתת עשרים ואחד הן קודמים למי שנותן עשרים ושש, לפי שהואיל ונתנו עשרים ואחד הוסיפו סלע על מה שהיו נותנים תחילה ונתחייבו לתת עשרים ושש ודינר, לפי שהסלע ארבע דינרים, ומחמת הדינר הזה שהוסיפו קדמו לו והן עשרים ושש. ואילו לא הוסיפו הסלע ולא נתנו עשרים ואחד, רק עמדו על מה שהיו נותנים תחילה והוא עשרים, היו חייבין לתת שלושים ואחד מפני זה שהיה נותן עשרים ושש כמו שזכרנו, והרי הוא כמי שאומר שהרשות בידם אם רצו נותנין עשרים ושש ורביע, ולא תהא שם לתוספת על תכלית הדמים אלא רביע מפני שהוסיפו על הקרן סלע כמו שבארנו, ואם רצו נותנים שלושים ואחד הואיל ולא הוסיפו על העשרים כלום כמו שהקדמנו ביאורו. וכבר נתבאר העניין הזה ונתפרש תכלית הפירוש.

ומה שאמר הגעתיך - רוצה לומר שאין הבעלים חייבין להוסיף חומש על העשרים וארבע שנתחייב זה בהן:

משנה ד

אמר רחמנא "מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו"(ויקרא כז, כח), ומן מורה על מקצת, לפיכך אין ראוי להחרים אלא מקצת. ואם עבר והחרים הכל מוחרם כתנא קמא:

משנה ה

רבי יהודה מקיש מטלטלים לשדה אחוזה, לפי שנאמר "מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו"(ויקרא כז, כח), ולפיכך אומר אין מחרימים ואפילו מטלטלים.

ורבי שמעון לא יקיש, אלא אומר מחרימים מטלטלים. וכבר נתבאר בתלמוד שרבי שמעון אינו חולק בקרקעות.

וסדר דברי רבי כך הוא, נראין דברי רבי יהודה לרבי שמעון בקרקעות.

ורבי לא ביאר דעתו במאמר הזה, ולפיכך אין הלכה כרבי יהודה:

משנה ו

רבי יהודה בן בתירא מפרש מה שאמר "לכהן תהיה אחוזתו"(ויקרא כז, כח), שבא להודיענו העיקר שהקדמנו בפרק שלפני זה, והוא מה שאמר "לא יאמר הואיל והיא יוצאה לכהנים הרי היא תחת ידי" וכו', לפי שנאמר "תהיה אחוזתו", רוצה לומר שהוא כמו שדה אחוזה שיוצא מתחת יד לוקח ביובל, כן תצא מתחת יד כהן זה שלקחה לכל אחיו הכהנים.

וחכמים למדין דין זה ממה שנאמר "כשדה החרם" ולא נאמר "כשדה חרם". ורבי יהודה בן בתירא לא דריש ה"א הידיעה.

ודעת רבי יהודה שהוא חל על הקדשים, מתוך מה שאמר רבי ישמעאל אחר כך.

והלכה כחכמים.

וכן מי שהחרים בזמן הזה מטלטלים סתם הרי הן לכהנים. ומקרקעים, בחוצה לארץ דינם כדין המטלטלים רוצה לומר שהם לכהנים, אבל מי שהקדיש לבדק הבית מותר לו לפדותה בדבר מועט לכתחילה, ומשליך אותן דמים לים. אבל נתנו שיעור, שלא יהא הדבר המועט פרוטה אלא כמו שאמרו "ארבע זוזי והקרוב להן" לפרסומי מילתא, ולא התרנו זה אלא לכתחילה בזמן הזה שאין בית המקדש קיים:

משנה ז

כבר ידעת שהאומר שור זה עולה הרי הוא נדבה, ואם החרימו אחר כך שמין אותו כמו שזכר.

וכן אם החרים הבכור פודין אותו בטובת הנאה, לפי שהוא מתנה לכהן בין תמים בין בעל מום כמו שזכרנו ביאורו בבכורות, ואין אדם נהנה ממנו עד שיתן בו דמים זולת שהוא נותנו לקרוב כהן. וזכר הקרבה היתירה שהיא בין ישראל וכהן והוא שיהא הכהן בן בתו או בן אחותו.

ואמר רבי ישמעאל שהבכור נאמר עליו "לא יקדיש איש אותו"(ויקרא כז, כו), ונאמר גם כן "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך, הזכר תקדיש"(דברים טו, יט).

ועניין הקדש עילוי - הקדש שהוסיף בדמים, לפי שאם החרים הבכור נוטלין עליו תוספת דמים כמו שהקדמנו ביאורו, ואותן דמים הן הקדש, וישאר הבכור לכהנים כמות שהיה.

וחכמים שלמדין עניין זה ממה שנאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לה'"(ויקרא כז, כח) כמו שזכרנו, אומרים בבכור "לא תקדיש" כדי שיתחייב המקדיש לאו ויהיה עובר על לא תעשה, ובתוספתא תמורה אומר "המקדיש תמימים לבדק הבית חייב בלא תעשה". ומה שאמר בו "תקדיש", הוא שאם נולד לו בכור בעדרו מצווה להקדישו ולומר "זה קדוש" ויהיה בכור כמות שהוא, והסכימו שאפילו לא אמר "זה קדוש" הרי הוא מתקדש מרחם:

משנה ערכין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב