משנה ערכין ח ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ח · משנה ב | >>
אמר אחד, הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים, ואחד אומר בארבעים ואחד אומר בחמשים,
- חזר בו של חמשים, ממשכנין ו מנכסיו עד עשר.
- חזר בו של ארבעים, ממשכנין מנכסיו עד עשר.
- חזר בו של שלשים, ממשכנין מנכסיו עד עשר.
- חזר בו של עשרים, ממשכנים מנכסיו עד עשר.
- חזר בו של עשר, מוכרים אותה בשויה ונפרעים משל עשר את המותר.
הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים -- הבעלים קודמים, מפני שהן מוסיפין חומש.
אָמַר אֶחָד:
- הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשֶׂר סְלָעִים,
- וְאֶחָד אוֹמֵר בְּעֶשְׂרִים,
- וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשִׁים,
- וְאֶחָד אוֹמֵר בְּאַרְבָּעִים,
- וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשִּׁים –
- חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים,
- מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.
- חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים,
- מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.
- חָזַר בּוֹ שֶׁל שְׁלֹשִׁים,
- מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.
- חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשְׂרִים,
- מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.
- חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר,
- מוֹכְרִים אוֹתָהּ בְּשָוְיָהּ,
- וְנִפְרָעִים מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר.
- הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים,
- וְכָל אָדָם אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים,
- הַבְּעָלִים קוֹדְמִים,
- מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ:
אמר אחד: "הרי היא שלי בעשר סלעים",
- ואחר אומר: "בעשרים",
- ואחר אומר: "בשלשים",
- ואחר אומר: "בארבעים",
- ואחר אומר: "בחמישים" -
- חזר בו של חמישים - ממשכנין מנכסיו עשר,
- חזר בו של ארבעים - ממשכנין מנכסיו עשר,
- חזר בו של שלשים - ממשכנין מנכסיו עשר,
- חזר בו של עשרים - ממשכנין מנכסיו עשר,
- חזר בו של עשר - מוכרין אותה בשוה, ונפרעין משל עשר את המותר.
הבעלים אומרים בעשרים, וכל אדם אומרין בעשרים -
- הבעלים קודמין - מפני שהן מוסיפין חומש.
כל זה אם חזרו בדיבורם אחד אחד ראשון ראשון.
אבל אם נתן דרך משל הראשון ארבעים, ונתן השני ארבעים וחמש, ונתן השלישי חמישים וחמש, אחר כך חזרו השני והשלישי כאחד רוצה לומר בבת אחת, נוטלים מן הראשון עשרה ומן השני תשעה ומן השלישי שמונה, ועל דרך זה תקיש.
וזהו עניין מה שאמרו "לא שנו אלא שכל אחד עומד במקומו, אבל אין כל אחד עומד במקומו, משלשין ביניהן". וכתוב בברייתא "חזרו כולן בבת אחת, משלשין ביניהן":
ממשכנים מנכסיו עד עשר וכו' - והני מילי כשחזרו זה אחר זה, אבל חזרו כולן כאחד, משלשים ביניהן בשוה. כיצד, אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים ואמר השלישי בעשרים וארבע ז, וחזרו בהן השלישי והשני כאחד, נותנים אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי השני בשבע ומנכסי השלישי בשבע, ונמצא ההקדש גובה עשרים וארבע. וכן אם חזרו שלשתן כאחד ונמכר מהקדש בשלש, ממשכנים בנכסי כל אחד משלשתן שבעה סלעים. וכן על דרך זה לעולם:
ממשכנין מנכסיו כו'. אע"פ שלא היה כאן אלא דבור. וכבר כתבתי הטעם במשנה ו' פ"ק דקדושין:
עד עשר. כתב הר"ב וה"מ כו'. ואמר השני בכ' ואמר הג' בכ"ד כו'. והכי אסברה לה הרמב"ם בפ"ח מה"ע. וטעמא נראה דאשמועינן אע"ג דהשני נותן פחות ממה שמפסיד ההקדש בחזרתו והשלישי נותן יותר:
הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפין חומש. ועיין בספ"ק דבכורות:
(ו) (על המשנה) ממשכנין. אע"פ שלא היה כאן אלא דיבור:
(ז) (על הברטנורא) והכי אסברה לה הר"מ. ונראה, דאשמעינן אע"ג דהשני נותן פחות ממה שמפסיד ההקדש בחזרתו והג' נותן יותר:
אמר אחד הרי היא שלי וכו': ביד שם בהלכות ערכין פ"ח סימן ג' ד' ה' ו' ז' ורפ"ט דכלכות מכירה ובת"כ היא שנויה פרשה ד' דפרשת בחוקותי:
עד עשר: אית דלא גרסי מלות עד בכולה מתני' וכן הוא שם ביד וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקן בשם רוב הספרים:
חזר בו של מ': ממשכנין מנכסיו עד עשר נמצא ביד גזבר עשרים ובן שלשים יתן שלשים הרי חמשים:
ונפרעים: משל עשר את המותר עד שיהא להקדש בה עשר סלעים הואיל וזה שם אותה בעשר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וזהו טעם כולם. ובגמ' בלשון שני רמי תנן חזר בו של עשר מוכרין אותה בשוויה ונפרעין משל עשר את המותר והתניא משלשין ביניהם אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה פי' רש"י ז"ל מתני' בזה אחר זה דהשתא אמר בן חמשים לגזבר כי הדרי שבקי לך בר ארבעים ברייתא שחזרו בבת אחת משלשין ביניהם שלשה ראשונים נשכרים ושנים אחרונים נפסדין שאם חזרו כולן ומכרה גזבר בשוויה בחמש סלעים נמצאו פחותים מ"ה סלעים יתן בן חמשים העשרה שלו לבדו וּמֵעֶשֶר של בן מ' יתן החצי ששניהם נתרצו בהם ומעשר של בן שלשים יתן השליש ובן מ' יתן השליש ובן שלשים השליש ששלשתם שלשים אמרו והעשר של בן עשרים יתנו בין ארבעתם והחמש שפחתו מבן עשר יתנו חמשתם ע"כ אבל רעז"ל תפס והעתיק לשון הרמב"ם ז"ל ממש אשר שם בפ"ח והראב"ד ז"ל השיגו שם. וז"ל הרגמ"ה ז"ל כשחזרו כולן כאחת משלשין ביניהן כיצד של חמשים יתן ט"ו ושל מ' חמשה מתוספתו וחמשה מתוספת בן שלשים ובן שלשים יתן חצי תוספתו וחצי תוספתו של בן עשרים ובן עשרים יתן חצי תוספתו וחצי מן הנותר שנפרעין מבן עשר עכ"ל ז"ל:
הבעלים אומרים: בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים בקצת ספרי יד נ"א וכל אדם אומרים בעשרים ואחד. ואיתא להאי בבא בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ג:)
הבעלים קודמין: מפני שהן מוסיפין חומש בגמ' פריך למימרא דחומש עדיף ורמינהי דתנן בפ"ד דמסכת מעשר שני בעל הבית אומר בסלע ואחד אומר בסלע [ואיסר] את של סלע ואיסר קודם מפני שמוסיף על הקרן ומשני הכא דחומשא רווחא דהקדש הוא חומש עדיף התם גבי מעשר שני דחומש רווחא דבעל הבית הוא שהרי בין קרן בין חומש הכל שלו הוא והוא יאכל הכל בירושלים ואין לנו בו אלא מצות פדייה שלא יאכלנו בגבולין בלא פדיון ועיקר פדייתו בקרן היא ואע"ג דבצרי דמי לא איכפת לן שהרי ביתרות דמיו אין נהנה אלא הוא ולהכי קרנא תיפרוק שפיר חומשא לא איכפת לן. והתם בירושלמי משני דלהכי לא חששו לתוס' חומשו אע"ג דבעל הבית בעי למיתב דהא חומש של סלע הוי דינר ודינר הוי כ"ד איסרין כדאמרי' בפ"ק דקדושין מפני שהוא יכול להערים על החומש ולפוטרו ממנו כדתנן התם מערימין וכו'. והקשו תוספות ז"ל דמאי קושיא דהא דהבעלים קודמין זהו כשאין אחר פודהו ביותר דהבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים אבל התם גבי מעשר בעל הבית אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר ומסיפא נמי ליכא למיפרך דקתני אחד אומר הרי היא שלי בעשרים ואחד הבעלים קודמין ונותנין כ"ו והכא גבי מעשר קתני דאחר קודם דהאי נמי לאו קושיא היא דמידי הוא טעמא אלא מפני שמוסיף על הקרן שהוא עשרים הכא נמי במתניתין דין הוא שיקדמו הבעלים שגם הם מוסיפים על הקרן כשנותנים עשרים ושש שנותנין האחד יותר על העשרים והחומש בשביל החומש של הקרן שהוא עשרים ושמא הוא מקשה כך מ"ש שכופין הבעלים לתת דמים שאמר האחר וחומשו על מה שאמרו האחרים דקתני שהבעלים נותנין כ"ו כ"ז והכא קתני כשהבעלים אומרים בסלע והאחד אומר בסלע ואיסר של סלע ואיסר קודם ואין אנו כופין את הבעלים שיתנו סלע ואיסר עם החומש דקתני האחד של סלע ואיסר קודם ולא קתני הבעלים נותנים חמשה דינרין שהוא קרן וחומש ואיסר ומשני הכא חומשא רווחא דהקדש חומש עדיף הלכך כופין את הבעלים. התם דחומשא רווחא דבעל הבית עכ"ל ז"ל בשם הר"ר אלחנן ז"ל. ולפי הגירסא של קצת ספרי יד שכתבתי לא קשה מידי:
יכין
מוכרים אותה בשויה ונפרעים משל עשר את המותר: ודוקא כשחזרו זה אחר זה. אבל בחזרו כולן כאחד משלשין ההפסד ביניהן בשוה. כיצד. אמר א י', וא' כ', וא' כ' ד, וחזרו בהן ג' וב', יניחוה לראשון בי', וימשכנו מב' וג' מכל א' בז', ונמצא ההקדש גובה כ"ד. וכן כשחזרו כל הג', ונמכר לאחר בשלש, ממשכנין מכל א' משלשתן בעד ז'. וכן לעולם [רמב"ם פ"ח מערכין]. ולרש"י וראב"ד משלשין ר"ל, כשחזרו כולן, יתן בן כ"ד לבד ד' שהפסיד, וליו"ד שהפסיד בן כ', יתן הוא ובן כ"ד כל א' ה', ולז' שהפסיד בן י', יתן בן י' ובן כ' ובן כ"ד כל א' שליש, מדכולן התרצו בהן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת