משנה ערכין ח רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) המקדיש את שדהו, בשעה שאינה יובל -

אומרין לו: "פתח את ראשון",

שהבעלים - נותנין חומש,

וכל אדם - אינו נותן חומש.

מעשה באחד, שהקדיש את שדהו - מפני רעתה,

אמרו לו: "פתח את ראשון",

אמר: "הרי היא שלי - באיסר".

אמר רבי יוסי: לא אמר זה - אלא בכביצה,

שהקודש נפדה בכסף, ובשוה כסף.

אמר לו: "הגעתך" - נמצא מפסיד איסר, ושדהו לפניו.

(ב) אמר אחד: "הרי היא שלי בעשר סלעים",

ואחר אומר: "בעשרים",

ואחר אומר: "בשלשים",

ואחר אומר: "בארבעים",

ואחר אומר: "בחמישים" -

חזר בו של חמישים - ממשכנין מנכסיו עשר,

חזר בו של ארבעים - ממשכנין מנכסיו עשר,

חזר בו של שלשים - ממשכנין מנכסיו עשר,

חזר בו של עשרים - ממשכנין מנכסיו עשר,

חזר בו של עשר - מוכרין אותה בשוה, ונפרעין משל עשר את המותר.

הבעלים אומרים בעשרים, וכל אדם אומרין בעשרים -

הבעלים קודמין - מפני שהן מוסיפין חומש.

(ג) אמר אחד: "הרי היא שלי בעשרים ואחת" - הבעלים נותנין עשרים ושש.

"בעשרים ושתים" - הבעלים נותנין עשרים ושבע.

"בעשרים ושלש" - הבעלים נותנין עשרים ושמונה.

"בעשרים וארבע" - הבעלים נותנין עשרים ותשע.

"בעשרים וחמש" - הבעלים נותנין שלשים,

שאין מוסיפין חומש על עילויו של זה.

אמר אחד: "הרי היא שלי בעשרים ושש" -

אם רצו הבעלים לתת שלשים ואחת ודינר - הבעלים קודמין,

ואם לאו - אומרין לו "הגעתך".

(ד) מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אחוזתו.

ואם החרים את כולם - אינם מוחרמין,

דברי רבי אליעזר.

אמר רבי אלעזר בן עזריה:

ומה אם לגבוה - שאין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו,

על אחת כמה וכמה - שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו.

(ה) המחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים, ושדה מקנתו - אינן מוחרמין,

שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו.

כהנים ולויים -

אין מחרימין - דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:

כהנים אינן מחרימין - שהחרמין שלהם,

ולויים מחרימין - שאין חרמין שלהן.

רבי אומר:

נראין דברי רבי יהודה בקרקעות - שנאמר: "כי אחוזת עולם הוא להם" (ויקרא כה לד),

ודברי רבי שמעון במטלטלין - שאין החרמין שלהם.

(ו) חרמי הכהנים - אין להם פדיון,

אלא ניתנין לכהנים כתרומה.

רבי יהודה בן בתירה אומר: סתם חרמים - לבדק הבית,

שנאמר: "כל חרם קודש קדשים הוא לה'" (ויקרא כז כח).

וחכמים אומרין: סתם חרמים - לכהנים,

שנאמר: "כשדה החרם, לכוהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כז כא).

אם כן, למה נאמר: "כל חרם קודש קדשים הוא לה'" -

שהוא חל על קודשי קדשים, ועל קדשים קלים.

(ז) מחרים אדם את קודשיו -

בין קודשי קדשים, ובין קדשים קלים.

אם נדר - נותן את דמיהם,

ואם נדבה - נותן את טובתן.

"שור זה עולה" -

אומרין, כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה - שאינו חייב.

הבכור -

בין תמים, בין בעל מום - מחרימין אותו.

כיצד פודין אותו? -

הפודין אומרין, כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה - ליתנו לבן בתו, או לבן אחותו.

רבי ישמעאל אומר:

כתוב אחד אומר: "הקדש" (ראה דברים טו יט),

וכתוב אחד אומר: "אל תקדש" (ראה ויקרא כז כו),

אי אפשר לומר הקדש - שכבר נאמר אל תקדש,

ואי אפשר לומר אל תקדש - שכבר נאמר הקדש,

אמור מעתה, מקדישו אתה הקדש עילוי - ואי אתה מקדישו הקדש מזבח.

הדף הראשי של משנה ערכין ח

משנה ערכין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב